הנה ברוש לבדו
ישראל יכולה להתגאות בקופנהגן בהישג אחד: קצב הנטיעות בארץ. כולם אוהבים כאן עצים, אבל כשהם מפריעים, יש מי שדואג להרעיל אותם. בית שערים כמשל עצוב. לא עוצר בירוק
לשומרי היערות יש תפקיד כפול: לנטוע כמה שיותר עצים זה החלק הקל - מי לא אוהב יערות? החלק הקשה הוא המאבק נגד כריתת עצים. כולם בעד עצים, עד שהם ניצבים בדרכו של כביש שמתוכנן להיסלל, של קניון שמחכה להתרומם או כשהם מתנשאים מעל מדרכה עם מרצפות אקרשטיין שראש המועצה משתוקק להחליף. או אז, העצים הופכים לפתע למטרד, טריז בגלגליו של המושג המקודש מכולם: "פיתוח".
החוק מחייב כל אדם או ארגון שמעוניין לכרות עץ בישראל להגיש בקשה לפקיד היערות האזורי. רעורים ובקשות מיוחדות עולים על שולחנו של פקיד היערות הראשי של קק"ל, ישראל טאובר. ככל שגוברת תנופת הפיתוח, החיים של טאובר יותר קשים והלחצים שמופעלים עליו יותר כבדים. לפעמים זה מגיע עד כדי אלימות. לא כלפי טאובר - כלפי העצים. כמו בפרשה העגומה של הברושים מבית שערים.
למעשה, הפרשה הסתיימה עוד לפני שטאובר נכנס לתפקידו, לפני מספר חודשים. ועד המושב הוותיק שבעמק יזרעאל ביקש להקים
אבל הוועד התעקש: הוגשה בקשת כריתה לפקיד היערות האזורי, אך זה דחה אותה; הוגש ערעור לפקיד היערות הארצי הקודם, צביקה אבני, וגם הוא סירב לאשר את הכריתה.
כשהקדנציה של טאובר יצאה לדרך, ניסה הוועד את כוחו פעם נוספת. טאובר החליט לגשת לאתר השנוי במחלוקת ולהתרשם ממראה עיניים. שום דבר לא הכין אותו למחזה המדכדך שהמתין לו שם: "גיליתי שחלק מהעצים מיובשים ומתים," הוא מספר, "מדובר בברושים שמלווים את המושב מימיו הראשונים, זו תמונה עצובה. אמרתי לעצמי שעם כל הצער, עכשיו באמת אין סיבה לא לכרות אותם. ישבתי שם כמה דקות בצל העצים ושקעתי במחשבות, עד שפתאום הבחנתי בנקב קטן, כמעט בלתי נראה, בגזע של אחד העצים. זה נראה חשוד. היה לי ברור שחייבים לחקור מה קרה כאן."
טאובר הזמין בדיקת מעבדה, והממצאים אימתו את חששותיו: "שני עצים מזרחיים עברו פעולות קידוח במקדח לעומק כ - 15 - 20 ס"מ ובקוטר כ- 10 - 12 מ"מ," כותב בדוח המסכם המומחה הוותיק עודד שלף, "בתחתית חורי הקידוח נמצאו אזורים יבשים כהים כתוצאה מנזילת חומר. הקידוח מאוד מקצועי, הוא בוצע בידיים שמבינות בקידוח ובהזרקת חומרים לעצים." גם זהות החומר שהוזרק התגלתה במהירות: "נמצאה נוכחות ראונדאפ (קוטל עשבים רב עוצמה) סביב חור הקידוח," כותב שלף, וחותם את הדוח כמו פתולוג שנתקל במקרה רצח אכזרי במיוחד: "בוצעו שלושה קידוחים אל לב שני עצים. נמצא חומר קוטל עשבים בעץ. קשה להיות עץ בארץ ישראל בימים של נדל"ן ופיתוח כבישים."
כשהתברר לטאובר שהעצים הורעלו, הוא מצא את עצמו בדילמה: מצד אחד, אין טעם למנוע את כריתתם של עצים מתים. מצד אחר, מי רוצה לתת פרס לטרור? "אין ברירה," הוא אומר, "עצים מתים עלולים ליפול ומהווים סכנה." טאובר הנחה את ועד המושב להגיש בקשה מחודשת לכריתה, אבל במכתבו אל חברי הוועד לא חסך מילים חריפות: "איני יודע אם הרעלת העצים נעשתה על ידיכם, בשליחותכם או אולי בהשראתכם, ואולי לא נדע זאת לעולם. דבר אחד ניתן לומר בבירור - כאשר החלטת קודמי בתפקיד לא מצאה חן בעיני מי מחברי היישוב, היה מי שדאג להרעיל את העצים שנטעו חלוצי העמק. יידעו הכל כי במושב בית שערים אין כבוד, לא לעצים, לא לאנשים ולא לחוק."
התגובה לא איחרה לבוא. במכתב ששיגרו השבוע, הכחישו חברי ועד המושב כל קשר להרעלת העצים, גינו אותה בתוקף והאשימו את טאובר בהוצאת לשון הרע: "הכפשתו של יישוב שלם בשל חשד לפעולה בלתי חוקית אשר אין בידיך כל הוכחה כי נעשתה בידי תושב מן המושב, היא בלתי מתקבלת על הדעת, ואינה הולמת את התנהלותו של אדם הפועל במסגרת תפקיד רשמי מטעם המדינה".
ורק אחת מוותיקות המושב שיגרה לטאובר תגובה ברוח אחרת: "לצערי הרב, כאשר ראיתי בתקופה האחרונה את עצי הברוש הולכים וגוועים, הייתה לי תחושה שיש מי ש'דואג' להם." השאלה מי דאג לברושים של בית שערים תישאר כנראה פתוחה לתמיד, הרבה אחרי שהאדמה שעליה צמחו תהפוך לכיכר.
aviv67@gmail.com
נא להמתין לטעינת התגובות
