הגורל של עובדי מפעל תפרון יכול היה להיות הסיפור שלי

גורלם של עובדי תפרון ועובדי מוליתן הוא גם גורלה של המדינה: האם נהפוך למדינה מנוכרת לאזרחיה או למדינה שערבה להם?

רוברט טיבייב | 8/12/2009 15:00 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
סיפוריהם של עובדי המפעלים תפרון ומוליתן אשר חרב הסגירה מאיימת על מקומות העבודה שלהם, יכלו בקלות להיות גם הסיפור שלי.

כמו רבים מהעובדים באותם מפעלים, גם אני הגעתי לארץ בגיל מבוגר יחסית וגם אני נתקלתי בחוסר ההערכה של המעסיקים הישראליים להשכלה שרכשתי בברית המועצות. גם אני נאלצתי באמצע שנות ה-30 לחיי להתחיל מהתחלה בארץ חדשה וגם אני כמוהם הצלחתי לאחר מאמצים לא קטנים למצוא עבודה ופרנסה.

מאמצים אלה הניעו אותי גם להתחיל ולפעול למען הציבור, תחילה בזירה המקומית, בעירי אופקים, ואחר כך ברמה הלאומית.

הזעקה של עובדי המפעלים אשר עשויים להישלח לביתם לעתיד לא ידוע, דוקרת את ליבי. אני לא מקל בתחושות של אישי הציבור והפעילים האחרים, העושים ימים כלילות על מנת למצוא פיתרון למשבר בשני המפעלים. אלא שבניגוד אליהם, כשאני רואה את העובדים, אני רואה את עצמי: העולה החדש, שהגיע לארץ לא מוכרת וביקש להשתלב בה ולבנות בה את חייו.

המאבק למען שני המפעלים, כמו גם מפעלים אחרים שעלולים להגיע למצבם, הוא מאבק למען אנשים טובים, חלקם נולדו כאן וחלקם חלמו להגיע לכאן. המדינה חייבת לספק לאנשים אלה את הביטחון הכלכלי והתעסוקתי, גם במחיר
של כמה מיליוני השקלים הנחוצים להפעלתם של אותם מפעלים.

בסקר שנערך לפני מספר חודשים, הגיעה ישראל למקום מאוד לא מכובד אחרי ארצות הברית, בסקר הבודק את ההפערים בין העשירים לעניים במדינות מערביות. המקום הזה הוא ההיפך ממה שמייסדי המדינה חלמו, כשנאבקו על הקמת המדינה. הם ביקשו לבנות כאן מדינה שאזרחיה ערבים זה לזה, מדינה שמפתחת חקלאות ותעשייה, אבל לא שוכחת לדאוג לחלשים. מדינה שלא מקדשת רק את הכסף, אלא גם ואולי בעיקר - את האנושיות.

והינה 62 שנה אחר כך, הפכנו לחברה הסוגדת לעשירים ושוכחת את אלו שמזלם לא שפר עליהם. הפכנו למדינה שקוראת ליהודי העולם להגיע אליה, אך מזניחה אותם כשהם כאן.

יש לנו הזדמנות לתקן את המצב ועלינו לקחת אותה בשתי ידיים: עלינו להתחיל להשקיע בפריפריה, בצפון ובדרום, ולטפח ולפתח תעשייה גם אם איננה היי-טק. עלינו לפתח תעשייה שיכולה לתת מענה לאוכלוסיה המבוגרת, שזקוקה יותר מכל למקום עבודה ולמקור פרנסה.

גורלם של עובדי תפרון ומוליטן הוא גם גורלה של המדינה: האם אנחנו רוצים להפוך למדינה מנוכרת לאזרחיה או למדינה שערבה להם? כולי תקווה כי נשכיל לבחור באפשרות השנייה וכי השינוי יתחיל כבר היום. 

רוברט טיבייב הוא חבר כנסת מטעם סיעת קדימה
כל המבזקים של nrgמעריב לסלולרי שלך

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

טור אורח

צילום: .

nrg מעריב מציע במה לכותבים אורחים על ענייני השעה

לכל הטורים של טור אורח

עוד ב''דעות''

כותרות קודמות
כותרות נוספות

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים