המטרה: להשמיד את התקשורת החופשית
תארו לעצמכם שישראל היום הוא העיתון היחיד במדינה. נשמע דמיוני? ובכן ,זה לא. אנו, בתקשורת החופשית נלחמים על חיינו. פרשנות
- החינמון שיעלה לישראל ביוקר: האמת על הפטרון והביביתון
בימים כתיקונם, לא היה צורך להגיב על הדברים המופרכים שכתב רגב. אבל הימים האלה אינם כתיקונם. אלה ימים מיוחדים, נוראים, בהם חופש הביטוי והדמוקרטיה נמצאים תחת איום ממשי של השתלטות עויינת, דורסנית, חסרת תקדים, אינטרסנטית, מבחוץ. אנחנו, כלי התקשורת החופשיים, נלחמים עכשיו על חיינו. זו אינה קלישאה. זה אמיתי. אם לא נקים קול צעקה עכשיו, לא נקים אף פעם. את מה שלא נעשה עכשיו, יהיה קשה מאוד להשיב אחר כך.
רגב הציג במאמרו את גרף ההצלחות של עיתונו. "ישראל היום מצליח תודות לכם, הקוראים", הוא כותב. מדובר, כמובן, בעלבון חריף לאינטליגנציה. תארו לעצמכם שתי קבוצות כדורגל בעיר מסוימת. שתיהן משחקות באותו אצטדיון, כל שבת מישהי אחרת. קבוצה א' גובה, כמקובל, 50 שקל לכרטיס. קבוצה ב' משחקת חינם. ואחר כך יתגאו ראשי קבוצה ב' שיש להם יותר אוהדים. הדוגמה הזו אינה טובה מספיק כי הצופים צריכים, עדיין, לצאת מהבית ולבוא לאצטדיון.
במקרה של ישראל היום, גם המאמץ הזה מיותר. ה"עיתון" מחולק בחינם, לכל דורש, וגם למי שלא דורש. נשלח הביתה. נדחף בתחנות דלק, אוטובוס, רכבת, ברחובות, במסעדות, במשרדים, בבתי קפה. חינם, אין כסף. התפוצה שלו אינה תלויה בטעמם של הקוראים. הוא לא עומד במבחן הקיוסק. מכיוון שאף אחד לא יסרב לקבל עיתון חינם, ולו בגלל התשבץ, הרי שהתפוצה שלו תלויה אך ורק בכמות הדולרים שמוכן שלדון אדלסון, הבעלים, לשחרר מדי חודש מכיסו. מכיוון שאדלסון מוכן להשקיע כל מה שיידרש כדי להרוג את התקשורת החופשית בישראל ולשטוף את מוחו של הציבור הישראלי בחופשיות, הרי שהשמים הם הגבול.
לו יחליט מחר בבוקר אדלסון להגדיל את ההשקעה בעוד כמה מיליונים, יכבוש בנקל את
זה לא "חינמון", כמו שיש פה ושם (עדיין) בחו"ל. משהו שנועד להעביר את הזמן ברכבת התחתית, בעלות מינימלית, שאינו מתיימר לספק עיתונות רצינית או לחסל אותה. ישראל היום זה משהו שמתחזה לעיתון אמיתי, עם טורים ומאמרים ופרשנויות וטבלאות ומדורים, ומאחוריו ניצבת חבית נטולת תחתית ובה כמות אדירה של כסף, שזורם בשצף קצף מבחוץ, במטרה אחת ויחידה: להשמיד את התקשורת החופשית בישראל.
ואחר כך? אחר כך כבר נראה. אולי אפשר יהיה להתחיל לגבות כסף. אפילו הרבה כסף. הרי זה כבר יהיה מונופול. אבל אז, אי אפשר יהיה להתחרט. את מעריב וידיעות אי אפשר יהיה לפתוח מחדש. את הנעשה, לא ניתן יהיה להשיב
אפשר היה לסבול את כל מה שנאמר בסעיף הקודם לו ישראל היום היה עיתון. אבל הוא עיתון כמו שפינוקיו היה ילד. הוא מחשב נטול תוכנה. הוא כאילו עיתון. כדי להיות עיתון צריכה להיות אפשרות לכתוב בו כל דבר. לבקר כל אחד. לשרת בנאמנות את זכות הציבור לדעת הכל. לא להיות חייב שום דבר לאף אחד.
הצצה חטופה בטבלת הגלופות שמתפרסמת היום בעמודים האלה תגלה לכל קורא סביר עד כמה גרוטסקית הסיסמה של ישראל היום. " ישר ולעניין, הוגן ומאוזן". אם זה לא היה על חשבוננו, זה היה יכול להצחיק.
הבאנו כאן רק דוגמאות. יש עשרות מקרים. צנזורה גורפת, מוחלטת, מוטלת שם. העיתון משרת את אדוניו. מכיוון שרגב וחבריו אינם טפשים, הם ארגנו לעצמם אליבי. פה מאמר של יוסי ביילין, שם מאמר של זהבה גלאון. תמיד מרוככים, בעניינים שוליים, כדי לצאת ידי חובה. הם לא מספרים לקוראיהם שכל ידיעה שבה מוזכר שמו של בנימין נתניהו, או שם רעייתו שרה, צריכה לעבור דרך העורך הראשי. שאין שום ידיעה שלילית עליהם אף פעם, בשום מקרה.
הנה סיפור קטן: אהוד בן-עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא "חדשות בן-עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח". איש מיוחד, בן-עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת. שווה קריאה.
בשלב מסוים הוצע לו לכתוב מדור בישראל היום, והוא נעתר. יום אחד העז לשלוח להם מאמר בזכותו של אהוד אולמרט. שומו שמים. ישראל היום סירב, כמובן, לפרסם את המאמר הזה. בן-עזר הבין את הפרינציפ והפסיק את התקשרותו עם העיתון. "חדלתי לפרסם בחינמון המכור הזה כאשר הבנתי כי נוסד ומומן, בין השאר, כדי להדיח את אולמרט ולהמליך עלינו את נתניהו", כתב במדורו השבוע.
אהוד אולמרט הודח מתפקידו לא בזכות ישראל היום, אלא כי נחשד בפלילים. בנימין נתניהו הוא ראש הממשלה לא בזכות ישראל היום, אלא כי נבחר לתפקיד בבחירות לכנסת. בזכות, ולא בחסד. השפעתו של העיתון הזה, למרות תפוצתו הנרחבת, בטלה בשישים. הציבור לא מטומטם ומתייחס לחינמון הזה כפי שצריך להתייחס אליו.
מאז היווסדו לא הוביל הביביתון שום סיפור משמעותי, לא השפיע על דעת הקהל, לא יצר סדר יום ציבורי. ואם כן, אז בשוליים. ראש הממשלה נתניהו יודע שהחינמון הזה, מבחינתו, הוא הרבה יותר נטל, מאשר נכס. אבל הוא שבוי.
בשבועיים האחרונים נעשו מלשכת ראש הממשלה אין-ספור שיחות טלפון עם לחצים ואיומים על חברי הכנסת שחתמו על הצעת החוק החדשה. נתניהו לא יכול לאיים ולדרוש בקולו, כי אז יודה בפרהסיה שזה העיתון שלו, אבל יש מספיק אנשים שעושים את זה בשמו.
"אנחנו לא מאיימים ולא נוקמים", כתב עמוס רגב במאמרו. עכשיו, תארו לעצמכם שישראל היום הוא העיתון היחיד במדינה. זה מה שיש. מעריב נסגר מזמן, ידיעות נסגר שנתיים אחר כך. אתם מסוגלים לתאר לעצמכם מצב כזה? נשמע דמיוני, נכון? ובכן, זה לא דמיוני. הדבר היחיד שגדול יותר מהאגו של שלדון אדלסון הוא הכיס שלו. הוא לא יעצור, אלא אם כן יעצרו אותו.
רגב מספר במאמרו דברים איומים ונוראים על שני המו"לים, עופר נמרודי וארנון מוזס. נדמה לי ששניהם לא זקוקים להגנה שלי, וגם אין לי כוונה להגן עליהם. את נמרודי אני מכיר באופן שטחי. תתפלאו, אבל מעולם לא הייתי בביתו. את מוזס אני לא מכיר בכלל. לשניהם יש, כנראה, מעלות וחסרונות. מה שמוזר, זה שאת כל הסיפורים על מעלליו של נמרודי, ש"מקומם ומוריד" פוליטיקאים בהבל פיו, וכו' וכו', שמר רגב לעצמו במשך קרוב לעשר שנים של עבודה במעריב. מעולם לא התלונן. מעולם לא חלק את החוויות הקשות הללו עם אף אחד מאיתנו. גם בעשר השנים שלו בידיעות לא שמענו ולו בדל מכל זה. וגם אחרי שנגמרו לו העיתונים, והוא בילה באפס מעשה (ושכר מלא) אצל לאודר בערוץ 10, הוא לא נזכר בכל זה. רק עכשיו, כשהוא סמוך לקופתו של הגביר מלא ווגאס, התרענן עליו זכרונו.
25 שנה אני במעריב, ועד עצם הרגע הזה לא קיבלתי טלפון מנמרודי ובו דרישה לכתוב או לא לכתוב משהו. היו נזיפות, היו בירורים, בעקבות פרסומים בעייתיים. פוליטיקאים מתלוננים לא מעט. לפעמים המו"ל לוקח אותם ברצינות (ולפעמים גם בצדק). היו גם חילופי דברים קשים. פעם אפילו טרקתי לו טלפון. תמיד בעקבות דברים שכתבתי, ולא כדי שאכתוב מטעם. מעולם לא פגעו בחירות העיתונאית שלי. אין לי ספק שגם נחום ברנע לא קיבל טלפונים מהמו"ל שלו. ולא רק שנינו. יודע כל עיתונאי, באשר הוא, שהחירות היא הערך העליון של המקצוע. ערך אבסולוטי. חוק יסוד מקודש.
זה לא שאין אינטרסים. תמיד יש. כולנו בני אדם. עיתונים ועיתונאים מנהלים קמפיינים שהם מאמינים בהם, מחליטים על קו והולכים איתו, מסתכסכים (על רקע מקצועי) עם פוליטיקאים, רבים ומשלימים, שונאים ואוהבים. בסוף, הדברים מתקזזים. אף פעם אין ישות אחת, מוחלטת, מעל כולם עם חיסיון תמידי. אם הייתי יודע, לרגע אחד, שיש שם מסוים של פוליטיקאי מסוים שאסור לי לכתוב עליו שום דבר רע במעריב, לא הייתי נשאר בעיתון הזה יותר מחצי דקה.
כשגילינו את הקשר בין אריאל שרון לבין חותנו לשעבר של אלחנן טננבוים, הדפסנו עיתון שלם וצעקני וחשפנו את הסיפור הזה. משפחת נמרודי אוחזת בקשרי רעות הדוקים עשרות בשנים עם משפחת שרון, אבל אף אחד לא פצה פה ולא צפצף. כשהבאנו את סיפור ניהול הכספים של יוסי גנוסר המנוח עבור יאסר ערפאת בעיצומה של האינתיפאדה, חרק אמנון דנקנר (שגנוסר היה אחד מחבריו הקרובים ביותר) שיניים ופרסם את הסיפור הכי גדול שאפשר.
כשנקלעתי לעימות חריף עם אהוד אולמרט למחרת ניצחונו בבחירות 2006 ותקפתי אותו בחריפות חודשים ארוכים, כשהיה בשיא כוחו, הסתפק דנקנר בוויכוחים קולניים ומריבות צעקניות ומלבבות איתי (אין לכם מושג איזה כיף זה לריב עם דנקנר), אבל לא פסל מילה (וגם טרק כמה טלפונים לאולמרט עצמו).
כשהבאתי לדורון גלעזר, באפריל האחרון, את הסיפור על מעורבותו של השופט אהרן ברק במו"מ הקואליציוני, בדק גלעזר את הסיפור ועשה ממנו כותרת ראשית, למרות שמדובר בפגיעה באחד ממושאי ההערכה הגדולים ביותר שלו. איך בידיעות? מספיק להיזכר בפעמים הלא מועטות שהקולגות שלי, ברנע ושיפר, שיפדו בידיעות את סילבן שלום, שנשוי, אגב, לג'ודי, שהיא אחותו של המו"ל. נדמה לי שהם לא פוטרו עד רגע זה.
את כל חיי המקצועיים ביליתי במאבק חריף בעיתון הגדול והחזק הזה, מלחמה יום-יומית רוויית יצרים, אגו ומרפקים מחודדים, מלחמה ממנה הקורא יוצא בדרך כלל נשכר. העיקר שלא הייתה צנזורה. זהו רק קמצוץ מקרי של דוגמאות, מהסוג ששייך לחייו המקצועיים של כל עיתון. המשותף לכל ההחלטות הללו הוא שהן היו החלטות עיתונאיות. לפעמים הן טובות יותר, לפעמים פחות, אבל המניע שלהן חייב להיות תמיד אחד ויחיד: זכותו של הציבור לדעת הכל.
גם עמוס רגב היה פעם עיתונאי. ראיתי את זה מקרוב. הוא היה ראש אגף החדשות אצלנו. בין השאר, בקדנציה הראשונה, והלא מוצלחת, של בנימין נתניהו. היו אז הרבה מאוד סיפורים שהרעישו את הארץ. הלחישה לרב כדורי, הספינים, התככים, ענייני שרה. מעריב חשף חלק מהדברים ורגב שש לפרסם הכל. בלי אולי, בלי אבל, תמיד הכי גדול והכי חזק והכי נכון שאפשר. כמו שצריך. נדמה לי שהוא אפילו נהנה מזה, למרות שגם אז היה אוהד מובהק, דעתן, קולני ומשכנע של נתניהו.
אחר כך ביבי נפל ואהוד ברק הגיע. האופוריה נמשכה רבע שעה בערך. התברר שברק גרוע בהרבה מנתניהו. גם אז הוביל מעריב שורה ארוכה של חשיפות הנוגעות למעלליו ולהתנהגותו של ברק. הכל הודפס. ללא מורא, ללא משוא פנים. היום הפנה רגב עורף לכל הערכים האלה. הוא מחזיק, סוף-סוף, בתואר "עורך עיתון", אבל הוא לא עיתונאי.
מאחוריו ניצב אותו שלדון אדלסון, שהצהיר שהוא מוכן להשקיע מאות מיליוני דולרים כדי להשתלט על השוק. כך שבקרוב, בסיוע הכסף הענק הזה, רגב יהיה העיתונאי היחיד שלכם, בכל הקשור לעיתונות המודפסת.
הם מטיפים לנו ציונות ופטריוטיזם. מעריב, לשמחתי , מצליח להחזיק בקו ישראלי גאה גם בלי הכסף של אדלסון. עכשיו, תחת יואב צור ויואב גולן, ביתר שאת. מי שקורא יודע. לא צריך גביר הימורים מאמריקה כדי להאמין שעסקת שליט גרועה, כדי לחשוב שמלחמת לבנון השנייה הייתה חיונית, כדי לתמוך במבצע "עופרת יצוקה" ולחשוב שנגמר טרם זמנו, כדי להאמין שישראל צודקת, שהציונות כאן כדי להישאר, שבסוף ננצח, כי לא תהיה לנו ברירה. כל זה לא צריך לבוא על חשבון ביקורת השלטון.
עיתון שלא יכול למתוח ביקורת על השלטון-אינו עיתון. נקודה.
בסוף, אי אפשר בלי הארץ. הצביעות בהתגלמותה. העיתון הזה מחזיק קו פוסט-ציוני מובהק, וזו זכותו. אי אפשר להשוות אותו לביביתון כי הארץ גובה תשלום ולא מאיים על קיומו של שאר העולם. הארץ משחק בכללי המשחק. מי שרוצה לקרוא, משלם וקורא. ככה צריך להיות.
ובכל זאת, הארץ מוביל בשבוע האחרון קמפיין דורסני במטרה להפחיד את הח"כים שהגישו את הצעת החוק. ממש נהרג על זכותו של אדלסון להמשיך להוציא את ישראל היום. ובכן , אפשר להירגע. לא רוממות חופש הביטוי מעניינת את הארץ, אלא קיומו שלו. הארץ הוא שמדפיס את הביביתון, וגם מפיץ. מדובר במיליוני שקלים הכנסה בחודש. חמצן חיוני לקיומו של הארץ, ששרוי בקשיים כלכליים לא פחות חמורים משל מעריב. אולי אפילו יותר חמורים.
כך נוצרה כאן ברית קדושה בין שני הקטבים המנוגדים הללו. הארץ מתנגד להופעת קציני צה"ל בבתי הספר, אבל אין לו בעיה שמאות אלפי גיליונות עם שטיפת מוח ממומנת מבחוץ יציפו את המדינה. כל עוד הצ'ק של אדלסון יגיע כסדרו, כמובן. דה-מרקר? דה-שלדון.
אין לי מושג מהם סיכוייה של הצעת החוק שהוגשה לאחרונה לכנסת במטרה להגביל את יכולתו של אדלסון להוציא בישראל את עיתונו. אני לא מכיר את הצעת החוק הזאת מקרוב והתחלתי לכתוב נגד הפילנטרופיה הפוליטית שנקראת ישראל היום, זמן רב מאוד לפני שמישהו חשב עליה. כל מה שאני יודע זה שצריך לעשות משהו. צריך להציל את העיתונות החופשית בישראל כי האיום עליה ממשי ומיידי. אחרי שזה יקרה, כבר יהיה מאוחר מדי.
