העדה צריכה להתחיל לעמוד על שלה
בילדותו היה גשאו סמאי רועה צאן בכפר בלי מים זורמים. היום הוא המתכנת האתיופי הראשון בצה"ל. זה לא מפריע לו להתרעם על היחס לעדה
משימת רעיית הצאן הוטלה על גשאו כשהגיע לגיל שש, בעל כורחו: "שטחי המרעה רחוקים ואתה נדרש לקחת את הכבשים בבוקר ולהחזיר אותם בערב. יש בזה המון אחריות", מחייך גשאו בביישנות, "הייתי בסך הכל ילד. הייתי צריך להתמודד עם גנבים וזאבים, שעלולים היו לטרוף את הכבשים. בהתחלה הייתי נעזר בשכנים ובחברים. מדי פעם הייתי מגוון והולך עם אחי לחרוש את האדמה עם שוורים". אבל לגשאו היו חלומות גדולים יותר מרעיית צאן. קודם כל, הוא שאף ללמוד.
"היתה לי ילדות יפה", מסביר גשאו, שגדל בבית שבו נאלצו להביא מדי יום מים מהנהר בדליים. "לא בכל היום הייתי עובד. היו ימים שהיינו משחקים במחבואים או שוחים בנהר". חלום נוסף שליווה אותו מגיל אפס היה ירושלים." מאז שאני זוכר את עצמי שמעתי את השם ירושלים. זה לא היה רק המקום שאליו מכוונים, המקום מתגעגעים באמת. כשהייתי בן תשע התחילו לדבר במשפחה על עלייה לישראל".
בוקר אחד, בשעת בוקר מוקדמת מאוד, הגיעה משאית לפתח הבית. בני משפחת סמאי עלו למשאית והסתתרו מאחורי הסחורה, כדי שאי אפשר יהיה לראות אותם יוצאים. הנסיעה נמשכה ימים ארוכים, ובכל פעם שזיהה נהג המשאית מחסום של שוטרים אתיופים ירדו בני המשפחה מהמשאית, עקפו את המחסום ברגל ועלו שוב למשאית, הכל כדי לא להיחשף. באדיס אבבה, עיר הבירה, המתין להם הדוד של גשאו.
כאן חיכו חודשים עד שתתקבל
"יום אחד החלטתי שאני לא הולך, ובמקומי הלך קרוב משפחה. הוא חזר עם המכתב. כעסתי מצד אחד, אבל הייתי מאושר מצד שני. דבר אחד טוב יצא מההמתנה. סוף סוף למדתי. זה משהו שכל הזמן רציתי לעשות".
בני המשפחה רכשו בגדים חדשים וחגיגיים ועלו למטוס לאיטליה. בשדה התעופה האיטלקי המתין להם מטוס ג'מבו גדול, שעליו התנוסס דגל ישראל. "זה היה ב-1991, חודש לפני מבצע שלמה. כולנו התרגשנו מאוד. הגענו לישראל והועברנו למרכז קליטה בנתניה, שם גרנו במשך שנתיים. למדתי באולפן לא רק עברית אלא גם לכתוב ולקרוא אמהרית".
אחיו הגדולים נשלחו לפנימיות וגשאו נשאר בבית, מקנא באחיו שקיבלו תיקים ובגדים חדשים. "ניסיתי להסביר שאני גדול מספיק, שישלחו גם אותי לפנימייה, אבל אחרי בדיקת עצמות הם קבעו שאני בן 12, ואני צריך להישאר עם ההורים במרכז קליטה". בתום שנתיים הועברו בני המשפחה לשכונת קרוואנים בחדרה, ומשם לדירה ברמלה.
"בכל פעם שהיינו צריכים לעבור זה היה כרוך באכזבה, כי עד שאתה מתרגל לסביבה אתה שוב מתנתק". בכיתה ח' התקבל גשאו לישיבה בכפר הרא"ה, ובמשך ארבע שנים למד לימודי חול וקודש ושיפר את האנגלית. בכיתה י"א נבחר לתלמיד מצטיין, והצטרף למשלחת לפולין.
"כל החיים רציתי ללמוד. זה משהו שישב אצלי מאוד חזק", מסביר גשאו. זה כנראה מה שדחף אותו בגיל 18 לבחור במסלול עתודה, במסגרתו למד לתואר ראשון במדעי המחשב - בשילוב תעשייה וניהול.
"ידעתי שאלמד ואקבל ניסיון בצבא, וזה היה חשוב לי מאוד. לא כל בני העדה מכירים את המסלול הזה ועכשיו אני משמש מעין מודל לחיקוי עבור האחים שלי ועבור הסביבה. זה מה שהיה חסר לי. מעט הכוונה".
ב-2003 התגייס גשאו עם עוד 40 עתודאים לממר"מ, התוכנית שאליה נשלחים מיטב המוחות של בני הנוער בישראל, וחוגגת בימים אלה 50 שנה להיווסדה. כיום, כשהוא בדרגה המקבילה לסרן, מפקדיו מעידים עליו שהוא בחור מבריק שמלווה פרויקטים עתידי ידע וחשיבות בצה"ל בתחום התוכנה.
"הסיבה שאני עדיין משרת בצה"ל ולא יוצא לאזרחות היא החברים שלי בצבא והאתגר המקצועי", מסביר גשאו, שאמור להשתחרר בחודש אוגוסט, "עדיין לא החלטתי. אם יהיה לי אתגר אשאר. כסף לא חסר בצבא, ומה שקורה בחוץ יכול לחכות. אם אשאר בצה"ל, מבחינתי השמים הם הגבול. חשוב לי להדגיש שאם לא הייתי מגיע לממר"ם, לא הייתי יושב כאן היום מולך. התקדמתי מאוד בזכות המקצוע הזה, וחשוב שהציבור יידע שבלעדי ממר"ם הצבא הוא לא צבא".
גשאו נחשב לאדם דעתן שלא חושש לומר את דעתו. כשנחשפה פרשת הדם על ידי העיתון מעריב בשנת 1996, ולפיה מד"א משמידים מנות דם של יוצאי אתיופיה בישראל, הוא היה בין אלו שעלו לירושלים להפגין נגד ההחלטה.
"אתה צריך לדעת להתעקש על שלך. זה מה שאני תמיד אומר לסביבה שלי. אם תפרוש, מה ייצא לך מזה? זה לא יפתור את הבעיה. בצה"ל אני שווה בין שווים. כואב לי שאין מבני העדה בתחומים רבים בצבא. יש הרבה משרות, והייתי רוצה לראות אותם מתקבלים למקצועות נוספים. מבחינתי, זאת ההזדמנות לומר תודה לכל מי שליווה אותי ועזר לי.
"לבני העדה אני רוצה לומר שייאוש לא יביא אתכם לשום מקום, הייאוש ישאיר אתכם מאחור. נכון שהדרך קשה אבל אל תוותרו. לצערי, היום בלא מעט מקרים לא מבינים את בני העדה האתיופית, ולכן הם מגיעים לאן שהם מגיעים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם