חיים בסרט (חרדי)
יצחק טסלר נסע לסקר את הצילומים של סרט אימה-קומי המיועד לחרדים, קיבל תפקיד קטן של נהג וכמעט הפך את האירוע לטרגדיה
אבל אני מקדים את המאוחר - אצל הדתיים יש בדיחה קבועה ולפיה חרדים עושים כל שחילוניים עושים – אבל עם הרבה אמונה. אחרי שנולדו קלטות הילדים מסדרת "שירים ראשונים" ו"דיג דיג דוג", החרדים החלו לייצר קלטות וידיאו עם שירים מלאי שמחת חיים וברכת תודה לבורא העולם. לפני כעשר שנים גם נולדו הסרטים הראשונים לחרדים שמיועדים לכל המשפחה וכוללים גם עלילה המשולבת באמונה.
הראשונים שפעלו בתחום זה ברצינות היו האחים יהודה ואברהם גרובייס, צמד חרדים מחסידות גור, שיצרו סרטים שכללו מתח, קצת אלימות, א-ביסעלע יידישקייט הומור וסוף טוב. אחרי שהם ראו שמדובר בעסק כלכלי ולא במפעל לגמילות חסד (אחרי הכל - הם וחבריהם גם שיחקו בסרטים), התחום הלך והתפתח.
מכיוון שקרנות הקולנוע הציבוריות לא תומכות בסרטים החרדים, וכיוון שחובשי כיפות שחורות בעיקרון לא הולכים לקולנוע, השאלה המתבקשת כמובן איך מממנים את הסרטים האלו. ניסיון רציני להשיב על כך נערך לפני כחודש ברמת גן, בכנס מיוחד שעסק בסוגיית השיווק במגזר החרדי. בכנס נטען כי תשעה אחוזים מכלל האוכלוסייה בישראל הם חרדים (!) ובחישוב כולל של חובשי הכיפות הסרוגות - הדתיים מהווים כ-20 אחוזים מכלל תושבי המדינה (כולל הערבים).
מאחר ולחרדים יש כידוע ילדים רבים, שממעטים ללכת לחוגים ולבילויים הקונבנציונאליים, הסרטים הללו הפכו למצרך יסוד בכל בית של דתיים. בתחילה שווקו סרטים לחרדים באמצעות קלטות וידיאו לילדים. היתה רק בעיה אחת. לרוב החרדים אין טלוויזיה גם בגלל האיסור של הרבנים החרדים וגם בגלל התדמית של הטלוויזיה ככלי "טמא". מאחר וצפייה בקלטת וידיאו ללא מסך טלוויזיה היא מסובכת גם אם יש לכם דמיון מאוד מפותח, מהפכת המחשוב שאותה חוותה כל המדינה, היתה משמעותית במיוחד במגזר החרדי. בעקבותיה הסרטים שמיועדים לחרדים
כמה מילים על הסרטים עצמם – התסריטים בסרטים של החרדים מאוד דוגמטיים. הדתיים הם הטובים, החילוניים הם לרוב הרעים, או הטיפשים. הדמויות שטוחות, המשחק מוגזם על גבול הפרודי וכולל "גאגים" אנכרוניסטיים כמו למשל הפלה של היריב בעזרת שפיכת מים על הרצפה.
הדמיון של הטריק הזה לסדרת סרטי "שכחו אותי בבית" איננו מקרי. מבחינה אבולוציונית, החרדים רגילים לסרטים עם מקצב, הומור, ומתח שהיו מקובלים בטלוויזיה ובקולנוע של שנות השמונים. נכון שהתקציב העלוב של הסרטים לא מאפשר השקעה גדולה בתסריט, בשחקנים, או באמצעים פירוטכניים, אבל זה קשור גם לסף גירוי שונה של החרדים שבאמת נהנים מהסרטים שבהם הגיבורים מתנהגים כמו ילדי כיתה טיפולית ששכחו ליטול את מנת הריטלין היומית שלהם.
אחד היוצרים המצליחים בתחום הסרטים לחרדים הוא אריאל כהן, שדווקא חובש כיפה סרוגה.אלא שהכיפה שעל ראשו לא נמצאת שם על בסיס קבוע. כהן אמנם גדל בבית דתי, אבל עם השנים הוא יצא לתרבות יום א' והכיפה הפכה לשקופה.
כהן: "למדתי צילום במכללת ספיר ודרך קריאה ספרים על תורת הקוואנטים ועל יהדות וקבלה, הכל התחבר לי וגיליתי מחדש את אלוהים והיהדות. בשנה השלישית במכללה חזרתי בתשובה להפתעת חבריי ומוריי החילוניים. מי שהופתע במיוחד הוא החונך שלי איתן פוקס, יוצר 'ללכת על המים' ו'הבועה'. הוא שיכנע אותי לעשות סרט על החזרה בתשובה, אותו אמנם התחלתי אבל מהר מאד זנחתי את הסרט הזה".
בשנת 2000 החל כהן לעבוד. בהתחלה הוא צילם עבור שתי נשים חרדיות שיצרו סרט לנשים דתיות, ולאחר מכן הוא פגש בסדנת כתיבה את שחר בן חור – במאי ותסריטאי חילוני. בן חור סיפר לכהו שהוא מכיר יהלומן חרדי שרוצה לעשות סרט חרדי.
מתברר שבאותם ימים עליזים, בהרבה בתים חרדים היה מחשב עם סי.די. רום, אבל כמעט לאף אחד לא היה אינטרנט או צורב דיסקים. לכן כל סרט חדש של האחים גרובייס נמכר באלפי עותקים והניב ליוצריו רווח נאה. כהן ובן-חור החליטו לשלב פעולה והקימו את חברת "האחים כהן וחצי", בפרפרזה על האחים כהו כמובן). סרטם הראשון, מכין חסמב"ה חרדית, נקרא "אופני הרעם" והפך לבוננזה כלכלית.
בניגוד לאחים גרובייס שבסרטיהם מככבים בעיקר בחורי ישיבה חרדים, כהן העדיף לעבוד עם קבוצה קטנה של שחקנים מקצועיים, חילוניים, שמככבים כמעט בכל הפקה שלו. כך גם בסרט "הנפיל", אשר מצטלם בימים אלו, מככבים שני שחקנים מהקאסט הקבוע של כהן - רונן הרשקוביץ, 37, רווק, שסיים בהצטיינות את החוג לתיאטרון באוניברסיטת ת"א ושיחק תיאטרון חיפה ("מהומה על הבמה"), "מעשה באדם שנשא אילמת", "הערב מתפשטים" ו"קומיקזה". הוא שיחק גם בטלוויזיה ובקולנוע ב"מישהו לרוץ איתו", "ימים קפואים", ו"דברים שמאחורי השמש". שחקן נוסף הוא איציק לילך, 35, נשוי + 2, שסיים את בית צבי בהצטיינות. הוא חבר בדומינו-גרוס, כיכב במספר הצגות ילדים ומופעי אימפרוביזציה סדנאות.
על השאלה מדוע לא מככבים בסרטים שלו שחקנים חרדים משיב כהן משיב בכנות: "אין כמעט שחקנים דתיים טובים. בטח שלא לסרטים כמו שלי שמבוססים גם על הרבה אלתור. יש אמנם מעט חוזרים בתשובה שהיו שחקנים, כמו למשל מיכאל וויגל ששיחק ב'הפוך' ואביתר לזר ששיחק בטלנובלה החרדית 'החצר', אבל כמו רוב החוזרים בתשובה לוויגל למשל יש זקן וזה לא מתאים לכל תפקיד".
כהן מודה שלמרות שהסרטים שלו מיועדים למגזר החרדי, הוא מנסה להראות בהם חילונים "נורמליים" ובכך לקרב בין העולמות. כהן: "ברוב העלילות אני מציג חברות בין דתי-חרדי לחילוני. אני מנסה לבנות לחרדים תפיסת עולם בה החילוני הוא בדיוק כמוהם ולכן אפשר לעשות חיבור והתקרבות על אף הפער התרבותי".
סרטו החדש של כהן מבוסס על סרט האימה "פרויקט המכשפה מבלייר". כהן "הכשיר, את התסריט כך שיהיו בו גברים בלבד. עלילת הסרט תתרחש ביער אודם שברמת הגולן והמכשפה הפכה ל"נפיל" – דמות אגדתית-תנ"כית .
הסרט "נפיל" (שם זמני), הוא למעשה שילוב בין סרט אימה, קומדיה, וסרט מוקומנטרי. העלילה מספרת על ארבעה חברים שיוצאים לרמת הגולן, בטרמפים, כדי לצלם סרט סטודנטים שמתחקה אחר שמועה ולפיה מטיילים שסיירו באזור נעלמו בעזרתו האדיבה של "נפיל", יצורים ענקיים שהגיעו מהשמיים. לטובת מי שהנושא נשמע לו דמיוני מדי, נציין שאזכור של נפילים מופיע בספר בראשית וגם אם לא שכחתם מה זה להיות יהודים, אתם בטח שכחתם מה לומדים בכיתה ב' אחרי שמקבלים את חומש בראשית.
יום הצילומים הראשון החל ביום ראשון. השעה: 06:00. הלוקיישן: תחנת רכבת ארלוזורוב, ת"א. המשימה: השחקן איציק לילך מחזיק בלון הליום אדום ואמור לעלות איתו לרכבת שנוסעת לנהריה. רגע לפני העלייה לרכבת הבלון עף לגג התחנה. צוות הצילום בלחץ. הבלון אמור לככב בסצנה קומית בהמשך היום, ביער אודם שברמת הגולן. הבעיה היא שביער אודם אין איפה לקנות בלון הליום.
לילך הלחוץ. לוקח כסא מבית קפה סמוך ומנסה לזנק ולאחוז בחוט של הבלון. הוא נכשל. הרכבת מגיעה והוא עולה עליה. החבורה הלחוצה מתקשרת בדחיפות לשלמה וידר, עוזר ההפקה החרדי, שהוא למעשה החרדי היחיד על סט הצילומים של הסרט שמיועד לחרדים.
וידר קונה בלון וכשהוא מגיע לנהריה ורוצה להראות אותו לצוות הבלון עף לו. לרגע נראה שהסבלנות הסטואית של כהן תיגמר, אבל למרבה המזל (או בגלל התערבות מכוונת וישירה של ההשגחה העליונה, "י"ט), ליד תחנת הרכבת בנהריה יש חנות מתנות. לילך קונה בלון חדש אבל אז מתברר שעל הבלון יש תמונה של פיית-קסמים. מאחר ומדובר בסרט חרדי, יש בעיה - פיה היא סוג של אשה, אבל בסרט של חרדים אסור לראות אשה על הסט. גם לא ברקע ואפילו לא ילדה קטנה. הבמאי נאנח ואומר שאולי זה משמים וכדאי לוותר על הסצנה של הבלון. החבר'ה לוחצים ובסוף נמצא פתרון – בחנות המתנות מחליפים את הבלון של הפיה בבלון של "הלו קיטי". לרוע המזל, כל הקטע הביזארי המצחיק הזה דווקא לא צולם לסרט, וכעת רק נותר לקוות שעד סוף הצילומים לא יהיה רב חרדי שיקבע שחתולת קומיקס משחיתה את נפש הנוער.
כאשר הרכבת מגיעה לנהריה אני מתוודע לעוד שלוש צלעות חשובות בסרט. השחקן אלי גלפרין, 35, נשוי + 1, בוגר ניסן נתיב, שיחק בתיאטראות הבימה וחיפה, בטלוויזיה הוא הופיע ב"האלופה", יתוש בראש, מתי נתנשק, וכיום הוא מופיע לצד חנה לסלאו בהצגה "האמא של הרווקה". הצלם של הסרט הוא דויד מרקיאביץ, 35, שעובד עם כהן כבר 10 שנים. כדי להתפרנס הוא מחלק את זמנו בין עבודת צילום לגיא פינס, ליאור שליין והפקות נוספות לבין עבודתו כתאורן ("לאהוב את אנה", "גיא אוני" ועוד).
כשאנחנו מצלמים סצנה בבית קפה בנהריה המאפרת מגיעה, היא מאפרת קלות את הקרחת הנוצצת של הרשקוביץ ואז מתחבקת ומתנשקת עם כהן. בסרט רגיל המחווה היתה כמעט מתבקשת, אבל כשהבמאי חובש כיפה ועונד טבעת נישואין, אני מתקשה להבליע חיוך ממזרי ומתכנן לכתוב בכתבה איך רחמנא ליצלן, במאי של סרטים חרדים מנשק ומגפף ללא בושה את המאפרת.
מאחר ולצלם יש עין חדה, הוא מזהה את החיוך ומבהיר שהמאפרת, שהיא גם המפיקה, המלבישה, נערת המים ואחראית ארט, היא אשתו החוקית של הבמאי - איילת כהן, 31, בוגרת תואר שני בתיאטרון, מפיקת אירועים ובמאית תיאטרון. למרות שאיילת הגיעה מבית חילוני לגמרי, היא מספרת שהקליק עם אריאל היה מושלם ולכן הסיסמאות שלו על קירוב לבבות וגשר בין חילונים לדתיים, לא נועדו לפרוט על הרגש היהודי של העיתונאי, אלא דרך חיים עבור משפחת כהן.
איילת: "על הסט אני תמיד מגלמת את תפקיד השוטר הרע. כשאריאל מצלם הוא שוכח את עצמו ואני צריכה להזכיר שצריך לעמוד בזמנים". האמת שעמידה בזמנים היא באמת עניין גמיש. ליום הצילומים הראשון תוכננו 18 סצנות, עוד מעט צהריים ורק שלוש סצנות צולמו. למפיקה גם התברר שבזמן שחלף התוכניות השתנו ובמקום סרט באורך מלא, תהיה סדרה של ארבעה פרקים בני 40-45 דקות, שהראשון בהם אמור לראות אור מחשב כבר בחנוכה.
אחרי הצילומים ברכבת, ובנהריה, היה צריך לצלם סצנות שבהם השחקנים מנסים לתפוס טרמפים צפונה. הצילומים האלו הופסקו פעם אחר פעם גם בגלל נהגים טובים שבאמת ניסו לקחת את הטרמפיסטים וגם בגלל האווירה העליזה שעל הסט.
רק לשם השוואה - לפני חודשיים הייתי על סט הצילומים של "סרוגים". למרות האווירה המחויכת שהשרה הבמאי לייזי שפירא, שלל עובדים על הסט נזפו בחומרה באלו שלא היו מספיק שקטים, או דרוכים, או זריזים. היתה גם נערת מים שחילקה גלידות אותן תרמה האגן דאז.
על הסט של כהן האווירה היא משפחתית וכמעט גובלת בשכונתיות. אחרי 10 שנות עבודה משותפות, בני הזוג כהן, השחקנים והצלם מפסיקים שוב ושוב את הצילומים כדי לצחוק, להעלות חוויות מסרטים הקודמים, לשנות ללא הרף את שורות התסריט, להמליץ האחד לשני, איך לדבר ולשחק וגם כדי לעשות הפסקות הנקה.
מתברר שכדי להשלים את האווירה המשפחתית על סט הצילומים נמצאת במקום אורית כהן אחותו של אריאל, שמחזיקה בידיה את כהן ג'וניור, דניאל בן חמשת החודשים, בנם החייכן והמקסים של אריאל ואיילת. אני מודה שהאווירה המשפחתית השחיתה את הפאסון שלי. לכן למרות הרצון להישאר עיתונאי אובייקטיבי, מצאתי את עצמי סוחב עם כולם את ציוד הצילום ואפילו נעתרתי בשמחה לבקשה לגלם תפקיד קטן בסרט.
הדמות אותה התבקשתי לגלם היא של נהג תימהוני, שאוסף את הטרמפיסטים ומספר להם מידע מופרך ומפחיד על דמותו של הנפיל. שלוש דקות לפני הצילום, איילת דחפה לידיי חבילת דפים, קרועים בקצוות, שהכילו שני עמודים שבהם מופיע הטקסט שלי. זה כמובן לא אמור היה להיות מסובך, עד שהוסבר לי שהצילום יתבצע תוך כדי נסיעה. גם זה נשמע סביר עד שנכנסתי לרכב המסחרי וגיליתי שמדובר בהילוכים רגילים, אותם לא הפעלתי מאז הטסט, לפני כשני עשורים.
הניסיון הראשון להזניק את הרכב בעלייה הסתיים בכיבוי המנוע (הרמתי מהר מדי את הרגל מהמצמד). בשלב הבא לא סיכון – לחצתי עד הסוף על דוושת הגז- הרכב זינק קדימה וכל הנוסעים כולל המצלמה שנשכרה במיוחד לצילומים, הוטחו קדימה בעוצמה.
מכאן הזיכרון שלי די מטושטש – קשה לי לומר האם שיטת המשחק שלי הושפעה יותר מזו של קונסטנטין סטניסלבסקי או דווקא זו של לי סטרסברג, אבל אני זוכר בבירור כי השילוב בין הפניות התלולות של כביש 89, השליטה החלקית שלי על הרכב והצורך לדקלם משפטים שאותם לא זכרתי, גרמו לצילומים לקבל ממד עמוק של אימה ופחות קומי.
אני גם זוכר שביקשתי מכהן להזכיר לי את אחד המשפטים ואז גלפרין צרח באימה "תעזוב את הטקסט – שתי ידיים על ההגה" והיו שם עוד כמה מילים שלו, שאני חושב שהן לא ממש מתאימות לסרטים של חרדים.
אחרי כחצי שעה הסתיימה הנסיעה המצולמת. לנוסעי הרכב היה גוון לבן ומוזר על הפנים. היינו כבר ממש קרובים ליער אודם ברמת הגולן. הלילה החל לרדת וחיסל אפשרות להמשך צילומים. אני ידעתי שסרט האימה הפרטי שלי עומד להתחיל (לחפש טרמפים כדי לחזור לאזור חיפה). ואז, לפני שנפרדתי מהחבורה אחד השחקנים ניגש אלי, הניח יד רועדת על כתפי ולחש: "שנינו יודעים שאתה לא יכול לעבוד כנהג. נכון? אז, בינתיים אל תוותר על העבודה כעיתונאי".
נא להמתין לטעינת התגובות
