החייל שקיבל צל"ש: אני? עיטור? על מה?
שנה לאחר "עופרת יצוקה" הוענק לחובש מנחם ציק צל"ש אלוף הפיקוד. ובכל זאת הוא מתעקש לשמור על צניעות וטוען: "אני לא גיבור"
"ורץ. זה שלוש מאות מטר. שלוש מאות מטר אני עושה בשלושה צעדים, אבל זה נראה כאילו אני רץ שמה נצח. נצח, הריצה הזאת. לא נגמרת. אני מרים את הרגליים וזה לא נגמר. אני מרגיש שאני רץ שמה, באמת, רץ, רץ, רץ, אין לך תחושה של זמן. ולא תחושה של מרחק. ולא פחד. ואז אני מגיע ורואה חייל שפשוט יושב על הברכיים ועושה לרועי נקודת לחיצה בצוואר. כי הפציעה הייתה בצוואר.
"כל הצוואר שלו חתוך. פתוח. ורועי שוכב, אבל הוא מדבר, מחלק פקודות. אני זורק את התחבושת האישית, שיכינו אותה. אני מבקש שיאטו קצת את הזרימה של הדם בעורק בצוואר. אני מדבר עם רועי. אני שואל: 'מה קורה?', 'מה כואב לך?'. אני רוצה שיכוון אותי לפגיעות. הוא אומר: 'לא כואב לי כלום, אני רק קצת חלש'.
"אני ממשיך, סכמטית. פעולה ראשונה, לחשוף בית חזה, לראות, לחפש, עוד פגיעות. להבין את המצב. אני מוציא לו את הפלטה של הקראמי. אני חותך את החולצה עם הפליז. יחד אני חותך. את שניהם. ואני פותח עד לעורף. קו השיער. ואז אני חותך את החוטים. קשר, כל הדברים שיש. פשוט חותך. פותח את הפליז, ומסתכל. נשימה, כל הדברים. וכבר אומרים שיש עוד פצוע. קל. ושיש ירי. יורים טילים. אבל אני ממש מנותק מהירי. מנותק מהקרב. אני לא שומע. אני מרוכז ברועי ועין אחת שלי על הפצוע קל. אני מבקש שיסרקו אותו.
"אני מסתכל על המבט של רועי. מבט חזק. אני חושב שהוא ידע אז כבר שהוא נפצע קשה. בטוח. כי ראיתי אצלו על הלחי, דמעה. אני זוכר בפירוש דמעה על הפנים שלו שאני מחקתי. אבל חוץ מזה, לכל הפלוגה, הוא לא משדר. רק אומר כל הזמן ש'יהיה בסדר'. וממשיך לחלק פקודות. ואני, בין שאני אומר לו כל הזמן: 'רועי, איך אתה מרגיש?', 'מה כואב לך?', שאלות טכניות, אז מדי פעם אני עושה לו: 'רועי, יהיה בסדר'. ככה. וכל הזמן אני עובד, ומדי פעם אני גם מלטף את הפנים שלו, עם היד השנייה שלי".
ביום רביעי האחרון קיבל מנחם ציק, בן 22, את צל"ש אלוף פיקוד הדרום על תפקודו במבצע עופרת יצוקה. בקיץ האחרון השתחרר מצה"ל. תושב אילת, החמישי בין שבעה ילדים. שירת כחובש הפלוגה המסייעת בגדוד חרוב של חטיבת כפיר. ב-8 בינואר, במהלך מבצע עופרת יצוקה, הייתה הפלוגה המסייעת של חרוב בפעילות מבצעית ברצועת עזה. מפקד הפלוגה, רב סרן רועי רוזנר ז"ל, נפצע קשה מפגיעת אר-פי-ג'י. חיילים נוספים נפגעו.
ציק רץ תחת האש, בלי שקיבל פקודה לטפל במפקדו הפצוע, הנחה את הלוחמים איך לטפל בפצועים קל והוביל את הכח לתחנת האיסוף. בהמשך, סירב להתפנות לארץ, ורץ חזרה לזירת האירוע, לטפל בפצועים נוספים.
בתעודת הצל"ש נכתב כי זכה בו "בגלל היוזמה שגילה, התושייה, חירוף הנפש תוך סיכון אישי והחתירה למגע תוך דבקות במשימה". הוא עצמו התלבט בכלל אם לקבל את הצל"ש. טעמים של ענווה ואי נוחות. רוזנר, האיש שעליו רכן ושאת חייו ניסה להציל, מת מפצעיו. במבחן התוצאה, אמר השבוע ציק,
"עשיתי מה שמצופה ממני", הסביר. "לא יותר. מה שנדרש, מה שמצופה, מה שעושים. בסופו של דבר, אתה מגיע לאירוע ועובד כמו מכונה. הגוף על אוטומט. יש הפרדה מוחלטת בין הראש לגוף. אני הגעתי לפצוע, חשבתי על הדברים שאני צריך לעשות, ועד שקלטתי מה הם כבר עשיתי אותם. הגוף שלי עשה אותם לבד. לפניי. זה תרגול. לא צריך להיות גיבור. אני לא גיבור ואין פה גבורה".
מה היה הכי קשה?
"כשכבר באתי להתנקות. התמונה של הידיים. להוריד את הדם. זה משהו שלא אשכח. אני מלא דם, הידיים מלאות דם. אז שוטפים ידיים. פנים. הכתמים על המדים ועל הידיים. אני יכול להגיד לך במדויק איפה היה לי דם על הידיים וממה כל כתם היה".
"בשבת חיל האוויר התחיל להפציץ את עזה. היינו בבית, אז הקפיצו את הגדוד. אני הגעתי רק בערב. אני זוכר שפגשתי את רועי. תפסנו גזרה, קו. כל הגדר, כיסופים. דרום הרצועה. רועי כל הזמן הסתובב ואמר לנו: 'אני רוצה להיכנס, אנחנו חייבים להיכנס'. אני לא רציתי להיכנס פנימה. חששתי. אני חושב שכל הפלוגה רצתה להיכנס, רק אני לא.
"חובש מסתכל על הדברים האלה אחרת. אמרתי שעם כל הכבוד לרצון שלי להגיע הביתה ולהוסיף עוד אות מלחמה על המדים, אני לא רוצה שאף אחד ייפגע. פחדתי. גם לא הייתי בטוח שאני כזה 'ספץ' בלטפל במי שייפגע. אמרתי לרועי: 'אותי מה שיותר מעניין מלהוריד כמה מחבלים שכולנו נחזור הביתה בשלום'.
"בינתיים , בשטח, אנחנו נערכים. עושים תרגילים. אני עושה עם החובשים שלושה תרגילים ביום. זה היה משהו בשגרה. כמה שבועות קודם, תרגלנו את זה גם בצאלים. במקרה הפילו אז את רועי, כפצוע. אותו ואת הקשר שלו. רועי התעצבן. קם: 'מה פתאום,אני לא נפצע, אסור לי להיפצע, יש לי פה יותר מדי אחריות'.
"ב-7 בינואר, יום רביעי, קיבלנו פקודה להתארגן. אמרו שנכנסים. תרגולות, נוהל קרב מסודר. אני בודק ששום דבר לא חסר, לא התבלה בתרגולים. מכניס עוד ציוד איפה שאפשר לדחוף. בכל זאת, אנחנו יודעים מתי נכנסים, לא מתי יוצאים. כבר התעכל לי שנכנסים. אני זוכר שעמדתי והסתכלתי על כל החיילים בפלוגה. ככה. ואמרתי, כאילו,'בסופו של דבר האחריות היא שלי, אם מישהו ייפצע. לא רק אם אני אגיע, גם אם אחד החובשים שלי יגיע'. כי אני אחראי על החובשים מקצועית. ואז אני עומד ומסתכל על הפרצופים של האנשים. בשקט".
מתי?
"יש את הדקות מתח האלה, שרועי מדבר איתנו, לפני הכניסה. הוא עומד עם החיילים ואומר לכולם: 'יש סיכוי שמישהו לא ייצא מכאן, יכול להיות שחלקנו לא יחזור. זאת מלחמה, יכולים להיהרג, להיפצע'. זה הקטע שאני עומד מהצד ומסתכל על הפרצופים. יש תמונה כזאת שצילמו אפילו, ששמו אחר כך בפייסבוק. כולם ככה, במצב רוח, כי אנשים רצו להיכנס, ואני היחיד רציני. בפנים קשות. הוא מדבר ואני מסתכל. כאילו שאני עושה סבב. חייל אחרי חייל. סורק פרצוף פרצוף.
"ואני אומר לעצמי: 'וואי, יכול להיות שבו אני אצטרך לטפל, יכול להיות שבזה שלידו'. אני חושב שהסתכלתי על כל פרצוף אפילו בעיניים. אבל את הפרצוף של רועי לא לקחתי בחשבון. מתחילים הליכה. לילה. חשוך. אנחנו הולכים כמה קילומטרים לפני שאנחנו מגיעים לגדר. ואז יש את הזריקה הזאת, של האדרנלין. אתה רואה את החיוך הזה על הפנים של האנשים. 'הנה, הגענו לדבר האמיתי'.
"אנחנו הולכים פנימה, לתוך העומק. רועי נמצא מקדימה, עם הקשר שלו והנהג. אני עם סגן מפקד הפלוגה סוגר את הכוח, מאחור. המשימה שלנו היא להיערך להגנה על שטחי שיגור. כל פלוגה תופסת גזרה. עד שאנחנו מגיעים למשימה שלנו, כבר אור יום. רועי מדלג בין המחלקות. אני מסתכל מסביב, אומר'זה לא עזה'. הכל שקט, פסטורלי. יותר קר ממפחיד.
"ברקע שומעים פיצוצים. אני בטוח שאלה פיצוצים תקינים, שלנו. סדרה של פיצוצים. אחד מהם, התברר בדיעבד, היה הפיצוץ של הטיל שהם זרקו עלינו ושפצע את רועי. אבל אני עוד לא יודע את זה. אני רגוע. יש ירידת מתח. אנחנו כבר כמה שעות בפנים. בראש אני רוצה להדליק סיגריה ולעשן".
"אני שומע ירי, ואז: 'חובש'. אני עוד לא מבין שיש פצוע. אני שומע צעקה: 'פצוע, פצוע, פצוע'. שלוש פעמים. ושוב: 'חובש'. הצעקות מתחילות להתפשט. אני קם. אני לא מחכה לכלום. פשוט רץ. רץ לסגן מפקד הפלוגה, שייתן לי את הכיוון, איפה הוא, הפצוע. כי אין לי קשר עין איתו. הוא עושה לי ככה, סימן עם היד, מקדימה. אני רואה שיורים.
"חייל שרץ לפני צועק: 'וואי, חטפתי כדור במצנפת' (מה שעוטף את הקסדה להסוואה, ח.ק.ב), אבל אני ממשיך לרוץ. לא אכפת לי. אני לא פוחד. אני פוחד רק שאחד החובשים שלי יגיע לפניי ולא יעשה כלום. או שהחיילים יעמדו ויהיו בהלם. לא ייתנו עזרה ראשונה לפצוע. כי אז, אני אומר לע צמי, זה הכישלון האישי שלי.
"כבר בדרך, ידעתי שזה רועי. מישהו צעק. לא זוכר אם 'המ"פ' או 'רועי'. אני לא יודע איך אפשר למדוד קרבה. אבל רועי ואני היינו קרובים. אני הייתי איתו בחפ"ק. ישנו באותם שק"שים. אני מגיע אליו, הפציעה קרתה בין שני בתים. אחר כך הלוחמים גררו אותו לאיזור יחסית מוגן, לפני אחד הבתים האלה. אני מסתכל עליו ורואה שכל הצוואר שלו חתוך. ככה, מצד לצד.
"אני מסתכל לראות איפה האצבעות של החייל שעושה לו נקודת לחיצה ביחס לעורק. אני פותח את הפלטה של הקראמי של רועי, מוציא אותה ומדבר איתו. אני מתחיל לעבוד. סכמטי. טכני. תרגולות. במקביל מגיע אליי הסמג"ד. הוא תופס אותי מאחורה. אני עושה לו: 'לאן אני צריך להגיע, אני צריך לפנות את הפצוע שלי'. אני רוצה לדעת איפה התאג"ד. הוא מצביע לנקודת היציאה, מאיפה שהתחלתי לרוץ. ואז הוא אומר: 'זאת הנקודה שלך. סע לשלום'. ואז הוא צעק, אני לא צעקתי: 'אלונקה'.
"אני כבר לא מדבר עם רועי. אני מדבר עם הסביבה. אני צריך להפעיל אנשים. שיפתחו אלונקה. אני מבקש מהקשר שיוודא שהתאג"ד מוכן. אני לא סגור על נקודת החבירה שלנו. הכל קורה ממש במקביל. דקות בודדות. כי רועי פצוע. כי יורים. ורועי כל הזמן הזה בהכרה מלאה. זה כבר אור יום. שבע ומשהו בבוקר. אני אומר: 'אנחנו חייבים לעוף מפה'. אני חושב מסודר. ברור לי שאין לי איך להציל את רועי. לפרמדיק יש תחבושות שיכולות לעצור דימומים. לי אין. אני חושב רק על רועי. אין לי רגשות. אפילו כשאני מנגב לו ת'דמעה, לרועי, זה טכני. הניגוב.
"החיילים פותחים אלונקה. אנחנו מעמיסים יחד. בגלל שאני הבכיר, אני תופס ת'ראש. עכשיו, כדי לשמור על עמוד השדרה, תופסים את הראש משני הצדדים ומושכים קצת אחורה. אבל אני פחדתי שאולי אעשה לרועי נזק. כי הכל חתוך. כל הצוואר. אז במקום זה אני פשוט עושה ככה, יד מקבעת, ויד על הפנים שלו, ואני מלטף אותו. בשלב הזה יש גם את נקודת הלחיצה. אני מחליף את הלוחם שהחזיק שם, ואני במקומו עם התחבושת האישית, כי אי אפשר לרוץ עם האצבעות על הצוואר. אני מנחה איך מעמיסים,'תעשה ככה'.
"מעמיסים, קושרים, מרימים, מתחילים לרוץ. ארבעה רצים, אני באמצע. ואני תופס את נקודת הלחיצה והאלונקה יותר גבוהה ממני והחיילים פתאום מתחילים להאט. מישהו צועק: 'חילוף, חילוף'. אני צורח: 'אתם נורמלים? אתם יודעים מי נמצא פה על האלונקה? תעופו קדימה'. ככה אמרתי. ציטוט. לא: 'אתם יודעים איזה פצוע קשה יש לנו על האלונקה', אבל: 'אתם יודעים מי יש לכם על האלונקה?'. ואז נתתי להם את הפוש של הר אבק. הם עפו קדימה. אני נשארתי אחורה. לא עמדתי איתם בקצב. ואז רועי הרים את היד, ולחץ לעצמו על נקודת הלחיצה, שזה בלתי אפשרי.
"אנחנו רצים. בתוך מטעים. יורים עלינו. אנחנו ממשיכים. מתקרבים לתאג"ד ואז מגיע טנק 'לכסות' עלינו. כבר בסוף. משיכים לרוץ. שומעים את הכדורים פוגעים בטנק. הפרמדיק יוצא אלינו. אני רץ אליו, מהר. מדווח. כל התאג"ד פרוש כבר. אני אומר: 'נושם, בהכרה' ו'דימום משמעותי בצוואר'. הוא אומר: 'בסדר, תירגע'. ומורידים את רועי. הפרמדיק מתחיל טיפול, אבל אני נשאר. אני פותח לו ורידים. אני עושה אינפוזיות. רועי כבר מתקשה בדיבור. רוצים לעשות אינטובציה, אבל לא צריך. הכל פתוח. מרדימים אותו. אני מסתכל עליו. הוא כבר לא באחריות שלי. מעכל מה קורה.
"עדיין, אני בטוח שהוא יוצא מזה. אני זוכר על האדמה. בעזה. אני מדבר עם הקשר, אדם, אני אומר לו: 'אם רועי מקבל מנת דם במסוק, הוא לא יוכל לחזור להיות לוחם'. כי יש בעיה עם מספר מנות דם שמקבלים. הקשר אומר: 'הוא יחתום ויתור. היום אפשר לחתום ויתור על הכל'. וזה היה כבר שעות אחר כך, כשרועי כבר היה לגמרי מת.
"הפרמדיק מסיים את החלק שלו. מגיע טנק פינוי. אנחנו רוצים להעמיס את רועי לתוך הטנק, אבל האלונקה לא נכנסת. אין זמן. לא בטנק, אז על הטנק. על הצריח. בתוך עזה. שני לוחמים ואלונקה ופצוע, ויורים. ולי כבר יש עוד פצוע, איפה שרועי נפגע, אז אני לא רוצה להתפנות. אני נשאר עם הפרמדיק. בינתיים מפנים אלינו עוד ארבעה פצועים חדשים. אחד, חבר ילדות שלי. אבל כולם הולכים על הרגליים. ולי כבר היה קודם את רועי. שהיה פצוע קשה.
"בצהריים צלצלתי ואמרו לי ש'המצב של רועי לא טוב'. הבנתי . אבל ידעתי שאסור לי לספר. כל הדרך חזרה החוצה חשבתי רק על ההלוויה שלו. יצאנו החוצה בסביבות תשע בערב. כמה מטרים מהגדר, המג"ד אסף את כל הפלוגה. הוא הודיע לנו. 'רועי', הוא אמר, 'המ"פ שלכם, נהרג'".
"עוד לפני שאתה יודע את התוצאה, אתה חושב מה עשית לא טוב. יש ייסורי מצפון. כי אין חובש מושלם. דיברתי עם מי שטיפל ברועי במסוק, ועם מי שקיבל אותו בבית חולים. אומרים שעשיתי הכל. 'זה לא היה תלוי בך'. עדיין, אני עושה עם עצמי חשבון נפש. תמיד חשבתי שאם יש לך פצוע, צריך להגיע אליו הכי מהר שיש.
"כמו התרגולת'קדימה, להסתער'. מסתערים על מחבל ורצים לפצוע. שאלו אותי על שיר 'החובש'. משמיעים אותו בסיום קורס חובשים. אני שומע אותו בלי קשר, מדי פעם. הוא לא בפלייליסט שלי, אבל אני מקשיב לו ביוטיוב. החובש שם היה גיבור. כל הכבוד לו. אני לא.
"הרופאים לא מאמינים לי שרועי היה כל כך הרבה זמן בהכרה. עם פציעה כזאת, אתה בדרך כלל מאבד הכרה אחרי שלוש דקות. אבל רועי הוא גיבור. באמת. הוא היה איתנו עד לפינוי. הוא ידע שאם הוא יאבד את ההכרה בשטח, אנחנו לא נוכל להמשיך. רק ברגע שהוא עזב את הפלוגה, כשפונה, הוא איבד את ההכרה. רק כשהוא סיים להיות המ"פ. כמה פעמים לפני הטקס של הצל"שים חשבתי, אילו רועי היה כאן. אני יודע שהוא היה גיבור. הצל"ש שלי מגיע לו".
הטלפון הראשון שעשה מנחם ציק, אחרי שנודע לו שהוא מועמד לצל"ש, היה לשרון רוזנר, אלמנתו של רב סרן רועי רוזנר ז"ל. שרון נישאה לרועי עשרה חודשים לפני שנהרג. מאז מותו, שרון מקפידה לשמור על קשר עם הלוחמים שהיו איתו ברגעיו האחרונים. גם עם מנחם ציק. "אנחנו מלווים אחד את השני", הסבירה השבוע. כל אחד בהתמודדות שלו. דיברה על "קשר", "כמו בין אחים".
"היו לנו הרבה שיחות על הצל"ש", סיפרה השבוע. "זה לא משהו שיכולתי להגיד במילה אחת: 'זה טוב ושמח, ואני יכולה לטפוח לך על השכם' ולהגיד: 'כל הכבוד גבר, שיחקת אותה'. ממש לא. בגלל שהתוצאה היא בעייתית. רועי נהרג. מצד שני, כן מגיעות לו הערכה והוקרה. כי הוא רץ תחת אש. ויש פה מסר. לאחרים, למוטיבציה. אז החלטנו בסוף יחד, שזה מספיק חשוב. והוא גם מקבל את זה, את הצל"ש, מהמקום השקול, המבין. לא מהמקום של: 'מגיע לי שיטפחו לי על השכם'".
את הסיפור המלא על מותו של בעלה, אומרת רוזנר, שמעה רק תשעה חודשים אחרי האסון, בראשית חודש ספט? מבר, כשעלה נושא הצל"ש. "פחדתי שיהיה לך קשה", אמר לה ציק. ביום רביעי השבוע, בטקס קבלת הצל"שים ישבה גם שרון. "למרות הקושי", אמרה לציק, "באתי בשבילך".
נא להמתין לטעינת התגובות
