אין כייף יותר גדול מלנקות את הקקי שלכם
ראובן אברג'ל מהפנתרים עוד מוביל מאבקים ומתפרנס בקושי. השנה הוא טס לחו"ל, ארגון פוליטי מימן. אבל המדינה קבעה: אין קצבה
הוא עובד במשרה חלקית, וכל רגע מצלצל הנייד שלו ואדם שהוא לא מכיר (מתנחלת, עבריין, פועל, מחוסר עבודה, אם חד-הורית) מציג את עצמו ואומר: נתנו לי את המספר, אמרו שאתה יכול לייעץ. בגמילה מסמים, בהתמכרויות, בצו מאסר, בביטוח לאומי, בזכויות עובדים, במריבות עם בני משפחה. ואברג'ל, בעברית או ערבית, עונה בסבלנות לכל אחד.
אין מה להגיד. ראובן אברג'ל מכניס את הקואוצ'ר הלאומי אלון גל בכיס הקטן. ראוי לבנות סביבו תוכנית שכותרתה: ראובן אברג'ל מלמד איך לחיות את החיים. מה שמייחד כל כך את אברג'ל כאדם שלא פועל וחי בקטגוריות מקובלות גם עובד נגדו. לפני כמה חודשים הגיש אברג'ל בבית הדין לעבודה תביעה נגד הביטוח הלאומי שעניינה שלילת הבטחת הכנסה בסך 1,750 שקל לחודשיים ב-2008. לטענת אברג'ל, ביטוח לאומי מנע ממנו את הבטחת ההכנסה הזאת מפני שנסע פעמיים לחו"ל, ומי שנוסע יותר מפעם אחת לחו"ל, הזכאות להבטחת הכנסה נשללת ממנו.
בשנת 2008, בחודשים שהיה מובטל, נסע אברג'ל לכנסים חברתיים שאליהם הוזמן. הוא ביקר במרוקו, בטורקיה ובניו יורק. הנסיעה, כמו גם השהות בחו"ל, מומנה באופן מלא על ידי המזמינים. עורכת דין ורדית אבידן, שייצגה את אברג'ל בהתנדבות מטעם מרכז תמורה, המרכז המשפטי למניעת אפליה, טענה בכתב התביעה שביטוח לאומי שלל מאברג'ל שלא כדין את הבטחת ההכנסה, מפני שאברג'ל מומן באופן מלא על ידי הגופים המזמינים.
זו לא הייתה נסיעה למטרת הנאה. ביטוח לאומי בבית הדין לעבודה הגיש תביעה נגדית שמתבססת על לשון החוק שמאפשר נסיעה אחת לחו"ל בשנה. לפני שבוע ניתן פסק דין שדוחה את התביעה של אברג'ל להבטחת הכנסה ומקבל את הנימוקים של ביטוח לאומי. עכשיו מגייסים במרכז תמורה כסף כדי להגיש ערעור.
מקורות הפרנסה של אברג'ל יכולים לבלבל כל אחד. אין לו משרה אחת קבועה שבה הוא מטפס למעלה בסולם השכר, אלא הוא מלהטט בין כמה עבודות בו-זמנית. לא כולם מקבלים זאת. לפעמים הוא נתפס כיוצא דופן, כאחד שצריך להיזהר מפניו. "ב-2003 הייתי מובטל. פגשתי חבר שהיה קבלן ניקיון במשב רד ממשלתי שאמר לי, 'אני אסדר לך עבודה, בוא תנקה את השירותים של המשרד. אבל', הוא שאל, 'אחרי שאתה מתראיין בעיתונים ובטלוויזיה, לא מפריע לך לנקות שירותים?'. 'לא', עניתי לו, 'אני לא מתבייש מאף אחד'.
"באתי בבוקר לעבודה ושפשפתי ושפשפתי. את האסלות, את המראות, קילומטרים של מראות, בחיים שלי, באף בית שגרתי בו, לא הייתה שמינית מהקילומטרים של המראות באותו משרד. ואני שר ועובד בהתלהבות, כדרכי. מכניס את היד לאסלה בכלל בלי בעיות ומשפשף את הזכוכית בעיתונים מגולגלים.
"נכנס מישהו לשירותים, מסתכל עליי ואומר,'שלום לך מר אברג'ל, מה שלומך? אתה עובד כאן?'. הוא נדהם. ואני עונה, 'אני מועסק על ידי הקבלן ניקיון שלכם, ואין לי כיף יותר גדול מלנקות את הקקי שלכם'. "הוא הולך ואני ממשיך לעבוד וכעבור רבע שעה מגיע קצין הביטחון, קורא לי ומסביר לי שאני לא יכול לעבוד שם יותר. בחוץ מחכה לי קבלן העבודה חיוור ואומר שכמעט פיטרו גם אותו בגללי".
אברג'ל שולף ניירות מצולמים. "יש לי מסמכים של ביטוח לאומי, שמעידים שעבדתי 400 חודשים בחיי עם תלושי משכורת. עבדתי בבניין, סללתי כבישים, עבדתי בקטיף, בניקיון, בכל עבודה מזדמנת או קבועה, לא התביישתי. לא
אני מוכן לעשות הכל ובכל מקום. וכשאני מוצא את עצמי שוב בלי עבודה אני שוב חוזר לתוכנית ויסקונסין. פעם כתלמיד, כמו כל המובטלים, פעם כמורה ומדריך. עכשיו אני תלמיד שמתחייב לשבת שם כל יום שש שעות. אם לא, אני אגיע לחרפת רעב. אבל אני לא רוצה הבטחת הכנסה. אני רוצה לקום בשבע בבוקר ולחזור בחמש בערב הביתה".
בשנה האחרונה אברג'ל לא עבד. עבודתו האחרונה הייתה כפועל בניין במודיעין. "ואז נפלו עליי כמה נסיעות בחו"ל במסגרת העיסוקים הפוליטיים שלי", הוא מספר. "כי בכל מקום עבודה שבו עבדתי, המשכתי לעשות את המאבקים החברתיים והפוליטיים. בתשע השנים האחרונות הייתי חבר מזכירות ב'קשת הדמוקרטית'. הקמתי בשותפות את תנועת 'טארבות', שזאת התחברות של יהודים מזרחים, רוסים, פולנים וערבים אזרחי מדינת ישראל.
"אחר כך נסעתי לארצות הברית והקמתי את תנועת אייג'ן, תנועה של יהודים שחיים ב-27 מדינות באמריקה ומתנגדים לציונות. ואז נסעתי לסן פרנסיסקו להשתתף בכנס התנועה שקראנו לה הקונגרס היהודי האנטיבציוני והתכוונו ב-2011 לקיים את הכנס הראשון בבאזל, ובבחירות הבאות אני מתכוון להתמודד בכנסת עם רשימה יהודית אנטי-ציונית.
תקנון הכנסת היום מקבל אליו רק יהודים שהם ציונים ואני רוצה להביא את הדיון הזה לבית המשפט העליון. אני חושב שהגיע הזמן להכיר בעוולות שעשינו, לבקש סליחה ולפעול לסיום הכיבוש, האפליה, הגזענות, ולהפסיק להסתתר מאחורי השואה והתפיסה הביטחונית ולפתוח דף חדש ולבן. כי יש יותר ויותר יהודים שלא מסכימים לדרך החברתית, הפוליטית והאזרחית של מדינת ישראל, ואני חושב שהגיע זמן לתת ביטוי לקולות האלה.
מה היו המכות הכי חזקות שחטפת בחיים? אני שואלת את אברג'ל, והוא, כאופה ששוטח בזהירות ובקפדנות גלילי בצק דקיקים תחת המערוך, מתאר תמונות ילדות אכזריות ומכאיבות ולצדן תובנות עמוקות שהפכו אותו למי שהוא: לוחם חברתי. כשהיה בן שבע נלקחו מהילד אברג'ל תעודותיו ו"הפכתי להיות שבוי של פקיד מארץ ישראל שבא למרוקו ושכנע את הוריי שירושלים שוחררה, והם הגיבו כמו עיוורים שרואים את המשיח. הוריי היו דוברי חמש שפות שבאו מהעיר הגדולה רבאט. אנשים שלבשו חליפות וראו תיאטרון, והמעבר הזה הפך אותם למנותקים, אבודים, חסרי שפה, תלויים כלכלית בפקיד שהביא להם לחם וחלב.
הם הפכו להיות אנשים שיושבים על המדרכות ובוכים בחוסר אונים. בייאוש. ואותנו הילדים הביאו למורה ממאה שערים שמדבר יידיש, וצריך ללמד אותנו עברית, ואני מבין שאני, כילד שלמד מגיל שלוש במרוקו, מדבר וקורא עברית הרבה יותר טוב ממנו". ואחר כך סמים, מוסד לעבריינים צעירים, בתי סוהר, וגמילה, לימודים באוניברסיטה, והפנתרים השחורים והמאבק הסביבתי על הצלת אדמות 'עמק הצבאים' מבנייה.
"עד שהייתי בן 18, בכלל לא הבנתי מה זה מזרחי ומה זה אשכנזי. אני זוכר אותנו חבורה של בחורים תמימים ממוסררה מגיעים ללשכה של טדי קולק בעיריית ירושלים. וכל מה שרצינו היה שולחן פינג פונג, אבל הוא לא פינה חמש דקות לפגוש אותנו. אני חושב שאילו הוא היה נותן לנו, לא הייתה קמה תנועת 'הפנתרים השחורים'".
נא להמתין לטעינת התגובות
