ייסורי העיתונאית הצעירה
העיתונאית יפעת ארליך גילתה שאפשר לנתק את הסלולרי מהמוח אבל יותר קשה לנתק את המוח מהסלולרי ומהעבודה
קצת לפני שנפטר קבלתי מאבי אישור בחצי פה שגם עיתונאית זה בסדר. זה היה בתחילתה של מלחמת לבנון השנייה. האיש שאיתי גויס בצו שמונה ועלה צפונה. בעיצומה של המלחמה, כזכור, אולמרט, ירד מהפסים והכריז כי מטרת המלחמה היא לקדם את תוכנית ההתכנסות. "מיד, עכשיו תלכי לתקשורת שלך ותגידי שעד כאן. שאת קוראת לבעלך לחזור עכשיו הביתה, אם הוא, אולמרט, לא חוזר בו", אבי הרגוע כל כך בדרך כלל התקשר נסער.
ואני ילדה טובה ירושלים הרמתי מיד טלפון לתקשורת שלי. באסרטיביות הודעתי להם שהיום אני באה, נא להשאיר אייטם פנוי. ואבא הלך לשכנים לראות אותי בטלוויזיה, כי הוא לא מחזיק בבית קופסא כזו. שיחקתי אותה כועסת נורא באולפן ערב חדש ובקשתי מהצופים שיסלחו לי על הזעם. הסברתי שאני נגד סרבנות, אלא שהפעם אולמרט הגזים ואני שוקלת להתקשר לבעלי ולבקש ממנו לחזור הביתה.
כשחזרתי הביתה לעפרה, עם שכבות המייק-אפ על הפנים, הרעיף אבי שבחים על ההופעה המצוינת. ואז ככה קצת דיברנו על האפשרות של קריירה תקשורתית ועל כך שלא בטוח שחינוך זו הדרך היחידה להרעיף טוב על העולם. וזאת הצוואה שהחלטתי לאמץ לעצמי.
שלוש שנים אחרי שנפרדתי לשלום משולחן המורה וכשאני הולכת ושוקעת בעולם התקשורת, רובו יש לציין בחממה המיגזרית המגוננת, נשאלת השאלה בכנות – האם המסלול ששורטט עבורי ושממנו בחרתי לחמוק הוא באמת נוח יותר לגידול ילדים?
ראשית, ילדים
אלא שמתברר שקל יחסית להיגמל מהקול החיצוני של הנייד, וקשה הרבה יותר להשקיט לכמה שעות את הקול הפנימי הקודח, זה שממשיך להגות מילים ודימויים לכתבות ומאמרים, זה שלא מסוגל להרפות לרגע, לסגת, לאפשר מרחב אמיתי לדור הבא.
נא להמתין לטעינת התגובות
