בנות הים: המשפחה שנלחמת על עתיד חוף פלמחים
מאחורי הניסיונות להציל את חוף פלמחים מלהפוך לכפר נופש עטור שלמת בטון עומדות יוכבד, רוני, דנה ועדי - אם ושלוש בנותיה. במקום להתיישב ולראות את הנוף והטבע נעלמים, הן התגייסו למלחמה על החוף. "זה לא שהקבלנים יקומו ויגידו שהם מוותרים על הבנייה"
זה התחיל בפייסבוק, המשיך באתר אינטרנט מקיף, וקיבל פנים של חדר מלחמה נמרץ. כבר עשור שמשפחת לוסטיג-שריג גרה בבית עובד. כמו בכל הסיפורים הטובים, התפנית חלה ביום בהיר אחד, כשהחלו ללבלב על החוף גדרות ועמודים. הבנות הצעירות עדי ודנה הפשילו שרוולים. בבפברואר 2008הן גייסו להפגנה ראשונה את כל מי שנקרה על דרכן. "הגענו עם שני מזרונים ואוהל, קראנו לחברים, חילקנו בפאבים פלאיירים מסכנים שהדפסנו בבית", משחזרת עדי. המחאה החלה לקרום עור וגידים. "הבנתי שחייבים להיות שם פיזית ולראות ששום דבר לא משתנה. מניסיון, תוך יום יכולה להיווצר תשתית לבניין".
בישראל כמו בישראל, לא קל לעמוד מול חבורת ספקנים שעסוקים בעיקר בהישרדות היומיומית. למי יש כוח למאבקים? "פגשתי בעיקר אנשים שלא מאמינים שאפשר לעשות משהו. הם שאלו: איזה סיכוי יש לכן? אני אדם אחד, אבל אם כולם יקומו ביחד זה יהיה עצום", אומרת עדי. "אנחנו אזרחים במדינה הזאת, ואנחנו צריכים לפעול. היזמים הם לא אלה שיקומו ויגידו שהם מוותרים על בניין בחוף".
עדי גייסה את גיבורה מספר 2, אמא יוכבד, מטפלת אלטרנטיבית. "אנחנו משפחה מאוד אוהבת ותומכת", אומרת יוכבד. "כולנו אוהבים את החוף ואת הטבע, וכולנו מבינים שזה עלול להיעלם בכל רגע. כשסיפרתי לקרובת משפחה, היא אמרה,'מה את רוצה? הסבא רבא שלך גייס כספים להרצל באנגליה. הדוד היה יד ימינו של ז'בוטינסקי, זה עובר גנטית במשפחה, להאמין בבלתי אפשרי ולגרום לו לקרות'. הדברים הגדולים
למען הסר ספק: אף אחת מהבנות במשפחה לא משועממת, אבל המאבק עומד בראש סדר העדיפויות. "אני לא מרימה ידיים עד שחוף פלמחים יוכרז כשמורת טבע", מכריזה עדי, שישנה על החוף במשך ארבעה חודשים כדי לוודא שלא מגיעים טרקטורים. כפר מחאה קטן, של נערה אחת. היא ארגנה עם אחיותיה ואמה אירועים גדולים להגברת המודעות, כמו מסיבות שאירחו כ-3,000 איש . לפעמים הגיעו הרבה פחות. "הבנתי שאסור לוותר, ואם אנחנו לא נעשה, אף אחד לא יעשה את זה".
זמן קצר לאחר פרסום כתבה נרחבת בעיתונות על המאבק שמנהלים תושבי האזור נגד הבנייה הצפויה, נעדרה עדי מהחוף ללילה אחד. "התעוררתי בבוקר מאינסוף טלפונים שהזעיקו אותי לחוף. אמרו לי: תגיעי, שרפו הכל". היא מיהרה לחוף, ומצאה להבות ענק שהחריבו את הצמחייה הטבעית, את הציוד, האוהלים, המזרונים, כלי המטבח והאוכל. את הסככות שנעלמו היא מצאה במשרדי מינהל מקרקעי ישראל.
"אהבנו בחוף פלמחים/ כאבנו בחוף פלמחים/ החוף היה בשבילנו תמיד/ כעת החוף צריך אותנו/ החיות נמלטו הצמחים נעקרו/ החוף בוכה לעזרה/ עכשיו תורנו להחזיר/ את שעשה החוף עבורנו" (שיר שהעלה גולש באתר הוועד להצלת פלמחים).
"עדי צירפה אותי", מספרת יוכבד. "בתור מי שגדלה בבית עובד ובחוף פלמחים, ישבתי קשובה לזעזוע של עדי: עוד מחלף במקום פרדסים, עוד בניין ועוד בטון. אין ריח של פרדסים, הריח של המדינה נעלם". האחות רוני העדיפה להעדר מקדמת הבמה. "בגלל שאני לא טובה עם אנשים, ביישנית וחרדתית, היה לי מאוד נוח להישאר מאחורי הקלעים. אני צלמת, כך שבכל פעם שצריך משהו, אני מתעדת".
חשבת לרגע שזה חסר סיכוי?
רוני: "לא. אילו היינו נשים כאלה לא היינו קמות לעשות מעשה מלכתחילה. יש רגעים קשים, אבל אף פעם לא מוותרים. מטלטל אותי שאנשים אומרים 'וואו, כל הכבוד, איזה יופי', ועדיין יושבים על התחת. לא טורחים לחתום על עצומה ולבוא להפגנות. מחכים שמישהו אחר יעשה בשבילם את העבודה".
האקטיביזם שינה משהו במשפחתיות?
"אנחנו משפחה מלוכדת בכל מקרה. ברגע שעדי באה ואמרה: 'הייתי בחוף ויש שם גדר, אני לא אתן לבנות שם', אף אחד לא אמר לה שהיא משוגעת. כולנו הצטרפנו. בעקבות המסע התקשורתי שהיזמים עושים עכשיו במטרה לשכנע את המדינה שחוף פלמחים נמתח לאורך עשרה קילומטרים, בדקתי את קו החוף שלנו. כל מי שיעשה כמוני, ישים לב שיש רק שני מקומות בארץ שיש בהם חוף פתוח בלי מבנים צבאיים: פלמחים ובצת, ואלה שני מקומות שיש בהם תוכניות לפרויקט נדל"ן. אנשים לא מבינים שלא יהיה להם חוף ללכת אליו. חוף פלמחים הוא פיצי, זה מה שיש, וגם אותו הם לוקחים".
דנה הצטרפה אחרי מסע לאפריקה, שם השתתפה בפרויקט שיזמה העמותה שהקימה, שמטפלת בילדים באמצעות אמנות. "חזרתי מותשת וסחוטה.בדיוק עלהה עניין של הגידור בחוף. לא רציתי להיכנס לזה, כי הייתי גמורה. עדי אמרה שמארגנים את ההפגנה הראשונה בחוף. ראיתי שהם הולכים עם שקית ושולחן, הלכתי איתה לקנות קפה ותה, ארגנו חברים והבאנו אוהלים. כל יום למדנו עוד ועוד על הגועל נפש שהולך שם וכולנו נשאבנו רק יותר חזק פנימה. עברנו לגור שם, והסברנו לאנשים את חשיבות הדבר. עד שאנשים לא יראו בית נבנה, בטון, יסודות, גגות ומכוניות-הם לא באמת יבינו. לצערי, אנחנו חיים בעולם כזה, שאנשים קודם מצטערים ורק אחר כך מקטרים".
את אופטימית?
דנה: "במיליון אחוז. זו לא רק אופטימיות, אלא גם הרבה אמונה בצדק. מהרגע הראשון חזרתי על זה שכשמשהו מפריע ומציק זה לא לעניין להגיד וואלה, זה לא בסדר, מניאקים, דפקו אותי, הרסו לי. צריך לקום ולעשות. כשרואים כמה מנסים להשתיק אותנו ולתת לנו להרגיש קטנים כי אנחנו בלי כסף, זה רק מוכיח כמה כוח יש לנו כאנשים ואזרחים. הרגשתי במשך התקופה הזאת שכל הזכויות שלי והדברים שאני מאמינה בהם, כמו הדאגה לאזרחים ושיש על מי לסמוך, התנפצו לי בפנים. ראיתי שלאף אחד לא אכפת מכלום. זה עצוב ומכעיס, אבל בעיקר מדרבן".
אמא שלכן טוענת שמבחינתה, העובדה שאתן פועלות כדי לשנות דברים, היא הדבר המעודד.
"היא צודקת. יש הרבה מאוד חבר'ה שיש בהם מעבר לדור שכתוב עליו בעיתונים, זה שהולך עם סכינים לבית ספר. יש גם דור של ילדים טובים שלומדים ועושים המון. הם לומדים מה נכון ומה לא נכון, ורוצים לקום ולעשות. מבחינתי, אם ייבנה בפלמחים כפר נופש אנחנו מדינה אבודה, ואני לא רוצה לגדל פה ילדים. זאת הדוגמה שנותנים לנו? בסופו של דבר זה לא למען האזרחים בישראל. זה בשביל הצרפתים שיבואו, בדיוק כמו בקו החוף של תל אביב. זה אינטרס כלכלי לגמרי. זה נורא יפה שאנשים רוצים להתעשר, אבל השטחים של מדינת ישראל שייכים לתושבי מדינת ישראל. זה המעט שנשאר לנו. מעבר לעניין הציבורי, מי הם שיחליטו שלחיות שם אין זכות לחיות? צבים שמגיעים להטיל ביצים, חזירי בר, תנים, שועלים ויתר חיות בר".
סי אנד סאן, גבעת אולגה, ראשון לציון, אלו מעט דוגמאות לכך שהנטיעות הישראליות הן בעיקר מגדלים באוויר. "אני קוראת לזה שפעת הבטון", אומרת דנה. "זה מגיע מצפון לדרום ומתפשט בכל מקום. רואים את זה לכל האורך".
יגידו לכן, משפחת לוסטיג-שריג הנכבדה, כך נראית מדינה מתפתחת. צריך גם כפרי נופש ולצופף את הערים.
"זה בולשיט. די לחמדנות. חסר פיתוח? חסר מקום? ב-60 שנה המדינה הזאת עשתה נפלאות וקסמים. תראי את קו החוף של תל אביב. חוסמים לעיר שלמה את כל החמצן בשביל שלאמריקאים ולצרפתים תהיה דירת נופש שבוע בשנה. אם תוכנית הבנייה הזאת קיימת 30 שנה, למה חוקקו את חוק החופים? למה יצא חוק להגן על חופים? כי הבינו שהתפתחנו אבל יצרנו מצב בעייתי".
אני מניחה שלעמדה של משפחה מעוררת השראה יש כל מיני צדדים.
דנה: "יש המון טלפונים ופניות. על זה שהורסים נחל, בונים על חופים, כאילו מישהו מינה אותי לשרה לאיכות הסביבה. התיאוריה שלי היא שאנחנו שאובים לאינסוף של פחדים, שאין לנו זמן להתעסק בדברים שאנחנו מאמינים בהם. אם אני לא עושה את מה שאני מאמינה בו, מה הטעם לחיות? אני לא נותנת לאף אחד להימלט בקלות".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם