להפריד בין הארון לבמה
למרות ההשפעה החשובה – אי אפשר להחליט בשביל מפורסמים מתי הגיע זמנם לצאת מהארון, רק בשל היותם דמות ציבורית. הכעס על הזמן שלקח ליהודית רביץ להיחשף אינו מוצדק
אני לגמרי מבינה את האכזבה. כל פעם שאנחנו יודעים על מישהו מפורסם שהוא "משלנו" ולא מודה בכך בפומבי, אני מבינה את האכזבה. אנחנו רוצים שהוא לא יתבייש. שיהיה גאה. שירים את הראש. שיגיד. בכל פעם שסלב יוצא מהארון, הוא נותן כוח ללסבית או הומו או טרנס להרגיש שגם הם יכולים. שאפשר לחיות בגלוי. שאפשר להצליח. שאפשר להיות נאהבים.
כל יציאה פומבית מהארון עוזרת לפוגג את ערפל הבושה שעדיין אופף לא מעטים מאיתנו. לבוא הביתה ולהגיד להורים "אני כמו עברי לידר" או "אני כמו קורין אלאל" או "אני כמו דנה אינטרנשיונל" יכול לעזור לתת לגיטימציה, זכות קיום ואפשרות לקבלה בעולם שלנו. זה נכון. אני לא מתכווחת עם זה. כל אדם מוכר שמצהיר קבל עם ועדה על העדפתו המינית המיוחדת או על זהותו המגדרית השונה נותן לנו, לקהילה כולה, מתנה ענקית, שאין שנייה לה.
אני זוכרת את האושר העילאי שהרגשתי כשדנה אינטרנשיונל זכתה באירוויזיון. רקדתי עד אובדן חושים בכיכר רבין, מוקפת הרבה אנשים דומים לי ושונים ממני שהרגישו גאווה שאי אפשר לתאר. אני זוכרת איך שמחתי שעברי לידר וקורין אלאל אמרו בגלוי מי הם ומה הם. זה העצים אותי. נתן לי כוח. תקווה. ותעוזה לצאת החוצה מהארון אל העולם. בגאווה. במילים האלה אני מעודדת כל אדם מוכר ובעל יכולת השפעה על קהל רחב למצוא בתוכו את האהבה ואת האומץ, לצאת החוצה ולהגיד לכולם שהוא "כזה".
הלסביות שלי, עבורי, באופן אישי, היא הדבר הכי טוב שקרה לי. היא מקור להמון גאווה והמון אושר והמון חוויות מדהימות. מגיל מאוד צעיר ידעתי שאני לסבית, שאני רוצה לחיות את חיי עם נשים, ושלא תהיה לי שום בעיה לעמוד מאחורי הבחירה שלי מול העולם כולו. הצרה שלי הייתה שחשבתי שאני היחידה. בתקופה שבה אני גדלתי, שלא הייתה ממש מזמן, לא הייתה אף דמות מאוד מוכרת מחוץ לארון, ולא הייתה לי שום דרך לדעת שיש עוד חוץ ממני. אז בשבילי הלסביוּת בכלל לא הייתה אישוּ, רק התהייה אם אי פעם אמצא מישהי להיות איתה. ידעתי שלא כולם מסתכלים על לסביות והומואים בעין יפה, אבל זה לא הטריד אותי במיוחד. אמנם פחדתי שלהורים שלי זה יהיה קשה, כי מי רוצה בת לסבית כשלא צריך, אבל היציאה שלי מהארון הייתה חלקה. ההורים שלי קיבלו, פרגנו ותמכו ואפילו שאלו אם הם יכולים לספר לחברים שלהם. בשלב מסויים כבר הייתי ממש צריכה להדוף אותם ממצעדי גאווה - שלא יתלהבו יותר מדי. תיכף הם יתבאסו ששני הילדים הנוספים שלהם סטרייטים...
אבל לא אצל כולם חוויית היציאה מהארון היא כזאת. אנחנו מוקפים בהמון מסרים הומופוביים שמטביעים בחלקנו בושה, פחד, אשמה ובדידות. יש לסביות והומואים שמושפעים מהמסרים האלה, שנספגים בכל תא בגוף שלהם. כשזה כבר מעורבב במרקם הנפש זה לא דבר שכל-כך קל לעקור. זה כבר נהיה חלק ממי שאנחנו. יש בינינו עדיין רבים שחיים עם קושי גדול להכיר בהעדפה המינית שלהם, לקבל אותה ולחיות איתה בשלום. יש שחושבים שהם לא נורמלים, סוטים, נגד הטבע – והסביבה לא עוזרת במיוחד. גם בין אלה שחיים בשלום עם ההעדפה המינית שלהם בינם לבין עצמם - יש כאלה שמוקפים בסביבה (משפחה, עבודה, קהילה) שלא רק שלא תקבל אותם כמו שהם, אלא תוקיע אותם מתוכה ואף תאיים על חייהם. בחברה שבא מגיע יום אחד מישהו שטובח בנוער הומו-לסבי, לא קשה להתמסר לפחד שבאמת קיימת סכנה.
והסכנה לפעמים באמת קיימת. בתור מי שמלווה בתהליכי יציאה מהארון אני יכולה להעיד שהמון פעמים התגובות של המשפחה קשות עד מפחידות. אנשים נזרקים מהבית, הורים מנתקים קשר, קרובי משפחה מאיימים בטלפון.
יש לי חברה שלפני כמה שנים הסכימה להכיר באפשרות שהיא לסבית. רק באפשרות. עד היום היא לא מוכנה להגדיר
היא לא הולכת למצעדי גאווה כי היא מפחדת שאח שלה יראה אותה בטלוויזיה. היא לא הולכת למרכז הגאה כי היא מפחדת שמישהו יגיע לשם לפגוע בה. בקושי את מערכת היחסים שלה עם בת הזוג שלה מאחורי דלת סגורה היא מסוגלת לקיים בלי להרגיש אשמה. אני אוהבת אותה, רואה אותה, מכבדת אותה ומבינה את הפחדים שלה. הייתי רוצה שהיא תרגיש כמוני, שזה יהיה לה קל ופשוט וזורם – אבל זה לא. ואין לי מה להתווכח איתה. רק אם היא תרגיש מספיק בטוחה – מבפנים ומבחוץ – היא תוכל לצאת החוצה ולעמוד מול ההורים שלה והעולם ולהגיד "אני לסבית".
אנחנו אף פעם לא יכולים לדעת מהי מציאות חייה של מישהי שנמצאת בארון - עם מה היא מתמודדת, מה הקשיים שלה, הפחדים שלה, הרגישויות שלה. יש כאלה שאומרים שלמפורסמים יש אחריות חברתית. בחרת בחיים ציבוריים? את נשענת על אהבת הקהל? קחי אחריות! את לא בן אדם פרטי, אסור לך להסתתר ולכן מותר ואף רצוי לעשות לך אאוטינג. מי את בכלל שתסתתרי? אם את לסבית – תגידי שאת לסבית או שתרדי מהבמה. זה לא פייר ליהנות מאהבת הקהל ולהונות אותו באותה נשימה.
אני לגמרי יכולה להבין את הטיעונים האלה. כמו שאמרתי, אני מאושרת עד עמקי נשמתי מכל סלב שיוצא/ת מהארון. אבל אני לא בטוחה שאחריות ציבורית ומחוייבות לקהילה צריכות או בכלל יכולות לבוא על חשבון עניינים פרטיים של הרגש. אני לעולם לא אוכל לשים את עצמי בנעליה של מישהי אחרת, שאני לא מכירה, ולהניח שאני מבינה מה היא מרגישה ועם מה היא מתמודדת – ולכן אני לא יכולה לצפות ממנה להתנהג כמו שאני הייתי מתנהגת או כמו שאני חושבת שהיא צריכה להתנהג. אני יכולה לקוות. אני יכולה להציע תמיכה. אני יכולה לעודד. אבל לצפות או להכריח נראה לי לא הוגן.
כמי שאומרת מעל כל במה אפשרית שאני לסבית, כמי שכתבה ספר על אוננות ("דברים שרציתי לגעת") ודיברה על זה בשידור חי אצל לונדון וקירשנבאום, כמי שנחשבת למישהי שחשפה את כל מה שלא חושפים – אני יכולה להגיד לכם שחשפתי רק את מה שהרגשתי נוח לחשוף. רק את מה שידעתי שאני אוכל לעמוד מאחוריו בשלמות ובגאווה בלי להיפגע. בלי להיפלש. בלי להתמוטט ממה שיגידו. אמרתי המון, אולי יותר ממה שמקובל, אבל להגיד שאמרתי הכל? ממש לא. גם אני, כמו כל אחת ואחד בעולם, מתבחבשת עם העניינים שלי, ויש דברים שעדיין קשה לי לשתף בהם ודברים שעדיין מעוררים בי בושה. חבל לי שזה ככה, הייתי מאוד רוצה שזה ישתנה ואני עושה הרבה עבודה כדי להגיע לקבלה עצמית מלאה יותר. אבל החיים הם החיים, המורכבויות הן המורכבויות, והקצב הוא הקצב. והוא אישי.
הרבה אנשים מתקשים לחיות עם עצמם בשלום, מכל מיני סיבות. אני מוקפת הרבה נשים מקסימות ואהובות שמתקשות לקבל את עצמן כמו שהן, מתביישות בדברים מסויימים בחיים שלהן, ומסתירות כל מיני דברים שהן אולי לא צריכות להסתיר. את הגיל שלהן. את המצב המשפחתי שלהן. את הלסביוּת שלהן. את העובדה שהן עברו הפלה. שהן לא גומרות. שיש להן בעיות קשב וריכוז. שהן עברו פגיעה מינית. שיש להן אחות מפגרת. שאבא שלהן סכיזופרן. שבן הזוג שלהן מכה אותן. שיש להן הפרעות אכילה. שהן לוקחות כדורים נגד דכאון. כל מיני דברים שנוגעים בחיים של כל אחת מאיתנו ואנחנו לא בקלות מעזות להגות אותם על דל שפתנו. מפחדות מה יגידו. מפחדות שיתרחקו. מפחדות לאבד אהבה. זה אולי לא "מוצדק", אבל כל אחת מפחדת שיידעו עליה משהו, מסיבותיה שלה.
אני לקחתי על עצמי כפרוייקט חיים לדבר על מה שלא מדובר, כדי שנדע שאנחנו בחברה טובה, נפסיק להתבייש ונתחיל לחיות בשלום עם עצמנו. ועדיין יש דברים שגם אם הייתי הרבה יותר מוכרת ממה שאני, והייתי הרבה יותר חשופה לתקשורת – לא הייתי רוצה שיגעו בהם ללא רשות. לא הייתי רוצה בחיים שהדברים שאני עדיין עובדת עליהם עם עצמי ייגָררו החוצה בכוח, בניגוד לרצוני, בזמן שאני עוד לא מוכנה - גם אם יכולים היו לעשות למישהי אחרת המון טוב.
אני מאמינה שהאישי הוא באמת פוליטי, ושככל שנדבר יותר על מה שהחברה שלנו מנסה להסתיר – ככה יותר מאיתנו יוכלו לחיות עם עצמם בשלום. אבל להתעלם מזה שהמורכבויות האלה קיימות? להחליט בשביל מישהי מתי הגיע הזמן שלה להתמודד עם משהו בגלל שהיא דמות ציבורית? אני מרגישה שזאת לא זכותי, לא תפקידי ואף להיפך – אסור לי, גם אם אני הכי רוצה בעולם. בעיניי אסור שהפוליטי ימחק את האישי.
אני לא יודעת מה היו הסיבות שהחזיקו את יהודית רביץ בארון כל כך הרבה זמן, ולכן אני לא שופטת אותה. אני רק שמחה הכי בעולם שהיא בחרה לצאת ממנו ולהגיד לעולם שגם היא משלנו. אני שמחה – כי אם היא, הזמרת מספר אחת של כל הזמנים במדינת ישראל, מוכנה להגיד מעל גבי העיתון שהיא לסבית – אז הרבה לסביות אחרות ירגישו שגם הן יכולות. אני חושבת שאנחנו מתחזקים מכל יציאה מהארון ולכן אני ממשיכה לעודד אנשים להגיע למקום שבו הם שלמים עם עצמם מספיק כדי להגיד את עצמם לכל העולם. אני חושבת חושבת שיציאה מהארון, בחברה שבה אנחנו חיים, היא אקט חשוב, אמיץ ומאוד מאוד משחרר. בכל תחום. יהודית רביץ – לעולם לא תהיי לבד יותר בשבתות וחגים. אנחנו איתך.
גילי פליסקין היא לסבית, מלווה בתהליכי יציאה מהארון ומחברת הספר "דברים שרציתי לגעת" (הוצאת ידיעות ספרים). מנחה קבוצות של "נשים מדברות מיניות", ומנהלת את "גיליסט" – רשת חברתית ידידותית למשתמשת
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם