כך ניצלתי מהחיסון
אלמלא ידעתי שחיסונים יעשו אותי חולה, הייתי הולך להתחסן
באותה עת, הילדות שלנו, שהייתה, כמו כל ילדות, תקופה די משעשעת, לוותה בכל זאת בצלו החמור של המוות. זאת מכיוון שהילכו באוויר כל מיני מחלות. אני כבר לא זוכר את השמות של כולן, אבל הן צלצלו נורא מפחיד, בייחוד כשהן נשמעו במבטא הגרמני המובהק של מנהל בית ספרנו, שהיה נכנס להודיע על המחלה התורנית שמשתוללת מסביבנו ועל כך שביום המחרת אנחנו הולכים לקבל זריקת חיסון נגדה.
כאן המקום להצהיר באופן הברור ביותר שאין לי, ומעולם לא היה לי, דבר וחצי דבר נגד חיסון כשלעצמו. גם ילד מטומטם מבין שחיסון זה טוב. הבעיה הייתה שהוא הגיע באמצעות זריקה ואחרי שהיו אומרים לי את המילה הזאת ואחרי שהייתי מתעורר מהעילפון, היה ברור שאני לא אפקיר את עצמי לעניין הזה.
כמובן, אילו ידעתי אז שהחיסון והזריקה יהפכו אותי לאיש יוצר, חיוך של הכרת תודה היה עולה על שפתיי, אבל כיוון שלא חוננתי בראייה למרחוק כזאת, לא חייכתי כלל וכלל, אלא חשקתי שפתיים וחישבתי את האופציות שלי.
המחשבה על זריקה היא לא נעימה לחלק ניכר של האנושות, אבל אצלי זה היה ממש אקוטי. הייתי רואה בעיני רוחי כיצד חוד מחט ענקי קרב אל נקבוביות עורי, פולח אותן באכזריות צוננת ומבקיע דרך אל בשרי, הבשר החי שלי, החביב עליי כל כך, ובדרכו הוא הורס רקמות ומקיז דם, אללי! הזוועה! הזוועה! כל הלילה שלפני יום זריקת החיסון הייתי מתהפך על משכבי ומעביר בעיני רוחי את הדרכים הטובות ביותר להימנע מהזריקה האיומה, ובבוקר הייתי פוסע לבית הספר נחוש וקודר, כמו אדם היודע כי הוטלה עליו משימה מסוכנת אך לא בלתי אפשרית, מסמ? רת שיער אך כזאת העשויה להביא פרי הילולים.
הפעם הראשונה הייתה בכיתה א'. נדמה לי שזו הייתה זריקה נגד דיפטריה או שעלת, או משהו שקשור בגרון. הסבירו לנו קודם בכיתה שזה מאוד מועיל, כי אחרת, אם חס וחלילה נחלה במחלה האיומה הזאת, אז נשתעל ונשת? על ונשתעל עד שנרגיש שאנחנו נחנקים, ולא יגיע אוויר לריאות שלנו ולמוח שלנו ואנחנו נמות בייסורים. מורתנו דינה אף ליוותה את הדברים בתנועות גוף ובהבעות פנים שכמותן אפשר לראות במיטב סרטי האימה, כך שבהינתן הפקודה פסעו כל ילדי הכיתה כצאן לטבח בלי צפצוף אחד של התנגדות אל האולם הגדול שבבניין
עמדתי בתור בלב הומה, שדפק בכוח רב יותר ויותר ככל שקרבתי אל השולחן שמאחוריו ישבה אחות בית הספר. הילדים קרבו אליה, היא הייתה מזריקה להם, הם עיוו פנים או עשו עצמם אמיצים, או החלו מתייפחים-וזה נגמר. אבל אני ידעתי שאני מעדיף למות מאשר לקבל זרי? קה. העיקרון היה ברור, אבל לא היה עדיין פתרון לבעיה המבצעית-איך עושים את זה? ואז, פתאום הבנתי מה עליי לעשות. ראיתי שהאחות מעבירה מקלון, שראשו צמר גפן והוא טבול ביוד, על הזרוע במקום שבו אמורה להינעץ הזריקה, ואז היא מרכינה ראש, ממלאת את המזרק מתוך בקבוק גדול, מרימה אותו מול האור, לוחצת מעט ורואה שמעט נוזל ניתז ואז פונה אל הקורבן ומחטיפה לו את הזריקה.
ראיתי עכשיו בדיוק היכן יש פער בפעולות שיאפשר לי את ההתחמקות: המקלון הוטבל ביוד, היוד החום נמשח על זרועי, האחות הסתובבה אל הבקבוק והמזרק בידה ואני פשוט חמקתי משם, מעווה את פניי בכאב מעושה ומשפשף את זרועי, כלומר עושה את כל הפנטומימה הדרושה. מזווית עיני ראיתי את האחות מניפה את המזרק מסתו? בבת, רואה לפניה ילד שעוד לא נמשח ביוד, מניעה ראש כתמהה על עצמה, מושכת בכתפיה וממשיכה בפרוצדורה.
ניצלתי! איני יודע כמה מהקוראים זוכרים את השעה שאחרי קבלת זריקות בכיתות הנמוכות של בית הספר. כל הכיתה מתכנסת בצהלות וכל אחד מוסר גרסה על מה שעבר עליו: יו, איזה כאבים! יו, איזה פחד! לא, בכלל לא כאב! וכך הלאה. המדיניות שלי באותו אירוע הייתה מדי? ניות מובהקת של סוכן חשאי, שביצע את המשימה וע? כשיו מוטל עליו לא להתבלט: לא הייתי מהדואבים ולא מהגיבורים שטענו שלא הרגישו אפילו את הדקירה. סתם חייכתי ושתקתי וניסיתי להתמזג עם הקיר. אבל בלבי חגג ניצחון גדול: דפקתי את השיטה ונמלטתי מהדבר שממנו פחדתי כל כך. לא עניין קטן לילד בן שש.
מאז, היינו מקבלים חיסונים בערך פעמיים?שלוש בשנה. נגד כל מיני. שיתוק ילדים ושעלת ואדמת וחצבת וחזרת והשד יודע מה. ניקבו אותנו ככברה. זאת אומרת, את כולם חוץ ממני. תמיד חמקתי ותמיד באותה טכניקה פשוטה, שכמובן הגעתי איתה לרמת שכלול גבוהה במיוחד: לע? תים הייתי מפיל משהו, מתכופף וחומק מתחת לרדאר בה? ליכה שפופה, לעתים הייתי נתקף בשיעול פתאומי, נוטה הצדה, מביט כה וכה ומתגנב החוצה. תמיד באלגנטיות, תמיד בהצלחה.
לא קיבלתי אף אחד מהחיסונים והתוצאות המרות לא איחרו לבוא: בכל ימי בית הספר שלי מעולם לא נפלתי למשכב. חבריי לכיתה דווקא כן. ודי הרבה. אני לא יכול להישבע שהם חלו דווקא במחלות שנגדן הם קיבלו זריקות חיסון. אבל הם חלו המון.
לא הייתה חוכמה להיות חולה אז בירושלים של שנות החמישים. היה קר, נורא קר, בחורף. הרבה יותר מאשר היום. לאו דווקא מפני שכדור הארץ מתחמם, אלא מפני שגם הלבוש היה דל יותר וגם התנורים לא היו משהו. כשהיית פותח לרגע את החלון בערב חורף, היית סוגר אותו בבהלה מהעוצמה של מקהלת השיעולים שעלתה מחלונות הדירות הסמוכות.
כולם היו חולים, משתעלים, נחנקים, משותקים, קודחים מחום, הוזים, ורק אני הייתי בריא. בכל בוקר הייתי אורז את הילקוט שלי בפנים חמוצות והולך לבית הספר. מן החלונות היו נשקפים אליי המון ילדים בפיג'מות פלאנל שנשארו בבית בגלל שעלה להם החום והם נורא השתעלו, ורק אני הלכתי תמיד לבית הספר, בחורף ובקיץ, באביב ובסתיו, תמיד הולך והולך ומוצא כיתה שבה חסר החבר הזה והחבר ההוא והילדה מהספסל השני ומלכת הכיתה עם הצמה הצהובה ומי לא בעצם? פעם זה ופעם זה ותמיד חולים ורק אני לא, לעזאזל.
כיוון שהייתי ילד, ולא ילד אינטליגנטי במיוחד, לקח לי המון זמן לתפוס את המובן מאליו: שדפקתי את עצמי. כיוון שלא הפקרתי את עצמי לזריקות החיסונים נשארתי בריא, בעוד שאר הילדים שקיבלו על עצמם את הדין הפכו לחולניים במידה זו או אחרת. לא היה נורא להיות בריא, להפך, די נחמד. אבל למה כל יום בית ספר?
המצוקה הייתה רבה. על להתחלות לא היה מה לדבר. הוריי היו נוקשים מאוד בכך. האפשרות היחידה הייתה להבריז. אבל אנחנו מדברים על תקופה שבה עצם הרעיון שהורים ישתפו פעולה עם ילדיהם בהברזה מבית הספר נראתה דמיונית. ההורים אז היו משתפי פעולה בזויים עם שלטונות החינוך באשר הם ונטו לעשות יד אחת נגד היל? דים-מפגע שתוקן מאז, למרבה השמחה. לפיכך קבע? תי לעצמי שפעם בשבוע אצא מהבית, אך לא אלך לבית הספר, אלא אשוטט בעירנו היפה ולמחרת אבוא מצויד בפתק, החתום, לכאורה, בידי אבי והמסביר את היעדרי. וכך היה.
קשה לי לתאר את העונג המצמרר שבשיטוט של ילד ביום לימודים רגיל, חופשי ומאושר ברחובותיה של העיר היפה בעולם. תחושה של חופש ויופי. לעתים הייתי חומק קרוב לבית הספר לנקודה שממנה יכולתי להשקיף בד? מויות בני כיתתי יושבים משמימים על ספסליהם ותחושת העונג החופשי שלי החריפה. ובערב הייתי מתגנב אל המ? כתבה של אבי ושולף ממנה גיליון של נייר המכתבים שלו, שבראשו התנוסס שמו בעברית ובלועזית, ותחת הכות? רת רבת הרושם הזאת הייתי מתיישב לכתוב איזה סיפור מעשה שהייתי ממציא לכבוד העניין. הכבוד העצמי שלי מעולם לא הרשה לי לכתוב פשוט "בני היה חולה ולכן לא בא לבית הספר אתמול, בכבוד רב. . .".
לא . אני המצאתי סיפורים. זה היה נפלא לשוטט עכשיו בשבילי הדמיון לדמות לעצמי סיפור ולתמצת אותו לשו? רה או שתיים ולחתום ביד בטוחה בזיוף מרהיב של חתימת אבי. אני זוכר התנסחויות כגון "אמנון לא בא אתמול משום ששלשום בערב, בשובנו מחתונה משפחתית ביד חנה, לי? גיונרים ירדנים פתחו באש על האוטובוס שלנו" ; או "אמ ? נון לא בא ללימודים אתמול, כי הדוד שלו, שכולנו חשבנו שמת בשואה, התגלה פתאום דרך המדור לחיפוש קרובים ברדיו והגיע באונייה לחיפה מצרפת והביא לאמנון מתנות יפות.
נכון , היום זה נשמע דבילי, אבל אז כל כך נהניתי מזה, שאין לי ספק שזה מה שהפך אותי לאיש כותב סיפורים. היה, אם כן, רווח משולש: גם היה לי יום חופש בשבוע, גם כתבתי סיפורים וגם הייתי הילד הכי בריא בירושלים. רק בצבא אי אפשר היה להימלט מהחיסונים, ומאז אני לפ? עמים קצת חולה בחורף. בעצם אני כל כך חולה בחורף, עד שאלמלא ידעתי שחיסונים עושים אותך חולה, הייתי הולך להתחסן. באמת.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם