יועצת הלימודים אמרה לי: בוא נהיה ריאלים
אשר סופן הצליח להיחלץ כמעט לבדו, מעוני, שכול וגורל מוכתב מראש. אז איך הוא הגיע מבית יתומים עד למשרה יוקרתית אצל לדור?
הסיבה שבגללה מוכן סופן לנדב לעולם את הסיפור הפרטי המצולק שלו פשוטה. "הולכים להפריט את המכללות", הוא אומר, "וברגע שיפריטו אותן, לילדים כמוני לא יהיו יותר נסיכים שיצילו אותם. לא יהיה להם סיכוי להרים את הראש מהאשפתות". בגיל 24, כשמאחוריו עשר שנות לימוד, הגיע סופן למסלול קדם-מכינה בירושלים, שמיועד לחסרי תעודות בגרות ובמסגרתו מוענקת תעודה חלופית.
הוא נרשם לסמסטר קיץ, סיים אותו בהצלחה וקיבל מלגה. לאחר מכן נרשם למסלול המצטיינים שרף הכניסה אליו הוא 600 נקודות ומעלה בפסיכומטרי, וגם את המכינה סיים במקום הראשון. בנקודה הזאת העז סופן להמשיך הלאה, בגיבויה של מנהלת המכינה ליאת מיברג.
הוא נרשם למשפטים באוניברסיטה העברית ולתוכנית "עתידים" - פרויקט שנועד להכשיר מצטיינים מהפריפריה להחזיק בעמדות מפתח בשירות הציבורי. את פרויקט עתידים ואת התואר הראשון סיים סופן בהצטיינות יתרה.
סופן נולד בשנת 1982 בדרום אשקלון. ההרכב הדמוגרפי של השכונה, הוא אומר, מורכב ברובו מעולי צפון אפריקה מדוכאים תרבותית, חסרי השכלה והכשרה מקצועית ועם אחוזי אבטלה גבוהים ועקומת פשע בשמים. "מגיל ארבע היו מסביב מזרקים, צעקות, מכות, אלימות, שפה גסה ועוני, עוני כבד. שני הוריי לא ידעו קרוא וכתוב, וכשהייתי בן שש הבנתי שאני יכול יותר משניהם.
אני זוכר את הרגע שהבנתי שאני מסוגל ליותר. המורה ביקשה לכתוב את האות למ"ד. לא הספקתי, הייתי חרד וביקשתי מאבא שלי שיכתוב לי. הוא אמר שכשאלך לישון הוא יכתוב. בבוקר הסתכלתי על המחברת ופרצתי בבכי. הוא חיבר שורה שלמה של 'למ"ד' יחד. כל כך התביישתי. גם בשבילו וגם בשבילי. זה היה הרגע שהבנתי מי הוא ומי אני".
הוריו של סופן גדלו במעברה. הוא מעיד שהיחסים ביניהם לא היו טובים, אפילו "איומים". בגיל שש הוציאו הרשויות את אשר, וכן את כל אחד משלושת אחיו, לבית ילדים בקריית גת. בית ילדים, מנתח סופן, הוא צירוף מילים מכובס לבית יתומים. "רגע העזיבה של הבית היה רגע של עצב ושל שמחה. אני זוכר כמה פעמים אמרו לנו שיהיה לנו יותר טוב. היינו בית מאוד עני, מאוד חסר. רק היום אני מבין
כשמלאו לו 14 מת אביו. "מבנה המשפחה המסורתי הכתיר אותי מיד כגבר הבא בתור. זה אומר שאני אחראי לפרנסה ולכל בעיה שעלתה אצל האחרים ואצל האמא. ברגע שהוכתרתי כראש המשפחה יצאתי לעבוד. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שעבדתי, עבדתי מגיל עשר, הייתי אחראי לפינת החי של הפנימייה, לניקיונות, לקחתי כל עבודה שהייתה בסביבה. אני זוכר שבכסף הראשון שקיבלתי קניתי לאמא שלי ברווזון מחרסינה. היא הייתה מאושרת.
עזבתי לגמרי את הפנימייה והתחלתי לעבוד מהבוקר עד הערב. בבניין, בניקיון, בהתקנת תריסים. אמא שלי הייתה חולה, אח שלי נפל לפשע והיו לי שתי אחיות יותר גדולות שאחת מהן נכנסה להיריון בגיל 16 והיום הבן שלה, בן 11, גדל באותה פנימייה שאני גדלתי בה בילדותי. התפקידים שלי היו ברורים.
במשפחות שלנו לא דיברו יותר מדי. הייתי האחראי שמביא את הכסף לשכר דירה, לחשמל, לארנונה, למכולת. וכל הזמן הייתה סביבי אווירה של עצבים, ככה אמור להתנהג הזכר של המשפחה, בניכור וזעם. זאת התרבות של הגטו שבו חייתי, והיום אני מסתכל אחורה ולא מאמין מי הייתי. ובתפקיד הזה, של אבא מפרנס וראש משפחה - הייתי עשר שנים".
אבל הלב של סופן רצה דברים אחרים. "התחלתי לאט לאט לבגוד בתרבות העוני והפשע שבה גדלתי. התחלתי להשתכנז, להתנהג בצורה שאסור היה להתנהג שם. להשתכנז פירושו לקבל את מרות החוק, לקרוא ספרים, לשמוע מוזיקה, להתלבש בצורה מסודרת, לציית למוסכמות החברתיות. בכל אלה הגטו מרד, מתוך ניכור, קנאה וזעם.
ואני הרגשתי הפוך. שרוצה ללמוד, שרוצה חברים, שרוצה לקרוא ספרים. קראתי בשקיקה כל מה שהתגלגל לידיים שלי: מיז'י קושינסקי "להיות שם" עד הביוגרפיה של מנחם בגין. צפיתי בטלוויזיה באדיקות בסדרה'הפרקליטים', ראיתי את העוצמה, את הכוח לשנות ואמרתי לעצמי, יום אחד אגיע לשם".
בינתיים החליט סופן לחסוך. לעבוד כמה שיותר. "בגיל 22 נקראתי להיות משווק המאפייה של הפנימייה, כשמאחוריה עמד רעיון חינוכי - להכשיר ילדים להרוויח את לחמם, כי הבעיה של ילדים במסגרות כאלה היא שהם מפתחים תלות במסגרות", הוא אומר.
"עשינו את זה בהצלחה במשך שנה. אחר כך פתחתי חברת קייטרינג שהצליחה, אבל כל אותו הזמן הרגשתי שזה לא זה, שאני מרמה את עצמי ושהגיע זמן לפתוח את תיבת הפנדורה הפרטית שלי שהנושא של ה'לימודים'. וידעתי : אם לא אלמד עכשיו - לא אלמד אף פעם".
סופן סימן את הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית. הכי קשה, הכי אליטיסטית. "רציתי משפטים בגלל היוקרה החברתית ותחושת הכוח. אני אלמד במעוז האשכנזים, והתחלתי לברר מה אני יכול לעשות עם עשר שנות למוד בלי בגרות אחת. התחלתי להתנהל בשיטת הסימנים: אני אתקדם צעד, ואם אקבל סימן אמשיך.
"קיבלתי 600 בפסיכומטרי, וניגשתי לפגישה עם היועצת שיושבת מולי ומסבירה לי את חישוב ציוני הקבלה ומוסיפה לי משפט שמעמיד לי את האוזניים כמו סוס: 'בוא נהיה ריאליים לגביך'. זה המשפט שאתגר אותי. אמרתי אוציא מעל 95 בממוצע הבגרויות. נרשמתי לקדם-מכינה והתחלתי תוכנית קיץ.
"לא היה לי מושג איך אני הולך לשלם את זה. אני בא מבית שאני המפרנס ולא היה עליי גרוש. מנהלת המכינה התגייסה ועזרה לי לקבל מלגה, למרות שלא שירתי בצבא, וגם מצאה לי עבודה כחונך לימוד של עבודה סמינריונית לקבוצות התלמידים האתיופים. אלה קבוצות לימוד חלשות במיוחד, שאין לי ספק שיהיו הראשונות להיפלט החוצה אם המכינות יופרטו.
בצד השני הייתה אשתי מורן, שעבדה כמאבטחת כדי לפרנס. "השבר הגדול היה בשבוע הראשון של הלימודים באוניברסיטה. זה היה השבוע הכי נוראי. הייתי קם כל בוקר בהתקף חרדה, מקיא, לא מסוגל להזיז את עצמי לבוא לשם, משותק, לא יכול לקום מהמיטה, וזה לא אופייני לי, אני אדם חזק.
הרגשתי פחד, זה היה הרגע שבו התמודדתי עם טייסי קרב אמיתיים, יוצאי רמת אביב וסביון עם ממוצע בגרות עשר. כבר לא עמדתי מול צעירים חסרי בגרות מהפריפריה שהצטיינו במכינות. חזרתי אחרי היום הראשון, אמרתי לאשתי אני לא חוזר לשם, אני אטבע שם. ואשתי ענתה לי, ועוד איך אתה הולך.
סחבתי יום אחרי יום. סיימתי במסלול מצטיינים, ועם הגיליון מצטיינים חזרתי ליועצת שאמרה לי 'בוא נהיה ריאליים לגבייך'. כשהגיע הרגע, הגשתי בקשה ללדור, הוא היה הטופ מבחינתי. בסבב האחרון של המיון נכנסתי אליו לראיון שהיה אמור להימשך רבע שעה והתגלגלה שיחה של שעה, בלי אף שאלה משפטית, שבסופה הוא אמר לי, 'אני כבר יודע את התשובה'. כעבור שבוע הודיעו, התקבלת. "ואני אומר, עם היד על הלב, את המסלול הזה לא הייתי מצליח לעשות בלי המכינה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם