חובות הארנונה של תופרות מצפה רמון
המתפרה הדרומית היא סמל לנשים שלקחו אחריות על גורלן, השתלטו על המפעל ועברו לעמדת ניהול. כיום היא בסכנת סגירה נוספת
אתי עזריאל היא אחת מ-20 חברות הקואופרטיב, ואחת מארבע חברות ההנהלה. היא גם יו"ר ועד העובדות. עוד אנחנו יושבות משני צדי שולחן פורמייקה לבן, בין המספריים לסלילי החוטים ולערמות חולצות החאקי שהמילה "צה"ל" מודפסת עליהן, מגיעה מזכירה עם פנקס צ'קים ומבקשת מעזריאל לחתום על צ'ק של עשרה שקלים עבור הסעות העובדות מדימונה. עזריאל רוכנת, נאנחת וחותמת.
"את יודעת למה אני מתגעגעת? לזמנים אחרים במתפרה, לפני עשר שנים, כשהיה בעל בית ואני דפקתי כרטיס. הייתי באה בבוקר, הולכת אחר הצהריים ולא צריכה לשבור את הראש כל היום במצב ההלוואות מהבנקים, במאזן הכספים, בירידת 30 אחוז מההזמנות ובחרדה שבסין או בירדן תופרים אותה חולצה בחמישה שקלים. הייתי אז פועלת. פשוט פועלת. מקבלת את המשכורת שלי עם כל התנאים, באה-עובדת-הולכת, והיה בעל המפעל שהיה שובר את הראש עם כל החשבונות והמאזנים.
ועכשיו מה? גם התנאים שלנו יותר קשים, גם המשכורת יותר נמוכה, גם רמת החיים עלתה, אנחנו גם הפועלות, ובנוסף אנחנו גם אחראיות לניהול העסק. האחריות אם תהיה לנו עבודה או לא היא עלינו, האחריות אם נקבל משכורת או לא היא עלינו, וכל זה בשביל תלוש של 2,500 עד 2,800 שקל בחודש. ולכי תפרנסי עם זה חמישה ילדים".
"את רואה את האישה הזאת שיושבת שם, המבוגרת? ", היא מצביעה על פועלת עם שיער קצר מאפיר, שיושבת בקצה מכונת התפירה. "ברגע שהיא מסיימת כאן היא לוקחת את העבודה ויושבת בבית ותופרת כל הלילה ושוב חוזרת בבוקר, בשביל להגיע ל?2,800 שקל . היא בת 50 שמפרנסת משפחה".
ואפילו העיניים של אתי עזריאל מתעגלות בהערצה עצומה.
אתי עזריאל, בת 40, אמא לחמישה ילדים, נולדה וגדלה במצפה רמון, מגיל 20 עובדת יום-יום במפעל. יש לה בן זוג שהוא גם חבר. על הנקודה הזאת אנחנו מתעכבות דקות ארוכות. גבר שהוא שותף לחיים, שותף לגידול, שותף לפרנסה, שותף לתכנונים, לחרדות, לתקוות. לא לכל הנשים יש המזל הזה, אנחנו לגמרי מסכימות.
החינוך
למטרה הזו - חינוך חמשת הילדים, הם מכוונים כל שקל משתי המשכורות. ולכן כל הוצאה נשקלת ונמדדת. "הנה, עכשיו יצא סכום גדול על תיקון שיניים. למה? כי עדיף ללכת עם בגדים ישנים, אבל עם שיניים מכובדות. יש פה במצפה אנשים שיש להם מרצדסים, אבל שיניים אין להם. אנחנו לא מאלה". בשנה האחרונה, היא אומרת, אנחנו פותחים תוכניות חיסכון.
אבל גם החיים המתוכננים על השקל של אתי עזריאל, כמו גם של שאר 47 הפועלות שעובדות שעות ארוכות בגב כפוף מעל מכונות התפירה המרעישות; גם השקדנות של התופרות המסורות לא עוזרת ל"מתפרת העצמאות" במצפה רמון להתרומם ולתת ביטחון תעסוקתי וקיומי לפועלות שלה. למה? בגלל ציניות של פוליטיקאים, בגלל הגלובליזציה לתפור בסין או בירדן עולה שמינית מחיר ובעיקר משום שלאף אחד לא ממש אכפת מהגסיסה האטית שלהם בפריפריה.
העיניים של הפועלות במתפרה, שנלחמות על הלחם והחלב שלהם(וזאת לא קלישאה ריקה), מצומצמות מחרדה, ועור הפנים שלהן אפור מדאגה. 48 נשים נוסעות בכל יום מדימונה ומירוחם בכביש פתלתל. הן לא מתלוננות על כאב בטן או כאב ראש מהנסיעה, ולא על כאבי גב או כאבי עיניים מהישיבה הכפופה מעל המכונה, אבל הן מתוסכלות מהגורל היומיומי הזה, שמצטבר בסוף החודש לסכום שלא מגיע אפילו למשכורת מינימום.
לפני חצי שנה התפטר מנהל המתפרה. בשנה האחרונה הפחית משרד הביטחון בשליש את ההזמנות שלו. כתוצאה מכך עברו הפועלות לארבעה ימי עבודה, "פחות 750 שקל בחודש לכל פועלת". בנוסף על המכות האלו הגיע לפני חודש צו עיקול ארנונה של 800 אלף שקל, ששלחה מועצת מצפה רמון למתפרה.
48 הפועלות הן רק בנות ערובה. מי שהחליף את המנהל הקודם הוא איציק ברגר, מהנדס מכונות במקצועו, שהיה מנכ"ל המועצה המקומית במשך 19 שנים ופוטר בשנה האחרונה על ידי פלורה שושן, ראש המועצה. הטענה של איציק ברגר ושל דני שטרית, דובר ההסתדרות ותושב מצפה שהתמודד גם הוא מול פלורה שושן, היא ששושן מעקלת את הארנונה כדי לסלק את ברגר מהתפקיד. "שטויות", טוענת שושן.
לטענת שטרית וברגר, המועצה מחקה את חוב הארנונה של המתפרה במשך עשר השנים האחרונות ואין שום סיבה שפתאום החוב הזה יצוץ. בנוסף, מציגים שטרית וברגר את טבלת חיובי הארנונה מהשנה האחרונה בסך 22 מיליון שקל מגופים כמו חברת עמידר, משטרת ישראל, משרד הביטחון, אוניברסיטת תל אביב, רשות שמורות הטבע.
"כשכל אלה חייבים מיליוני כספים, למה לשלוח צו עיקול וסגירה למפעל היחידי שנשאר במצפה רמון? ", הם אומרים. איציק ברגר מראה לי תלוש משכו? רת של שקל אחד עד סוף השנה, כדי שאבין שהוא לא מרוויח מהמתפרה הזאת באופן מיידי. הוא רק בא להתנדב, לעזור.
אז מה קורה פה, אני שואלת את עזריאל, שרק רוצה לחזור למכונת התפירה ולסיים את הערמה הענקית של מכסת התפירה שלה להיום. "תראי, אנחנו כאן לא רוצות להתערב בפוליטיקה, אנחנו חברות של פלורה שושן, בחרנו בה ואנחנו רוצות להאמין שהיא בעדנו. ועם זה, איציק ברגר משקיע כאן את הנשמה ולא לוקח מהקופה משכורת של מנכ"ל.
אבל אסור שהדיון על העיכוב יסיט את הדיון האמיתי סביב המתפרה, והוא חובת הממשלה לספק לנו עבודה. וכל עוד משרד האוצר מקצץ בתקציבים של משרד הביטחון, אנחנו מהדקות יותר ויותר את החגורה. אנחנו על סף התפוררות. ואם נתמוטט, 48 משפחות יקרסו עלינו.
שמעתי שהולכים להקים פה בסביבה עיר בה"דים. אולי הם יהפכו גם את מצפה לפרויקט צבאי, אולי אנחנו נהיה עיר הבה"דים שלהם. או לסירוגין, שישלחו אותנו להיות פועלים סינים או ירדנים, ואז גם אנחנו נלמד לתפור להם חולצה בשקל לחודש".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם