יותר מזה אנחנו לא צורכים
בלי מותגים, משוחררים מכבלים, שונאים סלולרי ומתעבים אוכל קפוא - אבי ויעל לוי חיים מחוץ לתרבות הצריכה, ממש בלב תל אביב. נשמע מוזר? חכו שתשמעו מה דעתם על צ'יפס בשקית
"התפיסה הקפיטליסטית גורסת שכל דבר שהוא לא חדש מהשקית, או אם מישהו נגע בו לפני - הוא כבר לא טוב. זה סוג של ניכור מודרני," מסבירה יעל. לשאלה מדוע בחרו לגור דווקא בלב תרבות הצריכה, יש לה תשובה כנה מוכנה. "לפעמים אני שואלת את עצמי 'למה אנחנו מגדלים את הילדים באמצע המקדש הצרכני הזה,' זה כל הזמן להידרש לשמור עליהם," היא מודה, "אבל בסופו של דבר העיר, ובמיוחד תל אביב, היא המקום הנכון ביותר בשבילי. קהילת האקטיביסטים הכי גדולה נמצאת בעיר - ואם אתה רוצה להיות מעורב חברתית זה המקום הכי פלורליסטי שיש. יש בתל אביב משהו מאוד מאפשר, ובגלל שזו עיר גדולה היא מושכת רעיונות חדשים שמעניינים אותנו. החיבור הזה בין עיר לבין תרבות צריכה קיצונית לא חייב להיות מובן מאליו."
מבט חטוף על הריהוט בדירתם של אבי ויעל מסגיר את התפיסה כולה: כאן לא תמצאו אפילו כיסא אחד שיצא מהניילונים. יעל מספרת שרוב הריהוט הגיע ישירות מהר־ חוב, ולא היה זקוק אפילו לשיפוץ - מתברר שברחוב, וברחוב התל אביבי במיוחד, אפשר למצוא אוצרות חדשים לחלוטין, ובקלות. רהיטים אחרים בבית הם "ירושה" מבני משפחה וחברים. חדר השינה של הזוג ריק כמעט, חשוף: המזרן הזוגי מונח על הרצפה ובארון תמצאו שפע של בגדים - נכון, גם כאן אין אפילו אחד חדש. "בדרך כלל אם אני צריך חולצה, אני מוצא או מקבל," מסגיר אבי. "פה זה תל אביב, כשאתה הולך ברחוב אתה מוצא המון חולצות זרוקות, ובמקרה שאתה נתקע בלי - יש יד שנייה."
השתגעת, ללבוש משהו שמישהו אחר התכסה בו? זה מגעיל!
"התפיסה המודרנית של 'מגעיל' היא תפיסה מאוד קפיטליסטית־צרכנית. אם זה בניילון זה לא מגעיל, ואם אני יודע שזה לא נקנה בחנות זה כן מגעיל אותי. אם היו מביאים לי את החולצה ואומרים לי 'תראה איזה יופי,' הייתי שמח. אבל בגלל שאני יודע שזה בא מהרחוב פתאום זה צריך להגעיל אותי נורא."?
המטרה של הזוג לוי, אם עוד לא הפנמתם, פשוטה: להתנתק לחלוטין
דווקא נראה שהחום בדירה שלכם מנתק אתכם מחוויית החיים. איפה המזגן?
"כל בעיה קטנה אנשים ישר רצים לפתור באופן מערכתי," מלין אבי. "המזגן מנכר אותך מהתחושה של הקיום. אתה חי, יש לך זיעה - זה חלק מהחיים. יש ערך בלהסתגל, בלחיות, בלחוות. יש תרבויות שלמות שבהן לא כל דבר הוא בעיה שצריך לפתור - אני חושב שיש פה הבדל שנובע ישירות מתרבות הצריכה. אם כל דבר הוא בעיה, אז אפשר למצוא לכל דבר פתרון, ואת הפתרון הזה אפשר למכור לכולם ולעשות הרבה כסף. על פניו, אם אני אדם בעל אמצעים מינימליים, למה שאני לא אדליק מזגן? ואני אומר, למה להדליק מזגן? זה עושה את החיים שלי יותר טובים? האמת היא שיותר בריא לא להדליק אותו."
למרות ההימנעות הכללית מצריכה, בית עירוני לעולם לא יכול להפוך למשק אוטרקי המתקיים ללא עזרה מהעולם החיצון. מוצר הצריכה המרכזי של "משק לוי" הוא כמובן אוכל - פשוט כי אי אפשר להימנע מלקנות אותו. אבל מתברר שגם מאחורי הסלט יש תורה שלמה. מוצרי המזון שעולים על שולחנם של אבי ויעל באים רובם מהשוק, אף פעם לא מהסופר. עד כמה שניתן, הרכי־ שות מתבצעות ישירות מהספק, דרך קבוצה של חברים שהתארגנו יחד כמיני-קואופרטיב. הרעיון: להפקיע את הצריכה מענקי התעשייה ולהפוך אותה לחוויה חברתית. מובן שלכל אלה מתווספת ההקפדה על אורגניות וטריות.
"אנשים מושפעים משיווק אגרסיבי ולא ממה שבאמת טוב ובריא להם," מסביר אבי. "יש מחקרים שמראים ש־70 אחוז מהאנשים אלרגיים לחלב פרה ברמה כזו או אחרת. אבל כשאת פותחת את הרדיו, את שומעת שאת צריכה לאכול שלושה מוצרי חלב לפחות ביום. מה שקורה עם הסוכר הוא יותר גרוע - כולם יודעים שזה לא בריא, אבל כשהילד מגיע לביקור ישר דוחפים לו ממתק. אחר כך מתלוננים שהילדים מכורים לממתקים."
יש היום הרבה חטיפים בריאים.
"כל הפרסומות של עולם המזון משקרות ומטעות. קחי שקית של חטיף צ'יפס, למשל. מה כתוב עליה? 'טבעי.' מה טבעי בה? קחי כימיקל כזה וכימיקל אחר, תחברי אותם עם קצת אבקת תפוחי אדמה ותקבלי חטיף צ'יפס בשקית. טבעי זה משהו שאתה יכול לעשות בעצמך, שאתה יכול לשים באדמה והוא יגדל."
חכו, זה עוד לא נגמר. רגע לפני שאתם רצים לגזור את האשראי, אולי כדאי קודם שתשננו את המספרים של קרוביכם. הרי גם הסלולרי מזוהם לא פחות, השתכנעתי. "אני לא רוצה להיות זמינה כל הזמן," מצהירה יעל. "במקום שאנשים יחיו בשקט, הם כל הזמן בתזזית. נוצרה מין ברברת כזו שלא אומרת כלום, ובמקום לתכנן פגישה מראש ולסמוך על זה, כל שנייה מתקשרים לברר איפה האדם השני נמצא. אנחנו גדלנו בלי זה, ולא הייתה שום בעיה לקבוע ולהיפגש מבלי לשמוע כל רגע מה העניינים - זה לא היה כל כך מזמן."
גם שידורי הטלוויזיה לא תמיד מתקבלים בטבעיות בבית משפחת לוי. ההורים אומנם נהנים לצפות בסרטים טובים, אבל חברות הכבלים לא שולחות להם חשבון בסוף החודש. "אנחנו לא מחרימים את העולם, אבל זה שאין לנו שידורי פרסומות בתוך הבית - זה משהו שמאוד עוזר לנו לחיות," מסביר אבי ופוצח במניפסט מנומק היטב: "יש פרסומת כזו לרכב, שבה ילד מתעורר באמצע הלילה, יורד למטה ועומד מול ג'יפ בוהק. האב מגיע מאחוריו ואומר לו: 'יום אחד כל זה יהיה שלך.'
אין ספק שההתנהלות של הזוג לוי לא מתאימה לכל אחד. בינינו, מה כל כך רע בלרצות חולצה חדשה או כורסה מפנקת? אבל ככל שאני שומעת אותם יותר ומשתדלת לראות מעבר למה שנראה כמו סגפנות לשמה, הדברים מתחילים להישמע פחות ופחות מופרכים. כשהם מתחילים לדבר על החדירה האגרסיבית של מכונות השיווק המשומנות לכל מקום, גם החוויה האינטימית ביותר פתאום נשמעת מטרידה.
"בלידה של הבן הבכור שלי הייתי צריך להדוף סוכני מכירות בתוך חדר הלידה," מזדעזע אבי. "הם פשוט נכנסים לתוך החדר ומציעים מתנה - רק תמלא את הפרטים שלך, ואחר כך מתחילים למכור לך דברים."
"כשנולדה הילדה השנייה, אמא שלי כל הזמן רצתה לקנות לה בגדים חדשים," ממשיכה יעל. "אמרתי לה שאני לא מעוניינת, כי להביע אהבה ככה זה למלא את העולם בזבל. הרי למה בן אדם קונה מתנה? בשביל להגיד 'אתם חשובים לי.' למה הוא לא יכול פשוט להגיד את זה? למה הוא צריך לקנות משהו שבדרך כלל אף אחד לא צריך? זה סתם עוד חפץ מיותר."
את הבעיה עם הסבתא חובבת הרכישות, פתרה לבסוף יעל ביצירתיות - היא שכנעה אותה להוציא את מכונת התפירה מהבוידעם ולהביע את אהבתה לנכדה ביצירה, כמו פעם. גם ליעל יש מכונת תפירה, והיא עושה איתה מלאכה שהיום נראית כמעט גסה - מתקנת. "אף אחד כבר לא עושה את זה היום, אבל זה הדבר הכי הגיוני - אם יש לך משהו מקולקל, תקן אותו,” היא אומרת. “היום אפשר לקנות נעליים חדשות בזול, נעליים שהגיעו מסין במטוס ואיזה סיני אומלל תפר אותן והן מתפרקות תוך דקה כי הן עלו גרושים. ככל שהטכנולוגיה מתקדמת, המוצרים נהיים גרועים יותר, כולם מייצרים עוד ועוד זבל. אם יש לי זוג נעליים טובות והן צריכות תיקון - אני הולכת לסנדלר".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם