עבדים היינו ואסור לנו להפוך עובדים לעבדים
מעבר לשאלה מי בנה את הפירמידות וכמה כסף שילמו הפרעונים, חייבים למנוע ממעסיקים לנגוש בעובדים חלשים ולהפוך אותם לעבדים
מדי פעם קופצים עלינו גילויים מרעישים שכאלה המוכיחים באופן נחרץ ש"התנ"ך לא היה". מרוב עיסוק בארכיאולוגיה מזניחים הקוראים את לב הדבר – את מה שמבקשת התורה להעביר בסיפוריה.
התיאור של עבודת ישראל במצרים מתמקד בתהליך הפיכת עם עובד לעבדים. בפרשת "שמות" היו בני ישראל עדיין עובדים. לאט לאט הורעו תנאי עבודתם עד שהגיעו לתחתית הקיום האנושי ואיבדו כל תקווה.
פרשת השבוע "וארא" מתארת עם שאינו מסוגל כבר לשמוע בשורת גאולה. "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה. ההשפלה האינטנסיבית הנמיכה את קומתם וצמצמה את חלומותיהם למקומות מאד ראשוניים. חלומו של העבד – פיסת לחם, נעל, תוכן במרק. הוא לא מרשה לעצמו לחלום מעבר לכאן ולעכשיו. המציאות הקודמת שלו אינה אלא אשליה. העתיד לא קיים. רק לשרוד. כך הפכו ישראל במצרים לעם חסר שם וחסר פנים. משה , שבא אליהם מעולם של חירות התאכזב עמוקות לגלות את האטימות בלבבם ואת המבט הזגוגי בעיניהם. הקב"ה מורה לו לדלג על הדיאלוג איתם ולהתחיל את מהלך השחרור מול מלך מצרים.
כדאי לעיין בשימת לב איך מתארת התורה את הפיכת העם החיוני הזה לעבדים. התורה מתארת את השלטון המצרי שמבין משהו ביחסי עובד מעביד: "וישימו עליו שרי מסים למען ענותו בסבלותם". אונקלוס מתרגם "שרי מסים – שלטונין מבאשין" =שלטון רע. רב סעדיה גאון מפרש: "ממונים להשפילם ולבזותם". כמובן ששני הפירושים חוברים יחד לתמונה אחת. רוע השלטון הוא ביחסו לעובד ולא בעבודה עצמה.
יכול להיות שישראל קיבלו שכר על עבודתם במצרים, כפי שטוענים הארכיאולוגים. אך עבודת הפרך אינה קשורה לזה. כדברי רס"ג והרמב"ם "עבודת הפרך" מתארת את יחסו של המעסיק ולא רק את תנאי העסקה. כך גם כותב הרמב"ן בפירושו כאן: "היו רודים בהם לדחוק אותם שלא ינוחו, ומכים ומקללים אותם". את הדבר הזה שום ארכיאולוג לא יוכל לשחזר. מספר עצמות של בקר המעידות על כך שהעבדים אכלו "מזון רב" (כנאמר בכתבה הנ"ל) לא יכולות לספר על המכות והקללות שלוו באותה חלוקת מזון.
התורה כתבה באופן מיוחד הוראה האוסרת על המעסיק להתייחס לעבדו בביזיון: "לא תרדה בו בפרך". כל שינוי לרעה מתנאי העסקה בשוק העבודה הרגיל מקרב את המעסיק לתחום האסור. באחת מתשובות הרב יאיר בכרך, שו"ת חוות יאיר (גרמניה מאה 18) מתוארת נערה שעבדה כמשרתת בבית של גבירה נרגנת.
הנערה ברחה מן העבודה לאחר שהגבירה סגרה בפניה את הארון עם הלחם. הרב בכרך התערב בסיפור לאחר שהגבירה סירבה לשלם לה את עבודתה. לטענת ההרעבה ענתה הגבירה שכך היא נוהגת גם עם בניה. ענה לה הרב בכרך: "אם בניה סובלים, היא אינה מחויבת לסבול. גם בניה לא נמנעים מלהתרעם בכל פעם על כך, מה שאין כן שפחתה".
את היחס הראוי לעובדים מסכם הרמב"ם ב"הלכות עבדים". כן, הלכות עבדים. יהיו מיד אנשים טובים שיקפצו ויגדפו את העולם הפרימיטיבי היהודי התומך במוסד העבדות. יתנפלו על כל מי שיעז לנסות ולאוורר את התורה ולהכניסה למחוזות הרשמיים והראשיים של החברה היהודית בישראל. אך קריאה פשוטה בהלכות העבדים ברמב"ם מלמדת שלשוק העבודה בישראל יש עוד הרבה מה ללמוד מהכתובים הישנים הללו. הציר העיקרי
הרמב"ם כותב את הדברים הללו באופן בהיר (על פי דעתו, ללא מקורות תומכים!) בהלכות עבדים (ט, ח): "...ולא יכביד עולו על עבדו ולא יצר לו. ויאכילהו וישקהו מכל מאכל ומכל משתה. חכמים הראשונים היו נותנין לעבד מכל תבשיל ותבשיל שהיו אוכלין, ומקדימין מזון הבהמות והעבדים לסעודת עצמן. הרי הוא אומר 'כעיני עבדים אל יד אדוניהם כעיני שפחה אל יד גבירתה'. וכן לא יבזהו ביד ולא בדברים. לעבדות מסרן הכתוב לא לבושה. ולא ירבה עליו צעקה וכעס אלא ידבר עמו בנחת וישמע טענותיו. וכן מפורש בדרכי איוב הטובים שהשתבח בהן: 'אם אמאס משפט עבדי ואמתי בריבם עמדי, הלא בבטן עושני עשהו ויכוננו ברחם אחד'.
ואין האכזריות והעזות מצויה אלא בעכו"ם עובדי עבודה זרה, אבל זרעו של אברהם אבינו והם ישראל שהשפיע להם הקב"ה טובת התורה וצוה אותם בחקים ומשפטים צדיקים, רחמנים הם על הכל, וכן במידותיו של הקב"ה שציוונו להידמות בהם הוא אומר 'ורחמיו על כל מעשיו'. וכל המרחם - מרחמין עליו, שנאמר: 'ונתן לך רחמים ורחמך והרבך'.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם