מגרש הרוסים: רק כאן שר יבוא לברית של שכן
אנה מאגין ואולגה קליקה-וולפסון, בעלים של משרד התקשורת פרטיזן, נזכרות בקשיי הקליטה בארץ. חוזרים לעלייה הגדולה
בעלים שותפים במשרד תקשורת שיווקית ויחסי ציבור המתמחה במגזר הרוסי, "פרטיזן".
אולגה: "הכרנו בבחירות 2003. אני עבדתי עם איווט ליברמן והייתי יועצת תקשורת למגזר הרוסי, ואנה הגיעה למטה כמומחית לנושא סקרים ומחקר. ההתקרבות בינינו התחילה אחרי שבאמצע הקמפיין הייתה לי תאונת דרכים והייתי מנוטרלת לשלושה שבועות. כל החומר היה מרוכז אצלי ואז אנה ממש נרתמה, לקחה ממני את הכל והצילה את המצב. מאז אנחנו חברות טובות. אף אחד לא מצליח להפריד בינינו".
אנה: "עבדתי עם אהוד ברק בתור יועצת תקשורת בקמפיין 99' בתפקידי הפקה בתחום המגזר הרוסי. משם המשכתי איתו למשרד ראש הממשלה כחלק ממערך התקשורת. מאז 2003 אולגה ואני ממשלת אחדות, אבל הדעות הפוליטיות שלנו לא השתנו.
אנה: רווקה, אמא לשלומית בת 16. יש גם את שולה, כלבה שועלית מעורבת, וקושקה, שזה חתולה ברוסית מאותו סוג של שולה, משהו לא ברור
אולגה: נשואה לז'ניה, שעובד איתנו במשרד, ואמא ליהונתן, בן שנה ושמונה חודשים, ויאיר, בן שלושה חודשים(ויש גם את מאצ'ו מסוג צ'יוואווה, מלך השכונה, הילד הראשון).
תחנות בארץ
אנה: רחובות("כשעלינו לארץ נסענו ישר לשם. אמא שלי פריקית של סידורים ועוד מחו"ל התקשרה למתווך ושכרה דירה, רמת אביב ג'("התקופה הצפונבונית והנשואה בחיי"), קריית עקרון("ההורים שלי גרים שם ונעזרתי בהם, אז גרתי תקופה לידם,וחזרה לרחובות("הילדה לומדת בתיכון, ואני אוהבת את העיר.
אולגה : רחובות("בעקבות חברים של ההורים ששכרו שם דירה"), יבנה("ההורים קנו שם דירה"), תל אביב("תקופת האוניברסיטה"), יפו("מאוהבת ביפו, אסור לגור במקום אחר").
עיר לידה
אנה: "ניקולוייב ליד אודסה בדרום אוקראינה, עיר של תעשיית ספנות. כל בני המשפחה שלי עבדו בתעשיית הספנות ובנו אוניות לתפארת. פה אין ביקוש רב למקצועות האלה".
אולגה: "ליד הקוטב הצפוני, נורילסק(חצי שנה שם לילה), וכל החיים גרתי בסיביר, בעיר שנקראת קראסנויארסק".
עלייה
אנה: "באפריל 1990. הייתי בת 16. זאת הייתה החלטה משפחתית קבוצתית, כמו שמקובל אצל רוסים. עלינו כולנו, עם סבא וסבתא. רק אבא שלי נשאר, כי הוא היה מסורב עלייה בגלל סיווג ביטחוני, והצטרף אלינו כעבור שנתיים, כשברית המועצות התפרקה. ההורים שלי עלו למען הילדים, כדי להבטיח את העתיד שלנו, הם ידעו ששם אין מוצא, למרות שהיה ברור שהם אלה שישלמו את המחיר הכי כבד".
אולגה: "אוקטובר 1993, הייתי בת 17. אבא שלי היה ציוני נלהב, נסע לכנסים יהודיים, למד עברית וקידם את נושא העלייה. אמא שלי מאוד מזוהה איתו למרות שהיא אינה יהודייה. אחותי, בעלה והילד עלו חצי שנה לפנינו ואז הוריי ואני הגענו".
קליטה של ההורים
אנה: "זה סיפור כואב. אמא שלי הגשימה את עצמה. היא רצתה עוד כצעירה ללמוד שפות ולעסוק בזה, אבל היא באה ממשפחה שבה כולם מהנדסים ודחפו אותה לתלם שלהם. במובן מסוים העלייה הייתה עבורה הזדמנות חיים לעסוק במה שהיא באמת אוהבת והיום יש לה משרד תרגומים עצמאי. היום, בתור אדם בוגר וכהורה, אני מבינה טוב יותר את הקורבן שהקריב אבא שלי למעני. בשביל גבר משכיל ומצליח עם כמה פטנטים רשומים על שמו וסטטוס חברתי גבוה, לעזוב הכל ולעבוד במפעל משקאות או בעבודות שמירה זאת הקרבה ענקית. כצעירה פחות הבנתי".
אולגה: "ההורים שלי גם היו שם בעמדות בכירות. אמא שלי הייתה סמנכ"לית של תאגיד עץ ענק, ואבא שלי היה בעל חברת מחשבים. כאן אמא שלי מטפלת בילדים שלי, ואבא שלי התמזל מזלו שאמא לא ויתרה ודחפה אותו לשלוח קורות חיים. היום הוא עובד במרכז מחשוב בבנק וממצה את עצמו".
התמונה הראשונה בישראל
אנה: "אנחנו יורדים ממדרגות המטוס, היה לילה, ערב פסח. ראיתי עצי דקל בשדרה של נתב"ג וריח חזק של הדרים, כבר אין כזה ריח בנתב"ג.
אולגה: "בשדה התעופה היו מלא אנשים ששרו 'הבאנו שלום', ואנחנו היינו לבושים כל כך חם, כמו אנשים שבאים מסיביר, כולל מעילי פרווה, גרביונים מצמר, 30 שכבות. הורדנו את המעילים וזה לא עזר, אבל זה לא הרס את תחושת האופוריה. התמונה של דקלים ואוויר חם עשו לי תחושה של חופש, כאילו הגענו למיאמי או לקריביים".
החלום לעומת המציאות
אנה: "הכניסו לנו לראש מהסוכנות שאנחנו נוסעים למערב, כמו ארצות הברית, רק קטן. ואז פתאום הבנתי שדווקא אנחנו הסמן המערבי של המקום".
אולגה: "לא נהרס שום חלום. בשבוע הראשון היינו באופוריה ונסענו לצפון, אחר כך כבר התחלנו בשגרה של תהליך קליטה, אבל עד היום אני מרגישה כמו מישהי שמגשימה חלום, ההישגים שלי כמעט מעל לציפיות".
אוהבות בישראל
אנה: "למרות הכל יש תחושה של ערבות הדדית. רק כשהגעתי לכאן הבנתי שיש כל מיני סוגים של יהודים. שם זה היה אנחנו, היהודים, נגד כל העולם. פתאום הבנתי שיש אשכנזים וספרדים ודתיים וחילונים ועולים וותיקים, ועדיין זה מאוד יהודי-ישראלי הערבות הזאת, שחבל שהיא מתגלה רק ברגעים קשים".
אולגה: "אולי זה קיטשי, אבל אני אוהבת כמעט הכל. מהאוכל ועד החום של האנשים, אני אוהבת את הציונות, את הפטריוטיות, ואת החברים שלנו".
לא אוהבות
אנה: "חוסר דיסטנס. שמסוגלים אחרי חמש דקות של היכרות לשאול אותך איפה את עושה טיפולי הפריות, ולא, אני לא עושה טיפולים. גם ערסים אני לא אוהבת, טיפוסים וולגרים".
אולגה: "שאין תרבות לתת שירות כמו שצריך, כאילו עושים לך טובה. בשבוע שעבר נכנסנו למסעדה באילת, המלצר ממש עשה טובה כשהוא שירת אותנו, פשוט התביישתי לבקש משהו".
מה ישראלי בעינינו?
אנה: "רק כאן שר יבוא לברית של הבן של השכן שלו, אפילו הכוכבים במרחק נגיעה. אתה יכול לגשת לכל סלב".
אולגה: "תרבות הקומבינה. בצד הטוב שלה, לא חיים כאן לפי הספר, יש יותר גמישות, בסוף אפשר לסדר הכל".
הקללה הראשונה בעברית
אנה: "קיבינימט. לא הבנתי איך אנשים אומרים את זה כמו שלום ולהתראות. אני לא יכולה להוציא את המילה הזאת מהפה, בטח לא ליד אבא שלי. אין בארץ הפרדה בין קללות לשיחה מנומסת, הכל הולך יחד, מתערבב. בבית רוסי יש הפרדה. קללה היא אקט גס, שלא נמהל בשיחה מנומסת ותרבותית".
אולגה: "הלכתי לחנות וביקשתי קילו כוסאמק במקום כוסמת, ושמן זין במקום זית. לקח לי זמן להבין למה צוחקים".
שפה
אנה: "אני בת מזל כי הייתה לי אנגלית טובה מהבית. כשבאתי לתיכון כאן הסתובבתי עם דוברי אנגלית ורכשתי די מהר חברים, דרכם השתלטתי על השפה".
אולגה: "כשבאתי לא ידעתי מילה בעברית. כששמעתי לראשונה עברית הייתי בשוק, חשבתי שאין מצב שאני אדבר את שפת הציפורים הסינית הזאת שעוד כותבים אותה הפוך. אבל תוך חודשים ספורים למדתי, כולל סלנג, בעיקר בזכות החברים הישראלים שמהר מאוד היו לי. תוך פחות משנה למדתי כבר באוניברסיטה".
שירות צבאי
אנה: "לא. רציתי לשרת במודיעין ועברתי מבדקים וצו ראשון ואז הם נזכרו להגיד שאני לא מספיק שנים בארץ. אמרתי 'קפה אני לא אגיש'. למזלי , היה מחזור גדול של בנות ואבא שלי רק עלה, אז נתנו לי דחיית שירות כי עזרתי בפרנסת המשפחה ואחר כך הייתי כבר בחודש שלישי
אולגה: "לא עשיתי. למרות שמאוד רציתי. כשקיבלתי צו ראשון אמרתי להם שאני רוצה לתרום, לשרת רחוק, בתפקיד משמעותי. הפקידה הסתכלה עליי ואמרה: 'את רוסייה, תעשי קפה בצבא' ואז החלטתי שמה שלא יהיה, אני לא אתגייס".
מקום אהוב בישראל
אנה: "בבית שלי עם הפיג'מה".
אולגה: "מדינת תל אביב".
מוזיקה ישראלית
אנה: "בטח, הכל, מסרנגה ועד חוה אלברשטיין".
אולגה: "לא שומעת הרבה מוזיקה, אבל עכשיו אני בתקופה שאני מחבבת את עידן רייכל וקרן פלס".
חומוס
אנה: "בטח, עם פול ועם סלט".
אולגה: "אוהבת, אבל אסור חומוס בהנקה, אז אני בגמילה".
אוכל
אנה: "אצל ההורים אוכל רוסי. בורשט עם שמנת ושמיר. בבית שלי יותר ישראלי. אבל אין כמו
בלינצ'ס או עוגת נפוליאון של אמא שלי ומבקשים תמיד משלוחים".
אולגה: "אצלנו אם יש זמן, אז מכינים מאכלי גורמה. אבל אין תחליף לפינוק בסוף השבוע אצל ההורים, עם קשת של מאכלים רוסיים במיטבם. השמות ממילא לא יגידו לכם כלום".
למי הצבענו?
אנה: "מפלגת העבודה. אני בעד אמת בכל דבר. אני מאוכזבת שאין תהליך שלום, אבל לא מאמינה בעיקרון של שטחים תמורת שלום. כמו שאין מטרים תמורת קילוגרמים. אני מאמינה בשטחים בעד שטחים ושלום תמורת שלום. מי שלא רוצה לחיות בשלום, לא יסכים לשום סידור".
אולגה: "יופי, הנה גם את הולכת כבר יותר ימינה. אני תמיד ליברמן. בהתחלה הלכתי אחרי ההורים בלי להבין. ככה זה אצל רוסים, החלטות קבוצתיות. אחרי שעבדתי איתו אני מעריכה אותו בתור בן אדם מוכשר ולא שגרתי. זה יותר האישיות שלו מהמפלגה. אני מאמינה שאנחנו והערבים צריכים להיות מופרדים. כל אחד בפינה שלו ועם גבול ברור. וירושלים מדינה נפרדת".
כשרות
אנה: "הילדה שלי אוכלת כשר ואני מכבדת את רצונה בבית. מחוץ לבית אני לא אוכלת כשר".
אולגה: "בתהליך הגיור שמרתי על כשרות. זה היה עבורי תהליך רציני ונכנסתי אליו בלב שלם כדי לשמור מצוות, להכיר ולהתקרב. הבנתי שזה לא בשבילי. המורה שלי אמר שהמהות היא לבחור, אבל צריך להכיר ולדעת כדי שתהיה את אפשרות הבחירה, אז בחרתי".
ספר
אנה: "אני קוראת בעברית וברוסית. הספר האחרון שקראתי הוא 'אשת איש' של שלי יחימוביץ. לא הבנתי למה היא הלכה להיות פוליטיקאית כשהיא סופרת מוכשרת".
אולגה: "אני קוראת רק ברוסית. בשבילי לקרוא בעברית זה כמו לימודים או עבודה. הספר האחרון שקראתי ברוסית היה 'מאה שנים של בדידות'. היחיד שקראתי בעברית הוא 'על העיוורון'. היחיד והאחרון, ספר טוב, אבל איזה מאמץ לקרוא אותו".
גבר ישראלי
אנה: "רבין. הגבר הישראלי האולטימטיבי, והיום סוג של געגוע".
אולגה : "בעלי. זה באמת ככה למרות שהוא רוסי, יש בו כל מה שעושה גבר ישראלי אולטימטיבי: פטריוטיות, חברמניות, חום ואהבה".
דעות קדומות
אנה ואולגה: "עד לא מזמן היו עושים לנו חקירת מצ"ח בטיסות לאילת, כנראה מתוך חשד שאנחנו נערות ליווי. כל פעם היו מתחילים עם השאלות: איפה את לנה? על חשבון מי? מי משלם? את מי תפגשי? איפה הרכב? מה איפה הרכב, הגענו בטיסה! את גרה בתל אביב? מי התארח בחדר בתל אביב? ואז היו מבקשים תעודות זהות ולוקחים אותנו הצדה, פעם אפילו עיכבו טיסה בגללנו. זה היה מאוד לא נעים, אבל לפני כמה זמן זה קצת הפסיק. האמת, האגו הנשי שלנו קצת נפגע, כי הבנו שהתבגרנו וכנראה שאנחנו כבר לא אטרקטיביות. זהו, כבר אין חשד שנתפרנס מאיך שאנחנו נראות".
געגועים
אנה: "היה משהו שנגמר. מתחת לחלון הבית שגדלתי בו היה שיח של לילך לבן. הלילך פורח בסביבות מאי, בדיוק ביום ההולדת של אבא שלי. היינו קוטפים את הלילך ומחלקים לשכנים מתנה. הריח הזה במאי, אחרי הגשם, שילוב של אדמה לחה ופריחת לילך-אין בושם כזה. לא מזמן אבא שלי נסע לבקר חברים וביקר בבית שלנו. הוא סיפר שבעל הבית כרת את השיח כדי להרחיב את הבית. אז נגמרה הנוסטלגיה, הבנתי שאין עוד שום דבר שקושר אותי לשם".
אולגה: "כמובן שיש געגועים לדבר הזה שנקרא עונות השנה שאין פה. אבל גם אני מתגעגעת לגרעינים שחורים קטנים של חמניות שאין להשיג בארץ, ולצנוברים שפיצחנו מתוך אצטרובל. תחשבי שכמו שפה מפצחים גרעינים, לנו היה פיצוח אצטרובלים".
נא להמתין לטעינת התגובות
