מרחק נגיעה מהאיראנים
הסרט סוראיה M הוא סרט שמתרחש באיראן על אורח חיים והתנהגות נוראית. כמעט כמו החיים פה אצלנו
"סקילתה של סוראיה M" הוא סרט אמריקאי על אישה איראנית ועל עולם מושגים שעצר מיליארדי אנשים מלהיות נאורים. הסרט הוא מסמך שמפיל אסימון ענק שממנו אולי אפשר להבין למה הכל תקוע.
הסרט מבוסס על סיפור אמיתי וזה הופך אותו לעוד יותר מחריד ועוד יותר מפחיד. סוראיה חיה בכפר איראני קטן, שנראה כמו כפר מסרטים היסטוריים שהיינו רואים בקולנוע גל אור בחיפה בהצגות בוקר.
סוראיה היא אישה טובה ומלאת חיים שנישואיה הלא מוצלחים מביאים את בעלה הנבל לחתור תחתיה וללבות סיפורים על בגידה שנושאים בחובם עונש בל יתואר. היא מנסה להדוף את חורשי המזימות וליישר את כולם מדרך של שקרים ורמאות .
סוראיה וחברתה זהרה מנסות להוכיח את חפותה של סוראיה באמצעות אותה מערכת חוק שיצאה נגדה. אבל כשהן נוחלות כישלון, זהרה תסכן הכול ותשתמש בנשק היחיד שנותר לה, קולה נטול הפחד של התשוקה.
החיים בכפר והדרך שבה הם מתנהלים מורידים אותך ביגון שאולה. אין טיפת נאורות וטיפת קידמה. הידע שם הוא הכוח, רק כוח, והכל לקוח מתוך ספרי התנהגות שנרשמו לפני מאות שנים על ידי אנשים שמפגרים בהסתכלותם ובשכלם.
בא לך לנער שם את החבורה ולצרוח: הלו, יש לא רחוק חיים בצבע אחר עם כללי משחק שנותנים כבוד אלמנטרי לבן אדם ולאישה, מה זה החתיכות חיים האלה שאתם חיים?
לא פעם במהלך הסרט אתה ממשש את קצות האצבעות לדעת שאתה חי ורואה דבר אמיתי. זהו סיפור קלאסי על טוב ורע, ומחווה מלאת השראה למלחמה בחוסר צדק ביחס אל האישה ובכבוד שהיא חייבת לקבל.
החיים שם בתוך הביצה מתנהלים בחשאיות, בכוחניות חסרת מעצורים, בשחיתות ובחוסר צדק. הגבריות מנצחת שם ניצחון פירוס, מפני שבין נשים לגברים
הקצר האיום והנורא שמתחולל שם ובעוד אין סוף מקומות הוא תוצאה של הוראות הפעלה שחוקקו מתוך תרבות בוגדנית ולא מתחשבת, שרוצה בלי סוף כבוד אבל לא מוכנה לנדב טיפה ממנו. והנה ביכולתו של קול אמיץ אחד לספר סיפור שישנה הכל. זה מה שמניע את החוויה המרגשת בסיפור החיים בתוך החורבה שם.
העסק הזה בתוך הכפר הוא מיקרו קוסמוס לרעש הגדול ולאי הסדר העולמי הזה בכל מה שקשור למלחמת הדתות ולשנאה האין סופית והכל כך מפחידה המתרוצצת בכל פינה בעולם. חוסר האיזון שם הוא מטורף וחסר רחמים.
אני מתחיל להבין שיש פה חתיכת בעיה שאין לה מחולל הגיוני כמו שאני חושב או מכיר, היא קיימת בעומק החיים ומתנהלת משם ולא תסור מהעולם אף פעם ובאף רגע, וזה מדכא את הנשמה.
כמה ימים אחרי, אני יושב לאספרסו קצר ומעיין בעיתוני הבוקר של כאן ובתוכי נרקמת הרגשה מזופתת ואני לא מצליח להבין מאיפה היא באה ולמה דווקא עכשיו.
אני קורא על שחיתויות אין סופיות, ועל הרג, ורצח, וחוסר כבוד, ועל כוחנות גברית, ועל התאבדויות ועל מה לא. משהו בתוך הצינור מתחיל להתחבר מול מה שראיתי בסרט.
פתאום האין-מרחק הזה בין מה שקרה בכפר האיראני הקטן והלא משמעותי הזה לבין מה שקורה פה קרוב - לא כל כך שונה. פתאום התרבושים והבגדים שלובשים אנשי הכפר לא מאד שונים מכל מני בגדים מוזרים שלובשים אנשים בימינו. פתאום חוזק הדברים וחוזק המעשים שנעשו על ידי אנשי הכפר לא מאד שונים ממה שעושים כאן, שם ובכל מקום.
זה מרטיט להבין שהסרט הזה הוא מין מראה כירורגית שבאיזה רגע נצטרך להפסיק להתחבא ממנה.
הסרט סוראיה M הוא סרט על אורח חיים והתנהגות נוראית. כמעט כמו החיים פה. לא רחוק.
שבת שלום,
אייל גפן
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם