פרשת השבוע: המוות אינו מחוסר עבודה
פרשת ויחי הכוללת את פטירתו של יעקב אבינו מעוררת הרהורים רבים על מוות ועל פרידה, ועל והדרך הראויה והמכובדת לעשותם
עוד דוגמה היא פרשת הגעתו של אברהם ארצה, אשר נקראת על שם הפועל ההפוך לחלוטין להגעה, הליכה: "לך לך". בקטגוריה הזו של אירוניה מקראית דקה יש לפרשת "ויחי" מקום ראוי. השבת יעקב מת, מחזיר את נשמתו לבורא ונאסף אל אבותיו. יעקב מת באופן סופי, לא כמו דוד המלך או הרבי מלובאביץ', ולכן כנראה נקראת פרשת המוות המפואר הזה – “ויחי”.
עזיבתו של יעקב את העולם וחזרתו אל עפר האדמה מרשימות במיוחד, והן מעוררות הרהורים רבים על מוות ועל פרידה, ועל והדרך הראויה והמכובדת לעשותם. יעקב קורא ליוסף, בכיר בניו ואהובו, ומשביע אותו לבל יקבור אותו במצרים. כנראה שדי היה לו בגלויות חייו ובנדודים בין מלכויות הצפון לממלכת מצרים. במותו הוא רוצה לנוח את מנוחת העולמים במקום שבו נחים אבותיו. הוא מברך את יוסף ואת בניו תוך שהוא מנצל את ההזדמנות המרגשת כדי להסביר בדוחק את הקבורה החפוזה והלא מכובדת של רחל על אם הדרך. לאחר שהוא מברך את נכדיו, הוא אוסף את בניו, מברך את רובם ומקלל את ראובן, שמעון ולוי.
לאחר האצלת הברכות, מת יעקב, נחנט ונקבר בלוויה ממלכתית, שהמשכה הינו מסע מרשים שיצא ממצרים לחברון. ברם, בפרשה הזו מה שלא נאמר מעניין הרבה יותר ממה שנאמר, ועליו, על הנסתר, נסבים הדברים הבאים. שתי שאלות, האחת מיידית ועל פני השטח והשנייה קצת יותר איטית ונחבאת, מרחפות ברקע הסיפור.
השאלה הראשונה נוגעת ליוסף. יוסף המבוגר, בשנות העוצמה והשלטון המאוחרות שלו, מצטייר כטוב וסלחן ורב-חסד. אם אמנם כן, והוא כזה סלחן, טוב לב, לא נוטר ולא נוקם, מדוע לא הביא יוסף את אביו ומשפחתו למצרים מיד עם צאתו לחופשי מבית האסורים ועלייתו לגדולה? מדוע לא שלח לפחות אות חיים לאביו המודאג. השאלה השנייה המעסיקה אותי היא מה התחולל שם בשיחות המפגש המרגשות בין יוסף ליעקב אביו, מי דיבר ומי שתק, מה נאמר ומה לא נאמר בינותם? כדי לענות על שתי השאלות האלה, שאינן נשאלות במפורש במקרא ובוודאי שלא נענות במפורש, נעבור לשאלה אחת נוספת. כולם, הרי, כל בית יעקב, ירדו למצרים. ראובן ושמעון וכל השאר ואפילו בנימין הקטן. כולם גם מתו במצרים. הרי כך כתוב בפירוש: “וַיָּמָת יוֹסֵף וְכָל אֶחָיו וְכֹל הַדּוֹר הַהוּא”.
אם
הם נודדים בין הלוחות השבורים לבין העצמות היבשות. מדוע רק יוסף? האם האחים האחרים לא השביעו את ילדיהם-אחיהם ללקט את עצמותיהם? מדוע? מדוע אין לזה כלל הד במקרא? ואם השביעו האחים, מדוע לא העלו את עצמותיהם? במילים אחרות: למה יוסף עלה ממצרים כמת ואחיו נשארו שם למטה, בקברות מצרים?
ונחזור אל השאלות מלמעלה: אני חושב שיוסף לא גילה ליעקב דבר וחצי דבר ממה שקרה שם בדותן, בבור, ביום מכירתו. הוא הצליח להפוך את הטראומה הגדולה ההיא לברכת אלוהים. אמנם לקח לו הרבה מאוד שנים להתגבר על הכעס, ההלם והשנאה. לקח לו שנים ארוכות כדי לנקות את המערכות שלו משרידי השלילה והטינה. הוא יצר את דינאמיקת המפגש המחודש רק כשחש באמת כי הוא מסוגל להגיד להם: “אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם... לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ... וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹהִים”.
לו היו האחים ויוסף נפגשים קודם כן, כשהוא עדיין כועס ורותח, היה חל על כולנו הפסוק מן הנביא: “וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה ... וְדָלְקוּ בָהֶם וַאֲכָלוּם”. רק משמצא מחדש את אמונתו החיובית הוא חוזר הביתה, או ליתר דיוק מחזיר את הבית אליו. ויש לציין, יוסף הוא בעיני המאמין האולטימטיבי של ספר בראשית כולו, הוא המאמין של אמונת הסליחה, בנו של אב הרחמים ולא חסיד קנאי של אל הנקמות. רק אז, כאדם חדש, הוא חזר למשפחתו ולמקורותיו.
בכל השיחות המתנהלות בינו לבין אביו עולים פרטים אישיים. יעקב מבקש למות מרוב שמחה, הוא מתנצל על קבורת האגב של רחל. הם מדברים על עתיד הנכדים ועל סידורי ההלוויה “אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם”. מרביתה של השיחה באה מיעקב ומיעוטה, אם בכלל, מיוסף. הוא פשוט לא גילה לו כלום.
קשה למי שקורא את זה היום להאמין לאפשרות הזו, וגם לאחים היה קשה להאמין. הם לא יודעים מה נאמר ומה הושמט בכל השיחות הרבות ההן, ועם מותו של יעקב הם חוששים שעתה תבוא הנקמה הגדולה: “לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ” ושוב הם מרמים.
פעם הם רימו את יעקב על דבר יוסף ועכשיו הם מרמים את יוסף על דברי יעקב. אבל יוסף כבר נמצא במקום השלמות וההרמוניה והוא מרגיע אותם: “אַל תִּירָאוּ כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי? וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב”. יחד עם הכעס, למד יוסף לכבוש עוד כמה תכונות אופי רעות וילדותיות. יוסף גורש על ידי אחיו כי “וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם”.
לקח לו שבע-עשרה שנים לגדול עקום ושבע-עשרה שנים להוכיח לאביו שהוא התיישר לחלוטין. הוא נלחם בתכונה ההיא, וכשניצח את עצמו במלחמה האישית הוא התגלה. למרות כל שיאי הרגש הוא לא סיפר לאביו את דיבת האחים האמיתית שקרתה שם סביב הבור. עובדה, יוסף הפך למבוגר נטול דיבות, לא משמיץ ולא פוגע בזולת. לא כמו אברהם המגרש את בנו ועוקד את האחר, לא כמו יצחק הפוגע בשני בניו בבלבול הברכות ולא כמו יעקב הרב את ריבו עם לוי ושמעון וראובן וכל האחרים עד יום מותו. יוסף הוא “סלחן לישראל ומחלן לשבטי ישורון".
כאן, בפרשתנו, נסגר מעגל לשוני-ספרותי נוסף. האחים משליכים את יוסף אל הבור, תוך שהם מבצעים בו פעולת הורדה אל מתחת לפני הקרקע: “וַיִּקָּחֻהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה”. אחר כך הם מוכרים אותו לאורחת הסוחרים. השיירה מתרחקת “וְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרָיְמָה”. כל דרכו מבית אבא ועד ארמון פרעה מתנהל במגמת ירידה, מטה-מטה.
אבל משהתגבר על העצמי השלילי שלו מתחילה העלייה למעלה: “וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי”, עד לארץ ישראל מקום קבורתו, שהכיסופים וההגעה אליה היו תמיד “עלייה" ולא משנה באיזה גובה גיאוגרפי היתה הגלות. ואילו האחים, מעולם לא התגברו על הרוע שבהם, על יצריהם הרעים, על השקרנות ואהבת-המריבה שלהם. הם ירדו למצרים ונשארו למטה, לא הצליחו לחלץ מעצמם את החור השחור ולכן נשארו קבורים בו, בבור שבתוכם. הם ניסו להורידו ולהעלימו והוא העלה עצמו והונצח. ולעומתו הם נשארו זמנית על פני האדמה בעמק דותן, אבל נעלמו בקברי מצרים ובתהום הכרויה של נפשם. הבור נמצא תמיד בקרבנו ואנחנו המחליטים אם להישאר בו או לעלות ולהיוושע.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם