הנשים נרצחות, העולם שותק
לא סופרים אותן: 14 נשים נרצחות מדי יום בעולם בתירוץ של "חילול כבוד המשפחה". בישראל המספר מגיע ל-40 בשנה
לב. משום שהאלימות הזאת מעניינת בעיקר ארגוני נשים. הרצח השיטתי שלהן הוא נורמה מופנמת. נו נו, וממשיכים הלאה.
13 צעירים ערבים נורו במהומות אוקטובר, בספטמבר 2000, ואינספור מילים נכתבו עליהם. הדיון בעניינם ראוי. מותו של כל אחד מהם הוא טרגדיה איומה ונוראה, שאסור לחזור עליה. באותה שנה היו תשעה מקרים מדווחים של רצח על רקע "חילול כבוד המשפחה". מאז נרצחו עוד עשרות רבות.
גם כאן יש פער בין אירועים מדווחים לאירועים שאף פעם לא נדע עליהם. לפי אחת החוקרות, מדובר ב-40 חיסולים ממוקדים של נשים בישראל בשנה. האם התקיים דיון ציבורי בעניינן? כלום או קרוב לכלום. הכלל הקבוע נשמר: אם מוסלמי נהרג בידי ישראל או גורם מערבי-הוא הופך לנכס. אם מדובר בהרג בתוך העולם השלישי-זה לא שווה אזכור. מאות נהרגים בימים אלה במלחמה שמתנהלת בצפון תימן. מי שמע עליהם? אל-ג'זירה לא שם. אז שימשיכו.
נחזור לנשים. הן הקורבן הקבוע. בשנה שעברה נרצחה צעירה סעודית על ידי אביה. היא לא נאפה ולא יצאה לרחוב עם לבוש חושפני. היא השתמשה בפייסבוק. מתברר שזה פשע. מעשי רצח על רקע חילול "כבוד" המשפחה-כשמם כן הם. אין צורך במעשה חריג במיוחד. אין צורך בכניסה למיטתו של גבר זר. הן נרצחות על הרבה פחות מכך. כמה? לאף אחד אין מושג אמיתי. יש רק הערכות. הבעיה היא, שרוב המקרים הללו מוסתרים על ידי בני המשפחה והסביבה הקרובה.
בגרמניה היה דיווח על שש נשים בחצי
כמה נשים באמת נרצחות מדי שנה בעולם? אין שום סיכוי שנדע. ההערכות נעות בין 5,000 קורבנות בשנה, לפי הדוח האחרון של האו"ם (משנת 2007), לבין מספרים גבוהים הרבה יותר. בפקיסטן לבדה, לפי ספר שיצא בשנת 2005, מדובר ב?10,000 נשים בשנה. ההפרשים האדירים בהערכות נובעים מכך שרוב מעשי האלימות אינם מדווחים. שהרי בדרך כלל, כשזה קורה, הסביבה המיידית משתפת פעולה. לא תמיד מדובר ב"חילול כבוד המשפחה". פעמים רבות זה תירוץ של הבעל, כדי לסלק את אשתו מחייו ולצאת בעונש קל.
גם אם ניקח את המספר המינימלי, של המקרים הידועים, נגיע לכך ש-14 נשים נרצחות מדי יום בעולם, כולל שבתות וחגים, בתירוץ הברברי של "חילול כבוד המשפחה". מישהו שמע עליהן? מישהו טורח לדווח? כלום. התרגלנו. פה ושם זה מעורר עניין, כשזה קורה בשוודיה או בבריטניה. וגם שם, רוב המקרים, גם הידועים, אינם מגיעים לעמודי החדשות. העולם שותק. כמה מילים נכתבו על 1,200 ההרוגים בעזה, רובם טרוריסטים, וכמה על 5,000 נשים שנשחטו על ידי בני משפחותיהן? התשובה ידועה. מותר להם. הם נחותים.
המספרים הגדולים חסרי משמעות. דעת הקהל העולמית מתרגשת מסיפורים אנושיים. למשל, צעירה מוסלמית בברלין שנרצחה על ידי אחיה, משום ש"התנהגה כמו גרמנייה". כלומר , כמו זונה. האח נדון לתשע שנות מאסר. בפועל, הוא ישב הרבה פחות. כשהוא ייצא, תיערך לו מסיבה מפוארת. כמו לסמיר קונטאר. כמו לאלה שישוחררו בקרוב על ידי ישראל. מקרה מפורסם נוסף הוא של פאטימה סהינדל משוודיה. היא הספיקה להופיע בפני הפרלמנט השוודי, לדבר על הסכנה שבה מצויות נשים. היא רצתה, מאוד רצתה, להשתלב בחברה השוודית, למדה באוניברסיטה, והיה לה חבר שוודי. היא נרצחה על ידי אביה.
עכשיו עולה "סוראיה M" לכותרות . זהו שמה. זהו גם שמו של הסרט שמגיע עכשיו לאקרנים. סיפור אמיתי, שנכתב על ידי עיתונאי ממוצא פרסי. הוא עלה על הסיפור כשביקר בכפר באיראן. בעלה של סוראיה רצה להתחתן עם צעירה ממנה. הוא העליל עליה שהיא מפלרטטת עם שכן שאצלו עבדה. לפי הדין, כאשר גבר מאשים אישה, היא נחשבת לאשמה, אלא אם כן תוכיח את חפותה. במשפט, אם אפשר לקרוא לזה כך, היא הורשעה. היא לא הייתה צד. היא הוצאה להורג בסקילה.
הספר הפך לסרט. הבמאי, סיירוס נוורסטה, הגיע ליום אחד לישראל לכבוד ההקרנה לעיתונאים. פגשתי אותו למחרת. האוריינטליזם בהתגלמותו, אמרתי לו. כן, הוא אמר, אלא שהמבט שלי איננו מערבי. המשפחה שלי מאיראן. חייתי שם יותר משלוש שנים. אני מדבר את השפה. בוודאי שהסרט הזה מתאר באופן מאוד קודר, כמעט ברברי, את תושבי הכפר האיראני. אלא שזו המציאות, הוא טען. האיראנים, מספר הבמאי, אף פעם לא טענו שהסרט הוא בדיה, או שאין הוצאות להורג בסקילה. הם רק לא רצו שהעולם יידע שזה מה שקורה שם.
האם הסרט יוקרן גם במקומות שבהם מעשי הרצח הללו רווחים? לפי נוורסטה, יש סיכוי שזה יקרה, ואפילו יעבור בשלום. משום שהסרט עוסק במה שקורה באיראן, אצל השיעים, וזה לא ירגיז את הסונים. זה נראה קצת כמו תקווה שתתבדה. בינתיים, בדקתי, אין הקרנה מתוכננת בבית קולנוע בדמשק, וגם לא בקהיר. על ריאד אין מה לדבר.
לאלימות על רקע חילול כבוד המשפחה צריך לקרוא בשמה האמיתי: פשעי תרבות. זה לא חשוב אם אלה הינדים, מוסלמים או יהודים. אדישות העולם לרצח המוני של נשים-כל יום 14 נשים בממוצע-נובעת בעיקר מסוג מסוים של אדישות. גם גזענות. להם מותר. הם ברברים.
כשזה קרה בדרום צרפת, לפני שנים לא רבות, התארגנה תנועה חדה - "לא זונות, לא כנועות" של נשים מוסלמיות, בראשות עמרה פדאלה. הן הוציאו אלפי מוסלמיות לרחובות. הן דרשו לזרוק אימאמים שמטיפים להכאת נשים. זו הייתה ההתעוררות המוסלמית הרצינית ביותר באירופה נגד דיכוי נשים.
התופעה לא מוגרה. נשים עדיין נרצחות, וחלק מוחזקות כשפחות, גם בצרפת. אבל התודעה המוסלמית הרפורמיסטית הראתה שיש גם אופציה אחרת. הפיגור שמאפיין את העולם המוסלמי נובע מדיכוי הנשים. לא מהציונות. לא מהמערב. לא מהקולוניאליזם. כל עוד ימשיך העולם החופשי להתייחס לדיכוי הנשים ולאלימות נגדן בהבנה ובאדישות - כך הוא הופך שותף לפיגור העולם המוסלמי.
נא להמתין לטעינת התגובות
