קטסטרופה אקולוגית ביהודה ושומרון
בחצר האחורית של יהודה ושומרון מתגלה פער בלתי נסבל. בשני הצדדים, תהום פעורה בין הטרמינולוגיה של קדושת הארץ למציאות שמזהמת אותה. החקיקה לא מספקת, האכיפה היא בדיחה. ובינתיים הביוב זורם, והבאגרים קורעים את הגבעות
עמיעד, בחור נעים סבר שמשמש כרכז הביטחון של היישוב (רבש"צ), נבוך מעט, אבל טוען שמדובר בתקלה מהימים האחרונים, שבוודאי תתוקן בקרוב. דרור אטקס מתקן אותו: הביוב זורם כאן כבר שבועות ארוכים.
אטקס, נא להכיר, התפרסם בשנים האחרונות על תקן "צוות מעקב ההתנחלויות של 'שלום עכשיו'". הצוות , כלומר אטקס, התמחה בתיעוד כל קרוואן שעלה על גבעה אי שם ביהודה ושומרון, וגם דאג שהמידע הזה יגיע לכל לשכה חשובה בעולם. הג'וב הזה הפך את אטקס ליקיר המתנחלים, ובהתאם לכך הרבש"צ - עלם מנומס כאמור - נוהג בו בשילוב של כבוד וחשדנות: מרגע שנכנסנו לעלי הוא העניק לנו ליווי צמוד והחליף עקיצות עם השמאלן שסר לבדוק את מצב הביוב.
אטקס כבר לא בשלום עכשיו, כעת הוא עובד בעמותת "יש דין", הפועלת להשגת צדק בשטחים בדרכים משפטיות, אבל תיעוד מפעל ההתנחלויות הוא עדיין נשמת אפו. ככל שחולף הזמן, גובר העניין שלו גם בהשלכות הסביבתיות של המפעל הזה. פעם הוא ידע לזהות כל חבית חדשה שאיימה להפוך למאחז, היום הוא יודע לאתר את מסלול הביוב שמתחתר מאחורי כל קרוואן.
מעברה השני של עלי משתרעת שכונת "היובל", שהרבש"צ עצמו מתגורר בה עם משפחתו הצעירה. אנחנו סרים למדרון
על דבר אחד כולם מסכימים - מדרור אטקס וארגוני השמאל הרחוק ועד הקוטב השני של הקשת הפוליטית: ממזרח לקו הירוק משתרע אזור דמדומים סביבתי. בשנה האחרונה פועלת ביהודה ושומרון עמותת "ירוק עכשיו" - צריך להודות שמדובר בהברקת קופירייטינג - מיסודו של "הפורום המשפטי למען ארץ ישראל", בעל הקו הימני המובהק. בימים אלה השלימו בירוק עכשיו כתיבת דוח שמתעד את מפגעי הסביבה בשטחים במהלך השנה החולפת. כותרת הדוח, שנחשף כאן לראשונה, מדברת בעד עצמה: "קטסטרופה אקולוגית ביהודה ושומרון".
הרוח החיה בירוק עכשיו היא יעל ישראל. ישראל, עלמה נמרצת ודעתנית עם רקורד של פקחית שמורות, בת ההתנחלות האיכותית כפר אדומים ובתו של ח"כ אורי אריאל, סוחבת איתה סיפור מעניין: בעבר התגוררה עם משפחתה בתוך שמורת ואדי קלט, אך נאלצה להתפנות בהוראת בג"ץ ולא לפני קרב ממושך מול רשות הטבע וגנים, קרב שהסביבה והפוליטיקה עשו בו בערבוביה.
בשנה האחרונה מעבירה ישראל את ימיה בגמיאת כבישים ודרכי העפר לאורך ולרוחב השטחים, תיעוד מפגעים וניסיון נואש להביא לתיקונם. היא וירוק עכשיו לא מבדילים בין זיהום מתוצרת פלסטינית או ישראלית: הסיור שערכנו לפני כמה חודשים כלל שיטוט מדכדך בין תחנות דלק מזהמות בכפרים פלסטיניים, ערמות פסולת שמושלכות בחצרן האחורית של התנחלויות, מחצבות פלסטיניות פיראטיות ונהרות ביוב שזורמים באדיבות בסיסי צה"ל.
ביוב שזורם בחופשיות בוואדיות הוא מחזה נפוץ בשטחים. הפלסטינים, המתנחלים, החיילים - כולם מרימים את תרומתם לעננת הצחנה. בין אריאל לכפר השכן סלפית, למשל, נרשם שיתוף פעולה מרגש: שני היישובים חברו השבוע להזרמת נהר גועש לתוך ערוץ נחל שילה.
מקבץ מרוכז של הממצאים בדוח ירוק עכשיו נשמע כמו תיאור של אזור אסון: מהדוח עולה כי בשטחי C לבדם יש כמאה מחצבות הפועלות ללא היתר. לשם השוואה: מנתוני המשרד להגנת הסביבה, בישראל שממערב לקו הירוק אין ולו מחצבה אחת הפועלת ללא רישיון. "המשמעות הקשה היא כי האדמה נשדדת", נכתב בדוח, "מדובר באזורים נרחבים ללא פיקוח וללא מחשבה תחילה של גורמי תכנון, לא ישראליים ולא פלסטיניים".
חוץ מהבאגרים שקורעים את הגבעות והביוב שזורם בוואדיות, דוח ירוק עכשיו מצייר את השטחים כפח זבל אחד גדול: אתרים פיראטיים של פסולת בניין בכל פינה, כזו הנשפכת באדיבות הפלסטינים וכזו שמוברחת על ידי קבלנים מישראל; מקרים רבים של שרפת פסולת חקלאית ואחרת, הגורמת להתאבכות עשן שחור; וכמובן חגיגה של גרוטאות בצדי הדרכים. "כל המפגעים הללו כבר עברו את השלב של פגיעה ערטילאית או עתידית באיכות הסביבה", אומרת תושבת אחת ההתנחלויות הוותיקות, "עכשיו זו כבר פגיעה באיכות החיים. כשברגע שיוצאים מהיישוב נגזר עלינו לנסוע בכביש שמצדדיו פזורים גושים של פסולת, הפגיעה בסביבה הופכת להיות משהו מאוד מוחשי."
ההפקרות הסביבתית בשטחים, מסכימים כולם, היא תוצאה ישירה של הכאוס הפוליטי. מדינת ישראל אולי צריכה לעבור עוד דרך ארוכה עד שתוכל להיחשב מתקדמת מבחינה סביבתית, אבל בהשוואה למה שקורה ביהודה ושומרון, המצב בצד המערבי של הקו הירוק הוא מופת אקולוגי. זה מתחיל בשורה של חוקים שאינם חלים על יהודה ושומרון. לדוגמה: גם אם כל המחצבות הפיראטיות בשטחים ייסגרו מחר, הרכסים המגולחים יישארו בגדר פצע בנוף. בישראל עצמה פועל כבר שנים החוק לשיקום מחצבות, שאולי מיושם באטיות, אבל בסופו של דבר הופך את המחצבות הנטושות לפינות חמד של תיירות ונוף. מעבר לקו הירוק החוק לא תקף.
אם החקיקה לא מספקת, האכיפה היא כבר בדיחה. סמכויות האכיפה הסביבתית בשטחים מפוזרות בין מספר גופים, בראשם יחידת הפיקוח במינהל האזרחי. זה מה שיש לדוח ירוק עכשיו לומר עליה: "מדובר ביחידה קטנה ובעלת מספר פקחים מצומצם אשר מטפלת בכל הפרות החוק. תחום האכיפה הסביבתית סובל מחוסר בכוח אדם, תקציב מזערי, מדיניות אכיפה רופסת ומיקום נמוך מאוד בסדר העדיפויות לביצוע".
לדוח של ירוק עכשיו מצורפת רשימה של עשרות תלונות שהוגשו ליחידה הסביבתית של המינהל האזרחי. לרובן לא התקבלה תגובה, וגם אלה שנענו לא טופלו ברוב המקרים משלל סיבות טכניות, בירוקרטיות ואחרות. תכתובות המיילים בין יעל ישראל לפקידי המינהל מהוות עדות מהימנה להתלהבות שבה מטפלת מדינת ישראל במפגעי סביבה. כשישראל מתארת מצבור פסולת ענק בכניסה לכפר פלסטיני, כזו שאי אפשר להחמיץ, ואפילו מוסיפה מספר טלפון של תושב האזור שיכול להוסיף פרטים, היא נענית כי "מהפיקוח נמסר שהנתונים לא מספיקים, ויש להוסיף נקודות ציון וסימני היכר אחרים". אפרים קישון לא היה מנסח את זה טוב יותר.
את הבעיה מתארים משמאל ומימין באופן דומה. על הפתרון כבר יש, כצפוי, מחלוקת עמוקה. בימין הסביבתי סבורים שהדרך היחידה להשליט שפיות אקולוגית בשטחים היא העמקת הכיבוש: העתקה מלאה של מערכת החוקים הישראלית ליהודה ושומרון, הגברת האכיפה הירוקה על מתנחלים ובעיקר על פלסטינים, ובקיצור - על מדינת ישראל לקחת את העניינים לידיים. ואי אפשר לקחת את ענייני הסביבה לידיים בלי שלוקחים את השטחים לידיים.
הפתרון שמציע השמאל, מטבע הדברים, בדיוק הפוך: הכיבוש, על פי הנראטיב הזה, הוא אם כל חטאת, ישראל הפכה את השטחים לחצר האחורית המטונפת שלה והפלסטינים, מסיבות כלכליות, תרבותיות ועקרוניות (סירוב לשתף פעולה עם זרועות הכיבוש), תורמים גם הם את חלקם. החורבן הסביבתי בשטחים ייפסק, גורסים מתנגדי הכיבוש, רק כשהעימות יגיע לקצו, המתנחלים יחזרו הביתה והסכמי השלום יחייבו את שני הצדדים לשמור על המים, האוויר והאדמה שמספקים חיים לכולנו.
ספינת הדגל של המפגש העגום הזה בין פוליטיקה לסביבה, ושל החלמאות של ממשלת ישראל, היא פרשת מתקן טיהור השפכים של עפרה. כדי לעמוד בגידול האוכלוסייה ובזרם הגובר של השפכים מתוצרת ההתנחלות הנחשבת, הוחלט להקים מתקן טיהור שפכים חדש. הבנייה יצאה לדרך ב-2007, רק שהמתקן הוקם על קרקע פלסטינית פרטית של תושבי הכפר הסמוך עין יברוד, ולאלה לא הייתה כוונה לעבור על כך בשתיקה. פרקליטי "יש דין" מיהרו לעתור לבג"ץ, והמדינה הודתה בבית המשפט כי המתקן נבנה באופן לא חוקי וללא היתרי בנייה.
כשמונה מיליון שקל הוקצו לטובת המתקן מתקציבים ממשלתיים, אבל בג"ץ הורה להקפיא את הבנייה. עכשיו המדינה מחפשת מוצא מהסבך שאליו קלעה את עצמה. בדיון האחרון שנערך בבית המשפט הודיעה הפרקליטות כי היא בוחנת אפשרות להפקיע את הקרקעות הפלסטיניות המדוברות, אלא שהפקעה כזו עומדת בניגוד למדיניות המוצהרת של הממשלה ועלולה להרגיז עוד יותר את אנשי אובמה. שלא לדבר על כך ש"הפקעה לצורכי הציבור" מאושרת לרוב רק במקרים שבהם היא משרתת את כלל התושבים באזור. אלא שהפלסטינים, אבוי, מסרבים לשתף פעולה ולהשתמש בשירותי המתקן. וכך, בעוד הסאגה הזו מתחוללת בבית המשפט, השפכים של מתנחלי עפרה והשכנים הפלסטינים מרווים את נחלת בנימין.
מתקן טיהור השפכים עפרה הוא אנדרטה לשנאה הדדית שמתגלגלת לכדי התעמרות בסביבה, אבל את הפער הבלתי נסבל בין טרמינולוגיה של אהבת הארץ למציאות שמזהמת אותה אפשר למצוא בחצר האחורית של התנחלויות רבות. על פי נתוני בצלם, 40 התנחלויות מתוך כ-120 כלל לא מחוברות למתקן טיהור שפכים. זה עוד טוב לעומת התמונה שחוזרת על עצמה במאחזים: מאחורי הקרוואנים משתלשל צינור שעושה את דרכו במורד הגבעה. בשלב מסוים, מעל או מתחת לפני הקרקע, הצינור מסתיים, ותכולתו יוצאת לטייל בארץ ישראל. בנקודה הזו מתהווה שובל ירוק. כל מאחז והשובלים הירוקים שלו, כל קרוואן והעקבות שהוא מותיר באדמת הארץ הקדושה.
מהמנהל האזרחי נמסר בתגובה: "המנהל האזרחי רואה חשיבות רבה בשמירה על איכות הסביבה ואכיפת החוק במרחבים עליהם הוא אמון. כחלק מפעולות אכיפה נגד מפגעים סביבתיים, עשרות משאיות וכלים מכניים מעוולים הוחרמו בשנת .2009 יובהר כי המנהל האזרחי אינו מבצע אכיפה נגד מפגעים בשטחי A וB- או ביישובים ביהודה ושומרון. הסמכות על האחרון נמצאת בידי איגוד ערים לאיכות הסביבה שומרון ויהודה ובמחוז הרלוונטי במשרד להגנת הסביבה".
aviv67@gmail.com
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם