הטקטיקה של נתניהו: לדבר בשני קולות
מול השמאל מאמץ רה"מ את חזון גבולות הקבע, אבל לימין הוא אומר: אני רק זורק להם עצמות. וגם, איך הרצון הטוב שלנו יעצב את דמות ברגותי
כל משפט שהוא אומר בשיחה כזו הוא כותרת ראשית מרעישה. בעיקר בגלל שבא מפיו של מנהיג הימין האידיאולוגי. ביבי המנהיג, הבן-גוריון החדש, האיש שצופה למרחוק ויוביל את הספינה לחוף מבטחים.
אבל הוא מקיים עוד שיחות. עם גורמים בימין. במפלגה שלו. או איווט ליברמן. או פשוט בבית, אצלו בבית. שם הוא נשמע אחרת. לגמרי אחרת. צריך לתמרן, הוא מסביר, הרי אתם רואים בעצמכם את המצב. אסור לנו להיות הצד הסרבן. מחפשים אותנו. תמיד יאשימו אותנו. צריך לזרוק להם פה ושם עצמות, כדי שיירדו מאיתנו. צריך לנהוג בחוכמה. לתת לצד השני לקלקל. הנה, ההקפאה הזו, הרי הפלסטינים לא יסתפקו בה. ואז, נוכל להגיד לכל העולם שניסינו. גם מהסורים אין מה לצפות.
הם לא באמת יסכימו לוותר על היחסים עם איראן. אבל מה אכפת לנו לנסות? העולם אוהב דיבורים על שלום ומחוות, במצב הנוכחי אין ברירה, צריך מדי פעם לעשות צעד קדימה, אבל לא צריך לדאוג, עם הפרטנרים האלה, יבואו בעקבותיו שני צעדים אחורה. העיקר לשמור על קור רוח. ספינת החזון שלו, שהפליגה בפסקה הקודמת למרחקים, מתגלה בשיחות הללו כספינת רפאים.
מה שנשאר זה לברר איזה מהטקסטים הללו הוא נתניהו האמיתי. זה של הימין, או ההוא שפוזל שמאלה. הראשון שצריך לברר את זה, הוא ביבי עצמו. נתניהו נקרע בין הלב לראש. בין הבטן לשכל. בין הרצון לעשות משהו, לנטייה לשמור על הקיים ולהעביר את הזמן. בינתיים, עד שיחליט, הוא עושה דבר פשוט: בוחר בנקודת האמצע. מודד את המרחק המדויק בין הקוטב הימני לשמאלי, ומתמקם בחצי הדרך. בדיוק. המפייס הלאומי, המפשר האולטימטיבי.
בדרך להקפאה יהיו עוד כמה מכשולים. אחד מהם הוזכר על ידי מני מזוז בישיבת הקבינט שלשום. ההקפאה, אמר היועץ המשפטי לממשלה, תצריך חיזוק של מנגנון האכיפה. שלטון החוק בשטחים, אמר מזוז, חלש. אין כוח אדם, אין אמצעים. כאילו לא ידענו שמדובר במערב הפרוע. עכשיו, כשהאנשים של מיטשל מסתובבים בשטח ומסמנים כל מסמר, נראה מי יקפא קודם.
אבל אם נתעלם לרגע מהקשיים הלוגיסטיים, הקפאת הבנייה בשטחים לעשרה חודשים מוגדרת כ"צעד היסטורי". יכול להיות. בהנחה שההיסטוריה חוזרת על עצמה. כבר ב-2002 שיגר שר החוץ שמעון פרס מכתב לעמיתו האמריקאי קולין פאוול ובו הצהרה שישראל לא תבנה התנחלויות חדשות ולא תרחיב את הקיימות. ראש הממשלה היה אז אריאל שרון, אבי ההתנחלויות. גובש מנגנון פיקוח שבמסגרתו האמריקאים אישרו כל פרגולה חדשה ביהודה ושומרון.
העניין הוא שכל עוד היה תהליך שלום האמריקאים לא הקפידו. העולם לא געש. המכתב של פרס הצהיב במגירה והבולדוזרים חרשו את השטח במרץ. הבעיה אצל ביבי היא שגם כשהוא עושה צעד, זה תמיד יבוא באיחור. כשכבר אין ברירה. כשכבר אין אפקט. נתניהו נגרר אליו, במקום להוביל אותו. זוכרים את ה"הערכה מחדש" הדרמטית, שעליה הכריזו עוזי ארד ושאר הגאונים עם כניסתו של ביבי לתפקיד? הרי המשא ומתן נכשל כישלון חרוץ, הם אמרו, בואו נבדוק איך משנים את הפרדיגמות.
ובכן, הם בדקו. במקום לשנות את הפרדיגמה, היא נפלה להם על הראש. עכשיו מה? ביבי מתחנן למשא ומתן ומנסה לשדל, בדמעות, את אבו מאזן לחזור לשולחן. תארו לעצמכם שנתניהו היה מכריז בשבוע כניסתו לתפקיד על ההקפאה שעליה הכריז שלשום. בכוחות עצמו, בלי שידולים, איומים וגלגלי עזר. ביוזמתו. העולם כולו היה פורץ בתשואות. האמריקאים
היום היינו כבר אחרי שמונה חודשי הקפאה, נותרו רק שניים (במקום זה, היום אנחנו אחרי שמונה חודשי הקפאה, נותרו עשרה). כולם היו מרוצים. במקום זה, בעט נתניהו ובטש בידיו וברגליו, נאחז בכל זיז שנקרה על דרכו, עד שנגרר והוצב מתייפח, קפוא ומקפיא, בכיכר העיר. עכשיו, אף אחד לא מרוצה. לא הפלסטינים, לא האמריקאים, לא האירופים, לא השמאל ולא הימין. רק אהוד ברק מרוצה, כי יכול להיות שזה ישאיר אותו במשרד הביטחון עוד כמה חודשים.
משא ומתן אמיתי לא פורץ, בינתיים, גם הלחץ הבינלאומי לא נרגע. מעמדה של ישראל בשפל המדרגה. אכן, החלטה היסטורית. את העסקה הזו מגבשים עו"ד יצחק מולכו ותת-אלוף מייק הרצוג חודשים ארוכים עם ג'ורג' מיטשל וצוותו. ברקע, המנהיגים. אהוד ברק בלחץ כבד על נתניהו, אבי גיל, מטעמו של שמעון פרס, בציר חשאי אינטנסיבי עם מולכו. שמעון פרס מספק מטרייה אווירית ומקדם מהלך כולל (מדינה פלסטינית זמנית, על דעתו של נתניהו. בינתיים, ללא תוצאות).
בפגישה האחרונה בין הצוותים בלונדון, בשבוע שעבר, פרץ משבר הבנייה בגילה. הוא תפס את נתניהו לא מוכן, כיוון שהסיפור היה מוניציפלי. את הגפרור, כרגיל, הדליק ניר ברקת (נתניהו רתח על ברקת וביקש לנזוף בו). גילה עיכבה את הודעת ההקפאה בכמה ימים, אבל בסוף זה בא. מבחינת נתניהו, הוא סיפק לאובמה את הסחורה, כפי שפירט והתחייב בפגישת הזובור הלילית ההיא בבית הלבן. מה שהופך את הפגישה, בדיעבד, לחשובה, למרות דרך ההשפלה שהובילה אליה. נתניהו מקווה שעכשיו יקבל פסק זמן. שייסד מערכת של אמון עם אובמה. שכדרר את הכדור לחצי המגרש של אבו מאזן. שיניחו לו קצת. לפחות כמה חודשים.
ספק רב אם זה יקרה. טלטלות רבות עוד ממתינות לנתניהו בהמשך הדרך, מעבר לעיקול הנהר. האמריקאים ינסו להביא עכשיו את הפלסטינים לשולחן. אם זה יקרה, יגיע המשבר. הילארי קלינטון אומרת לכל מי שמוכן לשמוע שאפשר לגשר בין הדרישה הפלסטינית לקווי 67' לבין מה שישראל מוכנה להציע. ביבי יודע היטב איפה הפשרה הזו אמורה להיות.
ברגע שהתוכניות הללו ייצאו לאור, בשנייה שבה יתחיל ביבי לדבר עליהן בשיחות פתוחות, ולא סגורות, תפרוץ המהומה.
הקואליציה הנוכחית לא תשרוד. יכול להיות שגם המפלגה הנוכחית תזדעזע. אבל למה להקדים את המאוחר? ביבי קנה לעצמו מעט זמן. קיבלתי החלטה מנהיגותית, הוא מדגיש, אני יודע לקבל החלטות. הביקורת שנמתחת עליו כאן, ובמקומות אחרים, על פיה הוא לא מסוגל להחליט בשום דבר, פוגעת בו.
הנה, החלטתי, הוא מצהיר. העניין הוא שההחלטות שלו באות תמיד כתוצאה מלחץ. כך בהקפאה, כך תהיה גם ההחלטה בעסקת שליט. ואם כבר הגענו לעסקה, גם האמריקאים מביעים בפורומים סגורים את דעתם עליה. גורמים בממשל חושבים שעסקת שליט כפי שבאה לידי ביטוי בתקשורת הערבית והעולמית היא אסון. לשם שינוי הם צודקים.
בוושינגטון מודעים לאפקט ההרסני שהעסקה הזו עלולה להמיט על אבו מאזן ועל כל המתונים בסביבה. הם גם מעבירים מסרים מתאימים. ג'ורג' בוש כבר תפס פעם את אהוד אולמרט בפינת החדר וביקש שיסבירו לו איך המדינה הזו, שפעם הייתה מופת ללחימה עיקשת בטרור, נכנעת ופושטת יד ורגל בכל פעם שמישהו מבניה נופל בשבי.
לאולמרט לא היה הסבר משכנע. מעניין אם לנתניהו, שהטיף כל הקריירה לא לנהל משא ומתן עם טרוריסטים, יהיה הסבר יותר טוב. הוא יודע מה זה אומר על המשך המלחמה בטרור, על האינתיפאדה הבאה, על המשך החטיפות ביתר שאת, על הרשות הפלסטינית, על קיבוע חמאס כמנצח הגדול ועל עיגון התפיסה הערבית המתגבשת שישראל מבינה רק כוח. זו, אגב, האמת. רק כוח אנחנו מבינים ומוכיחים את זה בכל פעם מחדש. כשנחמד, אנחנו גיבורים גדולים. כשנהיה קשה, אנחנו בורחים. הנה, לדוגמה, מרואן ברגותי. לא צריך להיות ראש השב"כ כדי להבין שבמפה הקיימת הוא היחיד שיכול לרשת את אבו מאזן ולהוות משקל נגד לחמאס.
אהוד אולמרט לטענת מקורות פלסטינים הבטיח בזמנו לאבו מאזן שברגותי ישוחרר. היה בזמנו דיבור שצריך לשחרר את ברגותי עכשיו, כדי שלא יהיה כורח לשחרר אותו בעסקה עם חמאס אחר כך. אבל לא שחררו. למרות מלחמה עיקשת של פואד בן אליעזר ומאבק ארוך והיסטורי של חיים (ג'ומס) אורון.
השאירו את זה לרגע האחרון. עכשיו הגענו לרגע האחרון. ועכשיו, כמובן, מילכוד. לתת את ברגותי לחמאס? לא יעלה על הדעת. זה יהפוך את חמאס באופן רשמי למנהיג הלאומי של העם הפלסטיני. לתת אותו לאבו מאזן לפני או אחרי העסקה? אף אחד לא יקנה את זה. כולם יידעו שזה בזכות חמאס. לא לשחרר את ברגותי בכלל? גם כן שטות מוחלטת. אחרי שמשחררים רבי מרצחים חמורים בהרבה ממנו, דווקא אותו, המתון והפרגמטי יחסית, להשאיר בכלא? זה כאילו להגיד להם שכדאי להיות חמאס. הם משתחררים. אנשי הפתח המתונים, נרקבים בחדר.
פואד בן אליעזר אמר השבוע שיילחם עד זוב דם כדי שברגותי יהיה בעסקה הזו, או בעקבותיה. פואד יודע שברגותי אומר גם היום בכלאו שאם יביאו לו מנהיג ישראלי אמיץ, בתוך שלושה ימים, בחדר סגור, יהיה הסדר. וחוץ מזה, ברגותי עוד יכול להיות יו"ר הרשות הפלסטינית ביוני הקרוב. נשיא בכלא. נלסון מנדלה חדש. אנחנו, כמובן, ננסה להסביר לעולם את ההבדל כמו שניסינו להסביר על דוח גולדסטון, אבל העולם לא יקשיב ואנחנו, כרגיל, נישאר עם המבוי הסתום הזה ובסוף, כמובן, נתחנן שייתנו לנו לשחרר אותו.
גול הבטיח שטורקיה תהיה שם כדי לעזור, כמו שאר העולם המוסלמי המתון. תמיד יהיו בינינו מחלוקות, אמר גול לפואד, אבל חשוב שתדעו שאלה מריבות בתוך המשפחה. אז מה קרה שם שכל כך הטריף אותם? בניתוחים פנימיים שערך אחרי שובו פואד הבין שהטורקים נפגעו. כבודם נרמס. זה החל אצל אולמרט, שישב אצל ארדואן בבית חמש שעות וחצי, "ולמחרת התקיף בעזה", לדבריהם. מה שאכל אותם זה שהמצרים קיבלו התראה מוקדמת.
"למה הם כן, ואנחנו לא?", שאלו באנקרה. אחר כך באה התקרית עם פרס. לפני שהחל הפאנל בדאבוס, סגרו פרס וארדואן שגם אם יהיה ויכוח, הוא לא יהפוך לאישי ושניהם ידברו לקהל. כשהאש ניצתה, פנה פרס ישירות לארדואן. והכי גרוע: נופף באצבע מולו. מתברר שאסור לנופף באצבע מול ראש ממשלה טורקי. ארדואן השתולל. ואחר כך בא האלוף אבי מזרחי ואמר מה שאמר על השואה הארמנית. זהו, הטורקים איבדו את זה.
עכשיו יש רצון למצוא את זה מחדש. פואד הסביר להם שביבי צריך תמיכה ויחס חם. הם שאלו אותו על ההתנחלויות. אולמרט בנה בשטחים בלי סוף, אמר פואד, אצלנו הכל קפוא כבר חצי שנה, לביבי קשה להגיד את זה פומבית, אבל חשוב שתבינו. הטורקים, מצדם, העבירו עוד מסר ישיר מבשאר אסד: מוכן לחזור מחר לשיחות מהנקודה שהופסקו. עכשיו, כאמור, מצפים להזמנת ברק לאנקרה. אחריו, אולי, נתניהו וארדואן. או פרס וגול. העיקר שיהיה קצת שקט, ושהטורקים יקבלו בחזרה את שני הדברים שהכי חשובים להם: הכבוד, ומעמד המתווך הרשמי מול הסורים. רק שלא יתרגזו.
לא מעט נכתב כאן בשנים האחרונות על מעלליו של אהוד ברק. לפעמים, החומרים חוזרים על עצמם. מצד שני, מדובר בשר הביטחון. האיש שבזכותו לא מעט אנשים ישנים בשקט, "כי הוא שם". הקורבן התורן היה שלום קיטל. איש חביב, שמרן, אדם של מערכות ועבודה שיטתית ומאורגנת. ברדיו עבד עשרות שנים. בחדשות ערוץ 2, שם היה עורך, שימש מעל עשור. "אם ברק הצליח לגרום גם למישהו כמו קיטל לעזוב אחרי שנה, הוא באמת גאון", אמרה השבוע שלי יחימוביץ', שמכירה מצוין את שניהם.
ופתאום, תוך שנייה הכל מבוטל. הכל משתנה. אין תוכנית. זיגזג אימתני, בחריקת בלמים מטורפת, ריח של משהו שרוף באוויר ושקט מתוח. ככה ברק, שר הביטחון שלנו, מתנהל כבר שנים. מישהו הזכיר לי השבוע את רשימת האנשים שהיו שם ועזבו. ארוכה אפילו יותר מהרשימה של ביבי. אמיר תמרי, למשל. היה ראש הלשכה של ברק כשהשתלט על מפלגת העבודה. איש שקט, מנהל מצוין, דיסקרטי וענייני.
היום הוא מנהל את מרכז הירידים (הפך אותו לאימפריה). בתקופתו סביבת העבודה של ברק תפקדה כמו שצריך. ואז ברק הנחית לתמרי על הראש את צלי רשף. שיעבדו ביחד. זה החזיק מעמד זמן קצר מאוד. רשף הלך. תמרי הועזב אחרי הניצחון בבחירות. גם יוני קורן, שחוזר היום, הלך אז הביתה. ברק הביא את חיים מנדל-שקד ושמעון בטאט, שהתפוצץ אחרי שנה בראיון בלתי נשכח ב"מעריב" וקרא למה שקורה בלשכה "רפובליקת בננות".
ואז בא גלעד שר, שהצהיר על עצמו כ"מחנך" של ברק, אבל מה שיצא לברק מהחינוך זה ספר-בזק ("במרחק נגיעה"), ששר כתב מיד אחרי שהעסק קרס. והסיפור של אלדד יניב. מי שקושש עבור ברק את הקאמבק כולו, יש מאין, הוציא מים מהסלע, חטב עצים ושאב, כדי שרגע אחרי הניצחון ישלח אותו ברק הביתה בהודעת ביפר ויביא במקומו - בעצם את מי הוא הביא במקומו? יכול להיות שזה היה מיכה גולדמן? כן, גם הוא היה שם רבע שעה, מתישהו לפני קיטל.
העניין הוא שכשמביטים בסביבת העבודה של ברק היום מגלים חושך מצרים. אף אחד לא יודע איך הגיע לשם יועץ התקשורת ברק סרי, שהתפרסם כ"מוח" מאחורי אותה מסיבת עתונאים אסונית, שבמהלכה ליהג השר לביטחון פנים את עצמו לדעת, בעוד בולדוזר קטלני מתפרע כמה מאות מטרים משם. ליועץ הפוליטי קוראים אושי אלמליח, יודעי דבר טוענים ששלום שמחון הביא אותו.
האסטרטג הוא ויצמן שירי, זה שבא כדי שאפשר יהיה לבעוט את איתן כבל. וראש הלשכה החדש הוא יוני קורן. מי שמכיר אותו יודע שטוב זה לא ייגמר. הפרדוקס הוא, שברק נחשב למבוגר האחראי בממשלה. למי ש"שומר" על ביבי. לכן זה צריך להדאיג אותנו כל כך. הוא שר ביטחון גרוע (כל מי שמדבר עם בכירי משרד הביטחון יודע), מערכת היחסים שלו עם הרמטכ"ל מידרדרת, עם המנכ"ל פנחס בוכריס הוא על סכינים, מינויים פשוטים תקועים חודשים ושנים, כל החלטה נגררת עידן ועידנים. אבל העיקר שהוא שם. כשתגיע הפצצה האיראנית, הוא בטח יידע מה לעשות.
נא להמתין לטעינת התגובות
