כי גרים היינו
בפעם הבאה שאתם רואים עובדים זרים נסו להיזכר בפרשת מקץ ובקושי של יוסף היהודי להתאקלם כעובד זר במצרים הפרעונית
הוא מעורר הרהורים על הקטנוּת של יהודים בארצם ועל הגדלות של היהודים בגלותם, בתור הזולת, "האחר", שחייב להצטיין ולהתבלט. יוסף הוא האיינשטיין הראשון. כלומר הוא בעצם ציוני, אבל מרחוק. יהודי, אבל בעיקר ביחס לגויים. יתר על כן, יוסף הוא הראשון מאיתנו שנולד בחוץ לארץ והצליח בחוץ לארץ. שהרי אברהם נולד בחוץ לארץ והצליח בארץ, יצחק נולד כאן והצליח כאן, ויעקב נולד כאן והצליח שם.
יוסף הוא משם ולשם. שהייתו הקצרה בארץ לא נראית כמשמעותית לעתידו וגדולתו. מתוך כך מעמיד סיפור יוסף בפנינו דילמה של נושאים: האם לעיין באמצעות יוסף במכלול המסובך של יחסי ישראל והגולה או לעסוק השבוע במקומו של הזר-הגר, בחברה לא לו. כרגיל ידחה הדחוף הבוער את המהותי, ולכן הגולה והתפוצה תמתנה לעת אחרת.
את ספר בראשית כולו אפשר לקרוא כדיון במקומם של הזר והאחר בחברה האנושית, המתקיים באמצעות סיפורים אישיים ואנקדוטות. קין הנע והנד הוא ההתגלמות של מי שמוליך ממקום למקום את ה"אחרות". סיפור האחרות של אברהם מפתיע, אולי אפילו מדהים, הרבה יותר. הוא מגלה את אמונתו בנשגב, הטמיר והנעלם אי שם בין נהרות בבל, והציווי הראשון שהוא מקבל מאלוהיו החדשים הוא להיות זר וגר.
אלוהים לא אומר לו: האמן בי ביתר שאת, הוא לא מצווה עליו להרחיב את אופקי קהילתו אל משפחתו הקרובה והרחוקה. אלוהים אומר לו: צא לשליחות. הוא שולח אותו להיות זר, יחיד ובודד, מיסיונר בקרבם של אלה שאין להם שום מכנה משותף איתו. לך תהיה אחר, הוא אומר לו, כי זאת כנראה המהות של אמונתך החדשה. כך יצחק הבודד בגרר, יעקב בכל נדודיו ויוסף שהיה לנשיאם של כולם.
אמונתם החדשה של האבות היא התרסה מתמדת כנגד הנורמליות הכללית, זרות כאלטרנטיבה המאתגרת את כולם, בכל מקום ובכל תולדות ההיסטוריה. אז מהי בעצם מדיניות-היחס-לזר של המקרא? לכאורה ריבוי האמירות הערכיות והנורמטיביות מעיד על עולם מוסרי רם ונישא. המקרא אוהב את הגרים והזרים. עם זאת, לפעמים ריבוי ציווים ומצוות מעידים דווקא על מציאות רעה וחולה, ולאו דווקא על היגיינה מוסרית נעלה. כך, למשל, כשאנחנו נתקלים בהמוני צווים המציבים גדרות וסייגים לעולם המין שלנו, מותר לנו לשער שהמציאות בימיו של המחוקק היתה פרוצה עד מאוד. כמו בימינו; ככל שדו"ח מבקר המדינה
בדומה, כשהתורה מזהירה כל כך הרבה פעמים מפני יחסנו לגר, משמע שהמציאות היתה קשה מאוד לגרים. כנראה שהיחס הרע והמתנשא כלפיהם עמד ביחס הפוך למוסריות הנובעת מהפסוקים; כגובה מילות הצווים המקראיים כך עומק השפלות האנושית, שאותה ניסתה התורה לתקן.
מאז ועד היום מפעמת בנו המתיחות בין קבלת הזר-הגר לבין דחייתו האינסטינקטיבית. הוויקיפדיה מגדירה "קסנופוביה" כך: "שנאת זרים או קסנופוביה היא יחס עוין מצד חברי קבוצה, חברה, תרבות מסוימת אל חברי קבוצה אחרת. מקור המילה ביוונית (ξενοφοβια – xenophobia) ומשמעותה המילולית “פחד מהזר” (גם “פחד מהמוזר”).
המילה קסנופוביה משמשת לתיאור פחד או סלידה מזרים. גזענות מתוארת לעתים בכלליות כצורה של קסנופוביה, כמו גם דעות קדומות אחרות.... שנאת זרים שכיחה מאוד, ובעבר הניחו כי זו תופעה אוניברסאלית, ובכל קבוצה תהיה בכל עת עמדה שלילית לזרים. .... התופעה הינה מרכזית בתחום הפסיכולוגיה הפוליטית בעיקר משום שמחויבות אזרחים לערכים דמוקרטיים; ביניהם השוויון בין בני אדם, אינה עולה בקנה אחד עם הנטייה להפלות ולהוקיע מיעוטים. דרושה הבנה מקיפה של התופעה על מנת לשפר את היציבות הפוליטית. ההבדלה בין “אנחנו” ל”הם” נשענת על מגוון רחב של הבדלים המהווים בסיס לשנאה: גזע, לאום, נטייה מינית, רמת השכלה, עמדות פוליטיות, תרבות, דת ועוד.
הסבר סוציולוגי לשנאת זרים יוצא מן ההנחה, כי זוהי עמדה המושרשת בקבוצה, הנורמות של הקבוצה מגדירות כיצד יש להתייחס לזר, בן קבוצה אחרת. ... וידועות חברות לא מעטות המצמצמות את הגדרת “בן-אדם” לחבריהן בלבד”. ככל העמים בית יהודה.
על רקע זה אפשר אולי להבין את המובאה הבאה “גרים ומוציאים שכבת זרע לבטלה, מעכבים את המשיח, ... קשים גרים לישראל כספחת, שנאמר “ונספחו על בית יעקב”. דעות קדומות והכללות קיימות ללא ספק במקרא ובמקורות כי הן אנושיות ואנחנו לא יוצאי דופן. העדויות והחוקים המקראיים אינם מעידים על יחס חיובי אמיתי אל הגרים. נהפוך הוא, ההכללה שלהם בקבוצת חסרי הישע “העני, היתום, הגר והאלמנה" מעידה על אפלייתם המתמשכת. עוני הוא זמני, אלמנות היא מקרית ויתמות מוגבלת בגיל, אך הגרות היא נצחית – שכן אף שעם השנים והדורות הזיכרון מתעמעם, בכל זאת לא אחת זוכרים לבני הגרים את מוצאם.
לכן צריך להביא כנגדה נורמה ערכית אחרת שנובעת מריבוי האזכורים המקראיים את נושא הגרים: “רבי אליעזר הגדול אומר: מפני מה הזהירה תורה בשלשים וששה מקומות, ואמרי לה [ויש אומרים] בארבעים וששה מקומות בגר? מאי דכתיב [מהו שכתוב] “וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצרים”? רבי נתן אומר: מום שבך אל תאמר לחברך, והיינו דאמרי אינשי: דזקיף ליה זקיפא בדיותקיה לא נימא ליה לחבריה זקיף ביניתא" [בתרגום לעברית על פי רש"י: “מי שיש לו תלוי במשפחתו לא יאמר לעבדו או בן ביתו תלה לי דג זה, שכל שם תלייה גנאי הוא לו”] כלומר: אין מזכירים את החבל בביתו של התלוי! גם אתם הייתם גרים, מטיח בנו רבי אליעזר הגדול. גם לנו יש מיעוטים יהודיים במקומות רגישים אז אל תמהרו כל כך לתלות את הגר-הזר, שמא ייתלו אחינו ואחיותינו.
אלמלי אהדת הגר של פרעה מלך מצרים לא היה יוסף הופך למה שהוא ולא היינו ניצלים כיחידים וכאומה כדרך שניצלנו שם. במהלכן של השנים השתנה מושג הגר. פעם היה זה הזר שבא לגור בסביבתם של אחרים, והיום מציינת המילה את הגר הממיר את דתו. הדבר קשור, בין השאר, לשינוי העמוק ביחס להגדרת האומה בכלל, מאומת-מקום לאומת-אמונה וזהות. אולם על אף השינוי הקיומי לא השתנה לצערנו היחס לַאחר המצטרף אלינו. לא כולם הבינו אז, ולא כולם מבינים עד עצם היום הזה, את הסכנה שיש בהבנת המושג של “עם בחירה" כמושג גנטי.
המחשבה המתקדמת והנועזת, שאפשר לקזז גזענות לאומית באמצעות מכשירי גיור והצטרפות הפתוחים לכל אחד ואחת, נעלמה מעינם העצומה של קטני ישראל במהלך הדורות. הם עדיין מאמינים כי אנו מצווים לפחד מן הגוי באשר הוא, להתנגד לגיורן של נשים אוהבות, להתייחס לגר כספחת ולתהליכי הגיור כמשהו שדומה לטיפול בספחת שהיא כידוע ממשפחת הצרעת. הגר בעבורם הוא מצורע. לאלה נזכיר עוד מקור אחד שנכתב בימים רחוקים אבל כוחו יפה, אפילו יפה מאוד, עד לימינו אלה. “תנו רבנן: גר שבא להתגייר בזמן הזה, אומרים לו: מה ראית שבאת להתגייר? אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דוויים, דחופים, סחופים ומטורפין, ויסורין באין עליהם? אם אומר: יודע אני ואיני כדאי, מקבלין אותו מיד”.
הגר והמהגר יכולים להיות מקור של עושר, של תמריץ אנושי, של מוטיבציה מדהימה לכל חברה שבה הם נקלטים ונטמעים, ובלבד שהגר המצטרף יביע נכונות לשותפות גורל בין גורלו שלו לגורל הקולקטיב החדש שאותו הוא מאמץ. ממש ברוחה של רות המואבייה אשר ניסחה היטב את מדרג המחויבות הראוי של המצטרפים החדשים: קודם כול “באשר תליני אלין", אחר כך “עמך עמי" ורק אחר כך, אם בכלל, “אלוהיך אלוהי". כך נהגה מצרים שקיבלה השבוע לפני אלפי שנים את יוסף וניצלו חייה מרעב; כך עשתה יהודה הקדומה שקיבלה את רות המואבייה וממנה את דוד ושושלתו. והאם כך גם לגבינו היום, בכל שאר מעוזי הזהות המנוונת של חיינו?
נא להמתין לטעינת התגובות
