לשכוח את כל החיים, רק לא את האח שנהרג
בגיל 35 ורד אבן לומדת מחדש ללכת, לדבר ולספור. היא לא זוכרת חייה לפני התאונה, אבל את מות האח הלוחם היא לא יכולה לשכוח
עננים לבנים עטפו את הצוק במעין צמר גפן, הקרקע לא נראתה למטה. ורד הרגישה שלווה ובטוחה, בדיוק כמו בימים שבהם רועי היה בחיים. לפתע הוא פנה אליה. "ורד, את צריכה לחזור לאמא", אמר לה בקול רך. "לא רוצה", השיבה, "אני רוצה להישאר איתך, התגעגעתי אליך". רועי לא ויתר. "אמא צריכה אותך", אמר, "את חייבת לחזור".
הזיכרון הבא של ורד מאוחר הרבה יותר. רק לפני כחודשיים שמה לב שהיא מאושפזת בבית לוינשטיין עם ראש מגולח בחלקו ועטור צלקות ניתוח, עם פנים שהושחתו וגוף מרוסק, עם צד שמאל משותק ויכולת דיבור של ילדה בת חמש. רק לפני שבועיים הבינה שמבנה הראייה שלה אינו אופייני לכל אדם, לא כולם רואים כפול ומטושטש.
הנס שבחזרתה לחיים עדיין לא חל על חלק מיכולותיה הגופניות ועל האינטלקט. היא כבר מסוגלת לאכול דרך הפה ולנשום דרך האף, אולם עד כה אינה מסוגלת אפילו להתלבש לבד. היכולת המתמטית שלה נעצרה במספר עשר, המיומנות המוטורית של הצעירה חובבת הגאדג'טים שואפת היום לאפס. ההליך, כך ברור גם לרופאיה, עדיין ארוך.
ורד לא תמיד ערה לבעיותיה, מדי פעם נראה כאילו היא מדלגת על מדרגה דמיונית - תוצאה של הראייה שנפגמה. לפעמים, כשהיא מתקשה באחד מתרגילי השיקום, כוללות תגובותיה הילדותיות גם התפרצויות זעם בלתי נשלטות ובלתי רצוניות. אף שרופאיה הבהירו כי בשלב זה יש לשלבה שוב בחיי הקהילה והמשפחה, במקביל לשיקום יומי בלוינשטיין, הנושא התעכב עקב בעיות ביורוקרטיות שנמשכו כחודשיים.
משרד הפנים סירב במשך תקופה ארוכה
לאחר פניית "מוספשבת" החליטו במשרד הפנים להעניק לורד היתר זמני לעובד זר למשך חצי שנה. לאחר מכן תישקל בקשתה פעם נוספת, כפי שמקובל במקרים מסוג זה. סיפור חייה של ורד שזור בטרגדיות קשות לעיכול. היא נולדה לפני 35 שנה לזהבה ואריה מהוד השרון. הקשר עם אביה היה יוצא דופן: הוא נהג לקחת אותה עמו לעבודה.
באחד הימים נדמה היה לו שיצאה מהבית בלי להסתרק, ורץ אחריה עד לבית הספר עם מברשת בידו. בשנת 1987, כשהיא בת 12, התהפכו חייה של ורד בפעם הראשונה: אביה לקה באירוע לב ואושפז במצב קשה. הרופאים אסרו על הילדים להציק לו, אולם הבנים לא הקשיבו. ליאור ורועי בן השש נכנסו לחדרו ללא הרף. ורד, שנשמעה לרופאים, נכנסה לחדר לעתים רחוקות. חודש לאחר מכן, בעודו ממתין לניתוח השתלת לב בבריסל, נפטר.
ורד התרסקה, הטיחה לא פעם בפני אמה האבלה כי בגלל הרופאים לא הספיקה להיפרד מאביה. את הקשר עם האב החליפה במהלך השנים מערכת יחסים הדוקה עם רועי. כשהחליט, לפני הגיוס, לעברת את שם משפחתו מפילשטיינר לאבן, החליפה גם היא את שמה בעקבותיו. כשהאח הקטן התגייס לצבא, האמינה ורד, כמו אמה, כי הוא עוסק בספורט. רועי, שרצה לחסוך מהן דאגות, סיפר רק לליאור כי התגייס ליחידת המסתערבים דובדבן, הפועלת באזור יהודה ושומרון.
עוד באותו לילה הוקפץ רועי ליחידה. כעבור שלושה ימים, ב-26 באוגוסט, יצא לכפר עסירה א-שמלייה במסגרת מבצע ללכידתו של מחמוד אבו הונוד, מי שהוגדר אז כמבוקש מספר אחת בגדה המערבית. הפעולה השתבשה. שלושה מצלפי היחידה סברו בטעות כי קבוצת החיילים השוכבת על גג של בית הם מחבלים וירו בהם. רועי בן ה-21 נהרג במקום. עמו נהרגו גם ניב יעקבי ולירון שרביט.
ורד וזהבה התמוטטו. במשך חודשים ארוכים מיררה ורד בבכי, מתקשה לשכוח את המילים האחרונות שאמרה לאחיה. "אני כל כך מתגעגעת לרועי עד היום", היא אומרת באטיות. "הוא הדבר שהכי חסר לי, במיוחד מאז התאונה. רועי היה ילד שלא הספיק כלום בחיים, ולא יכולתי לגונן עליו. בשלב מסוים, כשלא התאוששתי, אמא שלי לקחה אותי למתקשרת. רק היא הרגיעה אותי כשאמרה לי כי רועי לא נהרג בגלל מה שאמרתי. עד היום זה אוכל אותי".
את מצליחה לזכור גם את היום שבו רועי נהרג?
"הרבה דברים מהילדות שלנו נעלמו לי מהזיכרון ואני מנסה לשחזר אותם בעזרת תמונות, אבל את אותו לילה אני לא שוכחת. אני זוכרת שקצין העיר נכנס אלינו הביתה ושאלתי אותו שאלה אחת: 'חי או מת?'. כשאמרו שהוא מת ישבתי בצד, לא העזתי לבכות לידם".
זהבה פוערת את עיניה בפליאה. "את טועה, שוב את לא זוכרת", היא אומרת לורד בעדינות. הדמעות מציפות את עיניה של הילדה. "אני לא זוכרת הרבה, אבל אני זוכרת איך הודיעו לנו שרועי נהרג", קולה נשבר. "פתחתי את הדלת והקצינים אמרו לנו לשבת. הרגשתי נורא. אחר כך בכיתי בלי שהם יראו. הוא היה אחי הקטן, אבל תמיד הגן עליי. אני לא יכולה לתאר את החוסר שלו בחיים שלי, זה מתסכל כשאי אפשר להסביר מה עובר עליי".
בבוקר יום ראשון, 28 בינואר השנה, יצאה ורד מהדירה שבה התגוררה עם אמה לעבודתה במרכז המסחרי ירקונים שליד הוד השרון. בצהריים הודיעה לאמה כי היא נוסעת לחדרה כדי לטפל בכספים שמגיעים לה מעבודתה הקודמת ברשת בעלי חיים. אחר הצהריים התקשרה שוב. "אמא, אין לי בטרייה בסלולרי", אמרה, "אני בדרך לבקר חברה, אין לי מושג מתי אחזור".
בערב שוב צלצל הטלפון, על הקו הייתה אחות מבית החולים רמב"ם. "אולי אנחנו טועים", פתחה את השיחה עם זהבה, "אבל לחדר הניתוח הגיעה בחורה ללא מסמכים ואנחנו חושבים שהיא בתך". רגליה של זהבה כשלו. "אתם בטוחים שזו ורד?", שאלה בקול רועד. "אם זה אומר לך משהו, אז מדובר בבחורה שירדה לסייע לכלב נטוש ונפגעה מרכב נוסע", נענתה.
לזהבה לא היה ספק. "מי יכולה להציל כלב באמצע הכביש?", היא אומרת ומבטה מלטף את בתה. "מגיל צעיר היא הצילה חיות. גם החתולה שלנו בבית היא ניצולת התעללות". את הדרך לחיפה עשו זהבה וליאור בדממה. "הייתי בהלם", היא אומרת.
לראשונה בחייה לא הצליחה זהבה לשלוט בעצמה והתפרצה במונולוג זועם. "אני אומרת לך שבתי תשרוד", רתחה. "אל תדבר ככה. כל עוד ורד נושמת היא תילחם על חייה. שלא תעזו לוותר". הרופא הביט בזהבה בדממה והתעקש. "לבת שלך אין סיכוי, זה רק עניין של זמן", חזר על דבריו. "אתה עוד תראה שהיא תקום ותלך", ענתה בנח רצות.
עוד באותו לילה ידעה זהבה כי תחושת הבטן שלה לא תכזיב. בעודה שוהה ליד מיטתה של בתה חלמה כי שתיהן נמצאות ביחד במסיבה. "ניגשתי אל ורד, שישבה בכיסא גלגלים, ואמרתי לה לקום לרקוד כי לא מתאים לה לשבת ככה. ורד ביקשה שאעזור לה. אני זוכרת שהושטתי אליה את הידיים, והיא נתנה לי את שלה, וקמה. רקדנו ביחד עד שהקצתי מהשינה. מאותו רגע כל חיי הוקדשו לחייה".
לאחר שאיבדה את בעלה, את אמה ואת בנה, החליטה זהבה שלא תאבד גם את בתה. היא הציקה לרופאים בשאלות, התעניינה בכל ניתוח, ישבה ליד מיטתה של ורד השרויה בתרדמת וליטפה את כף ידה. "מדי פעם היא לחצה לי את היד", מספרת זהבה. "הייתה לי הרגשה שורד יודעת שזו אני, שהיא מדברת אליי דרך היד. הרופאים התעקשו שאלו רפלקסים, הם ידעו שחצי הגוף השמאלי שלה משותק. אבל אני לא הפסקתי לדבר איתה והקפדתי שכל הלילה הטייפ יתנגן עם שירים של שלמה ארצי".
למרות ההתעניינות הרפואית, סירבה זהבה לדעת דבר אחד - כיצד והיכן נפגעה בתה. היום, גם לאחר בחינת התיק המשטרתי, נותרו בתאונה המון שאלות פתוחות שלא יזכו לעולם למענה. מהחקירה התברר כי ורד נסעה במכוניתה לכיוון חיפה, לחברה שזהותה אינה ידועה לבני משפחתה. ליד מחלף עתלית, למרות החשכה, עצרה את הרכב בצד הדרך והשאירה את המנוע דולק עם ארבעה אורות מהבהבים.
לאחר מכן פסעה לעבר מרכז הכביש כדי למנוע מגור כלבים להידרס על ידי מכונית חולפת. עד היום לא ברור היכן ראתה את הגור לראשונה. שערות הכלב שנותרו על המושב הקדמי של רכבה רמזו כי ייתכן שאספה אותו לפני כן ועצרה כדי לאפשר לו לעשות את צרכיו. אפשר שהגור נמלט אל הכביש, ובניסיון להציל את חייו היא כמעט נהרגה.
רכב שנסע מדרום לצפון לא הבחין בה. ורד עפה לצד הדרך והוטחה בעוצמה אל התעלה. הנהג עצר את מכוניתו, תפס את ראשו בידיו כסהרורי ולא הפסיק למלמל: "יש שם מישהו מת". במזל , הבחינה נהגת שעברה במקום בגור הכלבים והזעיקה אמבולנס. לאחר מכן התיישבה ליד ורד המדממת והחזיקה בידה. בעדותה במשטרה סיפרה הנהגת כי ורד הייתה אז בהכרה וניסתה לדבר ללא הצלחה.
ורד פקחה את עיניה לראשונה לאחר כשלושה שבועות. היא הביטה במבט אטום בזהבה ובליאור ולא הגיבה. לאחר כחודש ברמב"ם הועברה למחלקה לשיקום חבלות מוחיות בבית לוינשטיין כשהיא משותקת, ללא יכולת דיבור וצינור ההנשמה עדיין תקוע בגרונה. זהבה וליאור לא משו ממיטתה. הם עצרו את חייהם, ויתרו על עבודתם. כבר בהתחלה הבחינה זהבה בשינויים שחלו בבתה הרגועה.
תנועות לא רצוניות גרמו לרופאים לקשור את ידה הימנית. זהבה ריחמה עליה ומדי פעם שחררה את היד. בתגובה שלחה ורד אגרוף לפרצופה של האם ושברה אחת משיניה. רק לאחר חודשיים של טיפולים זכתה זהבה לשמוע את המילה הראשונה שהוציאה בתה מהפה. "אמא", אמרה לה ברגע שזהבה סובבה לרגע את גבה.
"אי אפשר לתאר את התחושה הזו", מצטמררת זהבה. "ורד היא עדיין כמו תינוק שלומד הכל מהתחלה. הדיבור, ההליכה, ההבנה. היא הייתה ממלמלת בג'יבריש ואף אחד לא הבין אותה. ידעתי שהיא לא מבינה מה קורה, אז סיפרתי לה שהיא בבית לוינשטיין אחרי שנפגעה בתאונה". ורד לא התעניינה בהסברים, רוב הזמן היא בכתה. "למה את בוכה?", שאלה זהבה בכל פעם. "אני רוצה את רועי, הוא נעלם לי", ענתה ורד בבכי.
"בסדר, אגיד לו לבוא", נאנחה זהבה בחוסר אונים, בטוחה שבתה אינה מודעת למותו של אחיה. אלא שזה היה הדבר היחיד שורד זכרה באותם ימים. רק לאחר כשבועיים סיפרה לאמה על החיזיון שהיה לה.
ורד, את עדיין חולמת על רועי בלילה?
"מדי פעם אני חולמת שאנחנו מדברים על החיים. חלומות אחרים אני לא זוכרת".
את מרגישה שונה מבעבר?
"פעם הייתי יותר טובה. גם בהליכה שלי וגם בהתנהגות. אני יודעת שבגלל הפגיעה בראש יש לי התפרצויות, אבל אני לא שולטת בזה. אחר כך אני מתחרטת ומתנצלת. קשה לי כשאני לא מדברת טוב, כשאני לא זוכרת אנשים. זה מכאיב לי. אני רוצה לחזור לעבוד, קשה לי להיות כאן כל כך הרבה זמן. אני אוהבת את הפיזיותרפיה, את המרפאה בעיסוק טטיאנה, את הקלינאית תקשורת ואת הרופאה שלי ד"ר תמרה, אבל אני יכולה לעבוד איתם גם מאשפוז יום. אני מאמינה שמהבית אוכל לחזור מהר יותר למה שהייתי קודם".
ורד חולמת לחזור הביתה. עד השבוע, החזרה התעכבה בגלל משרד הפנים. ברגע שנודע לזהבה כי הרופאים מבית לוינשטיין ממליצים לקחת את ורד הביתה, בתנאי שתהיה תחת טיפול צמוד, היא שקלה לעזוב את עבודתה. ליאור התנגד. גם כך המצב הכלכלי של המשפחה הידרדר. לשניים הומלץ להגיש בקשה לסיוע סיעודי כמקובל.
"פנינו למשרד הפנים רק לאחר ההמלצה של בית לוינשטיין", מספר ליאור. "היינו זקוקים לעזרה סיעודית. אם היא תצא לרגע לבד מהבית היא לא תדע לחזור. היום אין לה הכישורים הפשוטים המאפשרים תפקוד נורמלי". את הסיטואציה של בני משפחת אבן-פילשטיינר מבין מנהל המחלקה לשיקום חבלות מוחיות בלוינשטיין, ד"ר ירון סחר. הוא מאמין שהגיע הזמן להחזיר את ורד לעצמאות
"ורד הגיעה לבית לוינשטיין עם פציעה רב-מערכתית קשה, שכללה חבלת ראש, פגיעות אורתופדיות ופגיעה באיברים פנימיים. מצבה הרפואי היה ירוד למדי בגלל הפגיעה הנוירולוגית הקשה. לאחר טיפול ארוך של עשרה חודשים חל שיפור במצבה מבחינה רפואית, תקשורתית ומוטורית".
"היום היא יכולה ללכת ללא עזרים. עם זאת, היא אינה יכולה לתפקד ללא עזרה של אדם צמוד. ההתקדמות של ורד אטית וממושכת, ואי אפשר לצפות למהפך בן רגע. בכל פעם חל שיפור קל, אולם היא עדיין צריכה להחזיר לעצמה את התפקוד הבסיסי היומיומי".
בעוד ורד עושה את צעדיה הראשונים בגיל 35, קשה שלא להתפעל מחוסנה של זהבה. בגיל 17, בעודה בתיכון, החליטה להתחתן עם אריה, אז איש צבא קבע שהיה מבוגר ממנה בעשר שנים. לפני 20 שנה מת וזהבה לא נישאה בשנית. לפני תשע שנים איבדה את אמה, ולאחר כחודשיים את בנה. במהלך השלושים נפטרה גם דודתה היחידה.
זהבה אומרת שרועי היה כמו נשמה תאומה עבורה. הקשר ביניהם היה הדוק. בגיל 12 החליט רועי לעזור בפרנסת המשפחה ובכל יום יצא מהבית בארבע בבוקר כדי לעבוד במכולת השכונתית. משם מיהר לבית הספר. גם בימים הספורים שבהם שהה בחופשתו האחרונה בבית, עבד בגינון. "הפסדתי כל כך הרבה כשהוא נהרג", אומרת זהבה. "עם זאת, רועי חי חיים מלאים והספיק המון ב-21 שנים".
"כל הזמן נראה כאילו הוא רוצה לעשות הכל ומהר. לא דאגתי לו בצבא כי הוא כל הזמן הסתובב בבגדים אזרחיים. רק פעם אחת ראיתי בטלוויזיה סרט על דובדבן ופתאום זיהיתי את הבן שלי, למרות שהפנים שלו טושטשו. התקשרתי אליו המומה, אבל הוא צחק, אמר לי שאלו לא חיילים אמיתיים, שהוא וחבריו רק שחקנים בסרט על דובדבן".
"הייתי כל כך שאננה, עד שביום שבו נהרג שיחקתי באולינג עם חברים. בחצות חזרתי הביתה וראיתי המון מכוניות צבאיות. לא חלמתי שזה קשור אליי, הייתי בטוחה שמדובר באירוע שקשור לעירייה ורק שמחתי שמצאתי חניה. בסביבות 01:30 לפנות בוקר דפקו בדלת וביקשו את בעלי. לא פתחתי, לא הבנתי מה הם רוצים מאדם שנפטר עשר שנים קודם לכן. רק אחרי שהתייאשו התקשרו הקצינים לליאור והוא הגיע איתם אליי בסביבות 04:00 בבוקר".
"זו הייתה שנה ארוכה של בלק אאוט מוחלט, חייתי על תרופות. המליצו לי למכור את הבית, כדי לא לשקוע באבל, ועשיתי זאת. אני לא צריכה את הבית הישן כדי לראות את רועי בכל מקום. גם בדירה החדשה יש לו חדר עם המיטה, הספרייה והחפצים שלו".
למרות הכל, זהבה מבקשת שלא תרח מו עליה. היא לא מסכנה. היא לא עומדת במקום. היא זורמת. "היום יש לי את ורד, ליאור והנכד ינאי שממלא את עולמי", היא אומרת. "ליאור הוא כמו אשתי. כשהוא מתבדח הוא קורא לי בעלי. ורד היא מפעל הפיס שלי, יכולתי לאבד גם אותה. מאז שרועי נהרג לא ישנתי טוב בלילות ועכשיו זה חמור יותר. בכל לילה בחצי השנה הראשונה שלאחר התאונה שמעתי 'בום' של רכב מתנגש בגוף אדם".
"יש לי משפחה נהדרת ומקום עבודה תומך המתחשב במצבה של ורד. החברים שלה כבר מזמן נעלמו, ויש לנו רק זו את זו. היא הנס הפרטי שלי. בכל ערב אני מקפידה לקחת אותה לבית קפה כדי שתנשום אוויר אחר. בלילות, כשאני לא נרדמת, אני שוזרת שרשראות חרוזים, אולי אפילו אמכור אותן בעתיד.
"בינתיים, אני רק חולמת שורד תוכל להגיע הביתה בקרוב, כשנקבל את העזרה, ואז אוכל קצת לחזור לחיים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם