זמן להיות. בלי שקיות
חשבתם על עולם בלי שקיות ניילון? זו המשימה ששחר פלד לקחה על עצמה. הקופאית בסופר ניצחה אותה, הקופסה הר פעמית בקושי נכנסה לתיק, מזל שהצליחה למצוא פתרון לצרכים של הכלב. מחשבה תחילה
שקיות היו בשבילי מאז ומתמיד מרכיב מובן מאליו במשק הבית. ברוב הבתים יש להן אפילו פינה בארון או מדף משלהן, או במקרה שלי – שקית לשקיות. זהו מאגר שימושי ביותר לדברים הטריוויאליים ביותר, ומדהים לקלוט פתאום איזה תפקיד מרכזי תופסות השקיות בחיינו; לשאת חפצים, לסחוב את הקניות, להפריד במקרר בין העגבניות למלפפונים, לזרוק את הזבל ולארוז את האוכל.
כמו כל ישראלית טובה, גם תמיד חזרתי עם עוד כמה שקיות אקסטרה מהסופר, דחופות בתוך שקית עם מצרכים. שיהיה. הטריוויאליות הייתה כה מושרשת, כך שבהגיעי לשבוע הירוק שלי, להזדמנות הנכספת שלי לתרום קצת חזרה לסביבה, ניגשתי בשמחה לאתגר שעוד לא נתפס אצלי כאתגר.
ראשון הגיע המסע לסופר. נכנסתי בשעריו מובכת קלות, פשוט כי תיק הבד הגדול היחיד שמצאתי בבית היה למעשה שקית צבעונית וגדולה מעוטרת בציורי-ענק של דמויות דיסני. מיקי מאוס וסינדרלה הונחו בתוך עגלת הסופר והתמלאו במהרה במוצרים.
כשהגעתי לבסוף עם חיוך מנצח לקופה
קופסאות הפלסטיק נשלפו מעומק ארונות המטבח ובמהלך השבוע הסנדביצ'ים נארזו בהן בקפידה. מדובר בחוויה מעצבנת לכל הדעות: הקופסאות תפסו מקום עצום בתיק, ולעיתים דרשו שקית נפרדת משלהן (שקית מנייר, כמובן), והכי מעיק – ללחמים השונים היה קושי להתייצב בתוך הקופסאות ולאורך היום הם התפרקו והתערבבו להם עם הקלמנטינות והתפוחים שחלקו את אותו המרחב. לא יצא מוצלח במיוחד. שתיים – שקיות, אפס – לי.
עברתי לשקיות נייר, לכל הדעות שוס פותר בעיות. פילחתי שלוש שקיות מהקונדיטוריה הסמוכה – אל דאגה, קניתי רוגעלך על הדרך – והן שימשו אותי נאמנה כל השבוע. אמנם לקראת סופו הן החלו לאבד צורה של שקית והפכו לחומר מחורר ובלוי, אבל הרגשתי משמעותית פחות רע עם עצמי כשזרקתי אותן לפח.
אגב פח. מקור ביקוש שקיות הניילון הבלתי מעורער, ובמיוחד השקיות הגדולות, השחורות והבלתי מתכלות ביותר. הפח שלנו הפך עורו השבוע והתממש לכדי שקית הנייר הגדולה ביותר שיכולתי למצוא. בסך הכל היה נוח, למרות שהיה חשוב לזכור לא לזרוק חומרים נוזליים או כאלה שעלולים להפוך לנוזליים, אחרת השקית לא מחזיקה מעמד. הניסיון הפעם בהחלט הוגדר כהצלחה. שתיים – אחת לשקיות.
ואז הגיע תורי להוציא את דון. בנזוגי שיחיה החליט בנימוס שלא לשתף פעולה עם הניסוי הקטן שלקחתי על עצמי והמשיך כרגיל בחייו, בעודו משאיר לי לשבור את הראש בתחומים השונים, וגם במקרה הזה. בתור מרימי צרכים אדוקים, שסובלים מאוד לראות גללים נטושים בלב המדרכה, לא עלה בדעתי לזנוח את עבודת הקודש של הרמת צרכי הכלב גם בימי מצוקה שכאלה.
אחרי מחשב מעמיק שבוצע, התייעצות משפחתית ופנל חברים, נפסלו אופציות כמו יעה שיעבור שטיפה, שקית בד שתעבור כביסה וגם האופציה של הרמה בידיים חשופות הועלתה ונפסלה-יש-גבול-לכל-דבר-על-הסף. איסוף באמצעות עיתון זכה בפער משמעותי, בהיותו עשוי נייר מתכלה המזיק פחות לסביבה וכן מסך הפרדה מבטיח ביני לבין תוצאות העיכול הלא-נעימות.
שלושים שניות על דון: דון הוא לברדור בן 14, שיבה כבר מזמן זרקה בפרוותו הצהבהבה, והוא הספיק לפתח בחייו הארוכים נטיות אנושיות משהו, בין היתר צניעות ומבוכה בכל הקשור בהטלת צרכיו. הכלבלב לעד יחפש את הפינה הכי נידחת, קטנה, צפופה ורחוקה מעין בוחנת על מנת לעשות את מה שהוא צריך לעשות, ובתקופה האחרונה הוא גילה את המרווח הצר שבין שתי מכוניות חונות.
הדבר הציב אתגר עוד כשהייתי חמושה בשקית ניילון, ועל אחת כמה וכמה בהיותי מצוידת בפיסת עיתון בלבד, אותה תכננתי להחליק בזריזות רגע לפני ההתמקמות לפעולה. מובן שיכולתי להשתמש בעיתון גם לאחר מעשה לצורך הרמת העסק החלקלק, אבל המחשבה על מגע אפשרי שעלול להיווצר דרך חומר הגלם הדק הרתיעה אותי עד כדי בחילה.
רצה הגורל – או דון בפרץ התחשבות והבנה סביבתית – ודון עשה צעדים ראשונים לקראת ביצוע זממו במרחב נוח ובקצב שאפשר לי להניח בזריזות את המקומון חסר המזל. החבילה נאספה והושלכה לפח הקרוב, בקלילות מפתיעה שאפילו גרמה לי לחשוב פעמיים על הרגל השקיות. המשימה הוכתרה כהצלחה, ואשקול ברצינות רבה שימוש בעיתונים על תקן קבוע לצורך היציאה הדו-שבועית שלי עם הכלב. חתמתי בתיקו עם השקיות.
שקיות הניילון נראות לנו תמימות – מה כבר עוד שקית אחת תזיק? השקיות הקלילות מתעופפות ברוח ומצליחות להגיע לכל פינות העולם, רוב הזמן למקומות בהם נגרם נזק: ימים, נהרות ואגמים, ראשים של ציפורים והמעיים של דגים ובעלי חיים חפים מפשע.
ידוע ששקיות ניילון זה "לא ירוק", אבל לא הרבה יודעים למה – השקיות עשויות מפולימר סינתטי תרמו-פלסטי המיוצר מנפט. שקיות הפלסטיק עוברות תהליך של פוטו-ניוון ועם הזמן הן מתפרקות לפטרו-פולימרים קטנים ורעילים. חלקיקים אלה מגיעים לבסוף לקרקעות ולנתיבי נהרות ומזהמים אותם.
בעלי חיים ניזונים בין היתר גם מהם וכתוצאה מכך, חלקיקים מיקרוסקופיים עלולים להתחיל להשתלב בשרשרת המזון – ואני לא יודעת מה איתכם אבל לי לא כל כך מתחשק לאכול את ההמבורגר שלי מתובל בסיבי ניילון על מצע פולימרים. שקיות ניילון מתעופפות ברחוב זה לא עסק אסתטי כל כך, הן מגדילות מאוד את נפח האשפה ובל נשכח גם את השלום העולמי – אם נצמצם את השימוש בשקיות ניילון תצומצם משמעותית תצרוכת הנפט וסין, למשל, תחסוך 37 מיליון חביות נפט כל שנה.
בשנת 2003 פרסמה האגודה להגנת הטבע בארצות הברית כי בכל שנה משתמשים בכל העולם בכ-300 טריליון (12 אפסים אחרי ה-300!) שקיות פלסטיק. פחות מאחוז אחד מהשקיות ממוחזר, מאחר ועולה יותר למחזר שקית מאשר לייצר אחת חדשה: למחזר טון שקיות עולה כ-4,000 דוךר, כאשר אותה כמות נמכרת בשוק החומר הגולמי בכ-32 דולר.
בעולם המודעות לנושא רק הולכת וגוברת. בסין כבר לא מחלקים את שקיות הניילון בחינם ואירלנד הייתה המדינה הראשונה באירופה שהטילה מס על שקיות הפלסטיק בשנת 2002 ובכך הביאה לצמצום של 90% (!) בשימוש. בבנגלדש, ברואנדה ובסן פרנסיסקו שבארצות הברית נאסר השימוש בשקיות ניילון באופן גורף ומדינות רבות נמצאות בתהליכים מתקדמים להגבלת הייצור והשימוש.
אז נכון, זה פחות נוח וזה קצת עול לזכור לקחת תיק בד גדול כל פעם שיוצאים לקניות בסופר, אבל שימוש בתיק רב פעמי חוסך לפחות שש שקיות פלסטיק כל שבוע, שהן 24 שקיות בחודש, 288 שקיות בשנה, ובערך 22,176 במשך תקופת חיים של אדם.
אם רק אחד מכל חמישה בישראל יעשה זאת, ניתן יהיה לחסוך 31,045,000,000 שקיות במשך תקופת חיים של דור! אז כולנו אולי ברגים במערכת, אבל התמונה הרחבה מציגה מספרים עצומים שהופכים כל אחד ואחד מאיתנו לגורם משמעותי לקראת חיים יותר טובים.
נא להמתין לטעינת התגובות
