זונות התחנה הישנה מתאגדות ודורשות מהמשטרה: הפסיקו לרדוף אותנו
הן היו רוצות קריירה אחרת, אך המצוקה הכלכלית דחפה אותן לספק שירותי מין. לטענתן, לאחרונה החלה המשטרה במצוד אחריהן, תוך ששוטרים פורצים לדירות, משפילים, שוברים רהיטים, ומוציאים צווי גירוש ללא חתימת שופט. 50 יצאניות חתמו על מסמך מחאה: "אנחנו לא נרקומניות, אין לנו סרסורים, זו הדרך היחידה שלנו להתפרנס"
נדיה היא מהנדסת מכונות. מאז שעלתה לישראל ב-1999 לא הצליחה למצוא עבודה במקצועה, ונאלצה לעבוד כקופאית במשביר לצרכן. ב-2005 נולדה בתה השלישית. קצת אחר כך החליט בעלה שקשה לפרנס משפחה בישראל ועזב את הבית בלי הודעה. מהמשטרה נודע לה שהוא חזר לרוסיה.
עבור העבודה במשביר קיבלה נדיה 4,000 שקל לחודש. היא שילמה 3,100 שקל למשכנתה ו-1,700 שקל לגן ילדים. יחד עם חשבונות חשמל, מים, ארנונה וטלוויזיה, הגיעו ההוצאות שלה ל-9,000 שקל בחודש. "לא חשוב כיצד ניסיתי להסתדר, לא הצלחתי בשום דרך", היא אומרת.
"בגלל שאין אישור מבעלי לגט אני אפילו לא נחשבת לאם חד הורית. העובדת הסוציאלית אמרה שהדבר היחיד שהיא יכולה לעזור לי זה לקבל תלושים למחסן בגדים, זהו. היו לפני שתי ברירות: לגור ברחוב ולעבוד תמורת מזון, בגדים וגן ילדים, או לעבוד בעבודה הזו. החלטתי שאין ברירה ויצאתי לעבוד כאן".
"העבודה הזו" היא זנות. ב-2005 שכרה נדיה דירת חדר קטנה בקומת קרקע ברחוב ארלינגר, בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב, ושם עבדה במשך שלוש שנים ללא הפרעה. אבל בשנה שעברה השתנתה שגרת העבודה שלה. נדיה זוכרת היטב את היום שבו הבינה שהחיים הנוחים - הכל יחסי כמובן -שהכירה, נגמרו.
"יום אחד, בנובמבר בשנה שעברה, התפרצו לחדר שני גברים ללא מדים, לא הציגו את עצמם, והתחילו לתלוש מהקירות תמונות, שעון, ואותי זרקו החוצה אל הרחוב", היא מספרת. "בקושי הצלחתי להוציא משם את התיק שלי וברחתי לדירה אחרת בשכונה כדי
"חזרתי הביתה ולא עבדתי במשך חודש וחצי עד יעבור זעם. בינואר 2009 חזרתי לעבוד בדירה אחרת, אבל גם שם לא נתנו לי לעבוד. לעתים קרובות הם מתפרצים, משפילים, מגרשים, לא מסבירים כלום, לא מציגים שום מסמך.
"כל פעם מגיעה קבוצה אחרת של שוטרים, חיילים, אנשי מג"ב. אני יושבת לבדי בחדר, קוראת ספר, לומדת או שותה קפה, הם מתפרצים ולא מוכנים לדבר איתי, פשוט אומרים: 'את הולכת לאבו כביר באזיקים או שאת יוצאת החוצה'. לפעמים זרוק ליד הדלת על המדרכה נרקומן חצי ערום עם מזרקים בידיים, השוטרים מדלגים מעליו כדי לא להפריע לו ואותי מגרשים. אני נורא פוחדת להישאר בלי העבודה הזו. לא מצליחה לדמיין את עצמי ללא עבודה. אפילו אם אצא לעבודה רגילה בשתי משמרות לא אצליח לכסות את הוצאות המחיה שלי ושל ילדיי".
נדיה בהחלט לא לבד. בשנה האחרונה התגבר מאוד הלחץ של המשטרה על דירות הזנות בתחנה המרכזית בתל אביב. במסגרת המלחמה בפשע המאורגן, המשטרה מבקשת לקעקע את תופעת מכוני הליווי ולעצור את הסרסורים המפעילים אותם.
המשטרה לא מבדילה בין המכונים האלה ובין הדירות הקטנות שמשמשות לזנות בתחנה המרכזית, גם אם אין להן קשר לגורמים עברייניים. תיקים פליליים נפתחו לנשים שעובדות בהן, שגם ספגו צווי גירוש מהאיזור לתקופות של 15 עד 30 יום. בשבועות האחרונים נסגרו בתי בושת לתקופות ארוכות ללא צו של שופט, עד 90 יום, והיחס של השוטרים הוחמר.
הנשים שמתפרנסות מזנות מתקשות להבין מדוע הפכו מטרה לפעילות משטרתית יומיומית. מעולם לא הוצג בפניהן שום מסמך מחייב של בית משפט האוסר עליהן לעבוד במקום. לדבריהן, הפעולות התכופות מלוות בהשפלה ובגסות רוח מצד אנשי המשטרה, שנראים כאילו מבצעים מדיניות מכוונת מגבוה. השוטרים פורצים את הדלתות, שוברים רהיטים, מחטטים בתיקים, משליכים את הנשים לרחוב או מצווים עליהן להגיע לתחנת המשטרה, שם הן מעוכבות במשך שעות.
לנשים האלה אין לובי או איגוד מקצועי שייצג אותן. רוב הציבור הישראלי תופס אותן כקורבנות של ניצול ולא מבדיל ביניהן ובין זונות הרחוב הנרקומניות. ארגוני סיוע מנסים לחלץ אותן ממצבן, בהתבסס על האקסיומה שאף אישה לא בוחרת לעסוק בזנות והדרך היחידה לעזור לנשים אלה היא, פשוט, לגרום להן להחליף מקצוע.
כך שמצד אחד נאבקות הזונות האלה מול משטרה מטרידה, ומהצד האחר הן מנהלות קרב חסר סיכוי מול דעות קדומות שרואות בהן נרקומניות חלשות דעת, קורבנות של סרסורים אלימים, או סתם בחורות תמימות שלא יודעות מה טוב בשבילן.
אבל רבות מהן החליטו באופן עצמאי מה טוב בשבילן. רוב הנשים האלה הן אמהות לילדים, חלקן נשואות, שהגיעו לתחנה המרכזית בגלל מצב כלכלי קשה - ומבחירה. אחוז גדול הן יוצאות חבר העמים, אזרחיות שלא עברו על שום חוק, חלקן אקדמאיות שלא מצאו עבודה במקצוען.
רובן בחרו בזנות כצעד של אין ברירה, אחרי שהרוויחו 3,000 שקלים לחודש כעובדות ניקיון, מטפלות סיעודיות או קופאיות בסופרמרקט. להרגשתן, כל עוד אין להן אפשרות להתפרנס בכבוד ממקצוע "לגיטימי", לאף אחד אין זכות להעביר ביקורת על הדרך שבה בחרו להרוויח כסף.
עכשיו הן החליטו להשיב מלחמה. במהלך כמה פגישות שנערכו בשבועות האחרונים, הן ניסחו מכתב שמנסה להסביר את מצבן ואת טענותיהן כלפי המשטרה. כ-50 נשים חתומות על המכתב. אף אישה לא מוכנה להיחשף בשמה או בפניה. יש להן הרבה מה להפסיד: לא רק שהן חוששות מנקמת המשטרה, רובן עוסקות בזנות ללא ידיעתם של קרובי משפחתן, ואפילו של בני זוגן.
ניקול עלתה לישראל בגיל 28 עם בעלה ובנה בן החמש כשבכיסם 300 דולר בלבד. החיים באוקראינה היו קשים, וחברים שהשתקעו בארץ עשר שנים לפניהם הצליחו לשכנע אותם לעשות עלייה. "שמענו מהם דברים טובים על ישראל, שעוזרת לעולים חדשים, שאין כאן כמעט אבטלה והכל יהיה בסדר", היא מספרת. "אני ובעלי אנשים חרוצים מאוד ובעלי השכלה בכמה מקצועות. היינו בטוחים שהכל יהיה בסדר".
החברים הטובים אפילו מצאו להם דירה ב-480 דולר לחודש, אבל הסבירו שבישראל צריך לשלם שלושה חודשים מראש. "איך נוכל לשלם סכום כזה, כשבכיס רק 300 דולר ומהבנק לא נוכל לקבל הלוואה", אומרת ניקול. "החלטנו לבקש הלוואה מהחברים, תמורת הבטחה להחזיר להם במהרה".
למחרת מצאה ניקול עבודה בלילות כשוטפת כלים, עברו עוד יומיים וכבר החלה לעבוד כמטפלת בחצי משרה, ובהמשך נשכרה ככוח עזר בבית אבות. מהר מאוד הבינו היא ובעלה שגם שתי עבודות לא יספיקו לכסות את כל ההוצאות. הבן החל ללכת לגן ילדים, ומכיוון שבני הזוג עבדו שעות ארוכות, הם היו צריכים לממן לו מטפלת.
החובות הלכו והאמירו, אפילו טלוויזיה לילד לא הצליחו לקנות. כמו עולים רבים כמוהם הם אספו רהיטים משומשים ברחובות. "כסף לאוטובוסים לא היה לנו. בסופרמרקטים המזון לא היה מוכר כי הכל כתוב בעברית. הילד החל לאבד במשקל והתחילו לו בעיות בריאות והתקפים. וכך נכנסנו לצרות, וגם היו בינינו בעיות משפחתיות. בעלי נכנס לדיכאון, הוא עבד ועבד אבל לא ראה שום תועלת במאמץ".
אחרי שנתיים החליט בעלה של ניקול לחזור לאוקראינה. "הוא אמר: 'די לי, אני כבר לא רוצה כאן שום דבר יותר, אני חוזר הביתה'. בעלי קנה כרטיס טיסה, ולקח את הבן שלנו איתו בטענה שהילד זקוק לבית ספר טוב. 'כאן הוא לא מקבל כלום, ילד צריך לקחת מבית הספר, להיות איתו, לבדוק לו את השיעורים, אנחנו תמיד נמצאים בעבודה'. זהו, כך נשארתי לבדי עם החובות. לאן אני אלך עכשיו, איך אכסה לבדי את כל החובות?".
גם ניקול נדחפה לשירותי המין משום שגילתה שזהו העיסוק היחיד שיאפשר לה לגמור את החודש. היא זוכרת היטב את היום שבו ראתה בעיתון מודעה: "דרושות נשים לעבודה במכון בריאות עד גיל 29". "המחשבה הראשונה שעלתה לי בראש היא שאני עדיין צעירה ויכולה לתקן את מצבי הכלכלי ולהחזיק את משפחתי. בעלי לא יידע כלום. וכך הגעתי לכאן. לאחר שבוע של עבודה בדירה עזבתי את בית האבות.
"למה? כי שם קיבלתי 180 שקל לעשר שעות עבודה בלילות, והרמתי לבדי מהמיטה עשרה קשישים כבדים במשמרת אחת. הייתי חוזרת הביתה ונופלת למיטה בלי כוח לקום. כאן, בדירה, הרווחתי בעשר שעות עבודה 500 שקל. כמו בשלוש משמרות. שאלתי את עצמי אם אני מרוצה מהמצב, אם אני מרגישה טוב עם זה. 'זו החלטה שלך', אמרתי לעצמי, 'לכי ותעשי את זה'".
בשנתיים שבהן אני מסתובב באיזור התחנה המרכזית יצא לי להכיר מקרוב את הנשים העובדות בזנות. אלו נחלקות לשני סוגים: הסוג הראשון, שהשתלט על הדימוי הקולקטיבי של זונות התחנה המרכזית, כולל נשים שעובדות וחיות ברחוב. הן מכורות לסמים קשים כמו קוק פרסי וקוק קריסטל, וכל שקל שנכנס מהעבודה מיועד למימון המנה הבאה והולך ישר לסוחרי הסמים.
אבל יש גם נשים אחרות, שמגיעות לעבודה מרצונן ואחרי המשמרת חוזרות לחייהן הפרטיים - בדרך כלל הרחק מתל אביב. תופעות כמו סחר בנשים, זנות של קטינות או תיירות שמגיעות לישראל ביוזמתם של סרסורים נכלוליים הודברו בשנים האחרונות תודות לפעילות נחושה של המשטרה. אבל עשרות נשים שמציעות שירותי מין באופן עצמאי עדיין נמצאות בתחנה המרכזית וסביבותיה.
המפגשים עם הנשים האלה מאתגרים כל סטריאוטיפ, שוברים כל סטיגמה. רובן נאות, נקיות ואינטליגנטיות, ולא משדרות מיניות פרובוקטיבית. ברגע שבו הן יוצאות מהדירות הן שבות להיות האמא של, השכנה או הדודה שיש לכל אחד מאיתנו. חלקן עברו את ה-40, והן עובדות בתחנה המרכזית כבר יותר מעשור. כשבאים לבקר אותן באמצע משמרת הן מציעות קפה, שמחות לשוחח, או מזמינות למשחק שש-בש.
דירה טיפוסית כוללת חדר קבלה קטן המופרד מהרחוב על ידי דלת פלדה. בחדר יש שולחן כתיבה עם טלפון, שם יושבת הקופאית, ושתי ספות בצבעי אדום ובורדו שעליהן ממתינים הלקוחות. על הקירות יש לוח שנה, תמונת נוף פסטורלי וגם חמסה, והטלוויזיה הפתוחה משדרת תוכניות בידור ברוסית.
גרם מדרגות קטן מוביל לקומה למעלה, שמחולקת לכמה חדרים קטנים. בכל חדר מיטת יחיד ומקלחון. החלל נקי, חשוף, נטול מותרות. בשעות הצפופות בערב הלקוחות נכנסים פנימה, מעיפים מבט מהיר בבנות שחולקות משמרת, בוחרים מישהי או עוברים לדירה הבאה. בין הקליינטים הרבה עובדים זרים, גברים חרדים, חיילים, ערבים, לפני ואחרי בילוי.
לכל אחת יש סיבה למה היא עובדת דווקא בשכונה: הסיכוי שמישהו ממעגל החיים הרגיל יגיע לכאן הוא קטן, מחירי השכירות זולים בהרבה, חלקן עבדו במכוני ליווי שונים ומצאו ששגרת העבודה בלתי נסבלת. לדירות בתחנה המרכזית הן באות והולכות כרצונן. אין סרסור, אין אחראית משמרת שמכריחה אותן לקבל כל לקוח ללא התחשבות במצבן הגופני או בדרגת העייפות. רובן מודות שהיו שמחות לעבוד במקצוע אחר לו רק יכלו להרוויח מספיק כסף לכלכל את ילדיהן, אבל עד אז הן מבקשות שיותר להן להמשיך להעניק שירותי מין ללא הטרדות, השפלות ואיומים.
"קיבלתי החלטה עצמאית ואף אחד אחר לא דחף אותי לכאן", אומרת כריסטינה, שמקבלת לקוחות בדירת קרקע מול מסעדה, "ואם למישהו צצה השאלה ויגיד: 'כל הכבוד לך, הצלחת לכסות את המינוס ולהחזיר את כל החובות, למה עדיין את ממשיכה לשבת כאן?', התשובה היא שהבנתי שאני יכולה לספק לבני את הצרכים שלי לא היו.
"אני באתי ממשפחה מאוד ענייה, אבל עכשיו, מהיום שהשארתי את בני, בגיל שבע, עם אביו באוקראינה, אני מממנת לו מורים פרטיים באנגלית ומתמטיקה. בכל חודש מאז שהיה בן שבע אני שולחת כסף לאוקראינה כדי שיגדל וילמד. מימנתי לו גם מורים פרטיים בעברית כדי שבשנה הבאה הוא יחזור לכאן מוכן וילמד בתיכון. בגלל כל זה אני נלחמת, ואמשיך להילחם על המקום הזה.
"אני לא רוצה ללכת לשום מקום עבודה אחר, שבו יהיה בעל בית שאולי יכריח אותי לעשות דברים כאלה או אחרים. כאן כל אחת היא בעלת הבית לעצמה, היא בוחרת לעצמה את תנאי העבודה. אני לא רוצה שמישהו יגיד לי איך ואיפה לעבוד, אני רוצה לעבוד אך ורק כאן. אנחנו לא נעבוד כאן לנצח, נעזוב ביום מן הימים, ואולי יבואו במקומנו נשים אחרות שוב עם אותן הבעיות. מקומות מהסוג הזה מוכרחים להמשיך להתקיים".
מוניקה, בחורה גבוהה וכריזמטית שעובדת בתחנה המרכזית כבר עשור, מצטרפת: "אני חיה כאן בארץ ואף אחד לא הכריח אותי לבוא לכאן, באתי מרצוני החופשי. אני רוצה לאכול, רוצה ללמוד, לקבל מקצוע, תואר וגם להעניק לילדיי השכלה. עוד מעט בתי בת ה-18 תתחיל ללמוד באוניברסיטה ותתחיל להתקדם בחיים, בניגוד אליי.
"כשאני הגעתי ארצה עבדתי בניקיון ושם השארתי את הידיים והגב. אני לא רוצה שהיא תגדל ותגיד שהוריה לא עזרו לה בחיים. אני עצמי לא קיבלתי כלום בחיי, אבל אני מנסה בכוחות עצמי לסדר את החיים שלי והחיים של ילדיי".
גם מוניקה הגיעה לזנות בחיפוש אחר פרנסה. "זה התחיל אצלי בדיוק כמו אצל רבים מהאנשים בישראל היום. בעלי ואני עבדנו במשכורת מינימום, שכיסתה רק את שכר הדירה ועוד שבוע של מחיה. ואז בנקים, חובות וחשבונות אדומים, וכך נכנסנו למעגל של ייאוש שכולם מכירים. אחרי תקופה כזו הבנתי שאין מוצא ואין פתרון, התחלתי לחפש משהו אחר.
"אולי יחשבו שזה נמוך, שזה לא מוסרי, אבל אני חושבת שאם אתה מתעורר בבוקר ואתה לא יודע איך תאכל ארוחת בוקר או צהריים - זה לא מוסרי. זה לא פשע לסחור בגופך, זה פשע שאתה לא רוצה להעניק לעצמך ולילדיך עתיד. אני לא כל כך מבוגרת, עדיין רוצה לחיות ולעשות משהו למען עצמי. זה פשע מצדם של אלו שרוצים לזרוק אותי לעבוד ברחוב כשקודם ישבתי במקום סגור ובטוח. איך הם יכולים לתת לאישה בת 40 שנראית טוב לעמוד ברחוב? זו בושה של המדינה, וזו התנהגות נמוכה".
הנשים בתחנה המרכזית אומרות שבעבר הן דווקא היו יכולות לסמוך על העזרה של השוטרים. כאשר קליינט עשה בעיות וסירב לשלם או כאשר נרקומנים היו מנסים להיכנס פנימה בלי הזמנה הן היו מרימות טלפון לתחנה, והמשטרה היתה משליטה סדר. הכל השתנה בחודשים האחרונים.
"אני יודעת שהשוטרים רק עושים את עבודתם, בדיוק כפי שאני עושה את עבודתי, רק שבזמן האחרון היחס שלהם אלינו הפך להיות נורא משפיל", אומרת כריסטינה. "אם מחר יעיפו אותי מכאן, אז אני אשכור בית בקומה ראשונה בבניין עם ילדים ושכנים. אין לי ברירה, אני אמשיך לעבוד, אם לא פה אז בבית".
כמו רוב חברותיה, גם כריסטינה התנסתה אישית בהטרדות של המשטרה. "לקחו אותי לתחנה, פתחו לי תיק על זנות, לא נתנו לי שום מסמך ביד למעט צו הרחקה ל-15 ימים. היו איתי עוד שתי בנות שישבו על הספסל והמתינו לחקירה. מגיעים שני פקחי עירייה ועומדים עם השוטר שהביא אותנו ואז הוא שואל אותם, "עם מי היית נכנס, עם זו או עם זו?".
"היה גם מקרה שנכנסנו לחדר ואחרי שהתפשטתי לגמרי הבחור מוציא תעודה ואומר שהוא שוטר ועוצר אותי על זנות. הרי מספיק שהוא היה נותן את הכסף בשביל לעצור אותי, למה להביא אותי להתפשט? כשלוקחים אותך למשטרה, את יכולה לשבת שם שעה ולצאת, ולפעמים הם יכולים לייבש אותך גם שבע שעות, תלוי במצב הרוח של השוטרים.
"בכל מקרה, קודם אני חותמת שאין לי שום טענות כלפיהם ולא נגנב לי או נעשה לי שום נזק, ולאחר מכן מתחילה חקירה, שבסיומה אני חותמת על צו הרחקה, ומתחייבת לא לשהות באיזור תל אביב למשך 15 ימים. כמובן שאני לא מקבלת העתק משום נייר שחתמתי עליו. לא מזמן הייתי צריכה להוציא מהמשטרה תעודת יושר בעניין מסוים וגיליתי שהתיק שפתחו לי שבועיים קודם בכלל לא נמצא במערכת".
פעם המשטרה עזרה לכן לשמור על הסדר. מה קורה היום?
"היום אנחנו אפילו לא מתקשרות, מנסות לפתור בעצמנו את הבעיות. לפעמים נכנסים לקוחות בעייתיים - כאלה שאחרי שקיבלו שירות עדיין לא מרוצים ולוקחים בכוח את הכסף בחזרה מהקופאית. כולנו מסתכנות כאן כי אנחנו יודעות שאם נזמין משטרה הם יגידו לנו, 'אמרנו לכן לא להיות כאן'.
"בעבר, כשהדירות היו פעילות 24 שעות ביממה, יכולנו לשכור מאבטח ששמר עלינו, כל בחורה מימנה חלק מההוצאות על השמירה והיינו רגועות. היום אין לנו מספיק כסף אפילו לזה. אבל למרות כל הבעיות בעבודה, אני עדיין יכולה לבוא לכאן לשעתיים-שלוש ולהרוויח 200 שקלים, זה כסף שבאמת מציל אותי".
מה הסיבה, לדעתך, ליחס הנוכחי של המשטרה?
"במדינה כל כך קטנה, כשיש כל כך הרבה בעיות, כדי לכסות את התחת שלך אתה מנסה קודם כל להשתלט היכן שהכי קל לך וזה אומר החלשים, במיוחד אנחנו. אף אחת לא מכירה את החוק, לא ראתה את החוק בעיניים.
"אם שוטרת היתה אומרת לי, 'תשמעי, לפני שאני גוררת אותך לתחנה, פותחת לך תיק, לוקחת ממך טביעות אצבעות, תראי את החוק כדי שתדעי שהוא אכן קיים, ואני לא סתם פותחת לך תיק' - זה היה טוב. היום כולן יודעות שאין חוק נגד זנות בישראל. אם היה כזה כבר היו מניחים לפנינו את המסמך הנכון".
נשים שפעילות בארגונים המסייעים לזונות יגידו לכן שהנה ההזדמנות לעזוב את העולם הזה.
"אם המצב הכלכלי במדינה ישתנה, אני בעצמי אקום ואלך. אם אמצא עבודה שתאפשר לי לשלם 2,000 שקל שכירות, 3,500 שקל גני ילדים וגם חשמל, מים, ארנונה, אוכל ונסיעות - אני אעזוב.
"נכון להיום, עם כל הכבוד למה שלמדתי והשקעתי, בעבודה רגילה אני קורעת את עצמי 11 שעות ביום ומביאה הביתה 4,500 שקלים לחודש, אז מה עשיתי בזה? כשאני חוזרת הביתה אני צריכה לבשל, לגהץ ולנקות. אני חוזרת רעבה ולא מספיקה להיות עם הילדים, לבדוק להם שיעורי בית, אפילו להתקלח אני לא מספיקה, כבר אין לי כוח".
יש טענה שזנות זה לא דבר מוסרי, שזה מפרק משפחות. במקום שגברים יהיו בבית עם הילדים והנשים הם באים אליכן.
"אם יש קונדיטוריה בבית, הקליינט לא יבוא לפה. הרבה מהלקוחות שמגיעים לכאן בזמן האחרון מקבלים שוק מכל הסיטואציה. לא מעט מהם, בעיקר הלקוחות הקבועים, מגיעים אלינו לא בשביל הסקס, באים לדבר. לקוח יכול להיתקע איתך שעתיים וגם שלוש. הוא יכול לשאול אותך, 'היה בבית מקרה כזה או אחר, תייעצי לי בבקשה מה לעשות', ואני נותנת עצות מהצד שלי, בתור אישה.
"יש לי גם קליינטים שאומרים, 'אני מעדיף לבוא לכאן פעם בשבוע ולשלם מאה שקלים, ובחודש זה יוצא 400 שקלים, במקום להחזיק מאהבת מהצד שצריכה גם מסעדה, בילויים ובסוף גם יכולה להיכנס להריון ולתבוע אותי'.
"אנשים התרגלו לשמוע את הסיפורים, שהבנות עובדות בזנות בכוח, שמכריחים אותן, שיש בעל בית שמחייב אותן לעבוד בזמן המחזור, לוקח להן את הכסף, משפיל אותן. דברים אלו לא קיימים אצלנו. השוטרים אמרו לנו פעם שאנחנו מפיצות איידס, אז הלכנו כולנו להיבדק במרפאה ברחוב לוינסקי, עשינו את כל הבדיקות, כל שלושה חודשים, והיו לנו כל האישורים לכך שאנו נקיות".
החוק בישראל לא אוסר על עיסוק בזנות, אבל יש חוקים שנועדו להקשות על עבודתן של נשים שמספקות שירותי מין, כמו איסור על שידול או הפעלת בתי בושת. ועדיין, מכוני ליווי פועלים בכל עיר גדולה, מודעות של שירותי זנות מתפרסמים באופן חופשי באינטרנט, וכל מי שהחנה את האוטו במתחם בילויים בתל אביב מגלה על השמשה גלויות מזמינות עם מספרי טלפון. מנגד, אנשים שהתקשרו למשטרה כדי להתלונן שבבניין שלהם פועל מכון ליווי שומעים לעתים קרובות שאין מספיק משאבים לטפל בבעיה.
לזונות של התחנה המרכזית יש שפע תאוריות לשאלה מדוע המשטרה מתנכלת להן דווקא עכשיו. יש שמאמינות שזוהי יוזמה פרטית של קצינים להוטים מדי, ואחרות שסוברות שמדובר במבצע ניקיון לקראת בואם של כרישי הנדל"ן לשכונה. לעיריית תל אביב יש תוכניות גרנדיוזיות להפוך את איזור התחנה המרכזית למתחם אופנתי של בילויים ומסחר ומסעדות.
בדיקה של מה שקורה בשטח מוכיחה שלא ניתן לרכוש אפילו בלטה אחת פנויה בשכונה. כך או כך, הבנות לא מתכוונות לוותר על העבודה. "אם זה לא יהיה כאן, נעבור לשם", הן אומרות. "המקום הזה הוא כמו בסרט 'הבהלה לזהב', תבעט בזבל ותגלה מתחתיו את הזהב', אומרת מוניקה.
הלחץ של המשטרה מורגש. הרבה מהדירות ברחובות פין, נווה שאנן, הגדוד העברי וארלינגר נעולות. פה ושם עדיין מתרחשת בהן פעילות, אך הזונות נזהרות לא לפתוח את הדלת לכל אחד ומציבות את הקופאית בכניסה, כדי שתתריע מפני כל מבקר לא רצוי במדים. חלק מהנשים שעזבו את התחנה המרכזית ומצאו עבודה במספרה או בסלון קוסמטיקה עדיין ממשיכות להגיע פעמיים בשבוע כדי להרוויח עוד כמה שקלים.
"המשטרה ומג"ב מגיעים לכאן לעתים קרובות, מאיימים עלינו במעצר ומשפילים אותנו", מספרת מרינה, שנדחפה לעסוק בזנות לאחר שבנה הידרדר לסמים והיא נאבקה לממן לו טיפול גמילה פרטי. "לפעמים אני עומדת מול חייל צעיר ממג"ב שהוא קרוב בגיל לבן שלי. יורדות לי דמעות כשאני שומעת איך הוא מדבר אליי. אני ממש מתביישת. הייתי רוצה לומר לו שאני אולי זונה, אבל עדיין אמא של מישהו.
"הייתי רוצה שרשויות הרווחה יזמנו אישית כל אישה שעובדת בזנות וישאלו אותה, 'למה את כאן, מה חסר לך?', שיעשו חשבון של כל ההוצאות ההכרחיות למחיה ושיקציבו לה סכום שישלים את החסר. זה לא בשמים, תוספת של 2,000-1,500 שקל לחודש, ואני אפסיק לעבוד בזנות. רק הדלק שהמשטרה שורפת כדי להסתובב סביבנו עולה יותר.
"חוץ מהמשטרה שרק רודפת ומגרשת אותנו, שום גוף לא מתעניין ולא מטפל בנו בצורה רצינית. מגרשים אותנו ללא צו וללא משפט. מישהו שאל אותי איך אני אחיה 30 ימים בלי העבודה כאן? אם הייתי עומדת מול שופט, הייתי מביאה אליו את הילדים שלי ומזמינה אותו שיאכיל אותם במשך 30 יום. כאן אף בחורה לא מסודרת בחיים, לאף אחת אין דירה משלה, לא מרוויחים כאן מיליונים. אני לא גאה בעבודה כאן, אבל גם לא מתביישת. אני יורקת על כל מי שיגיד לי היכן לעבוד, שינסו הם לחיות את חיי. כך לפחות הילדים שלי שבעים, לומדים, ויהיה להם עתיד".
רפ"ק אבי צברי, דובר מחוז תל אביב של המשטרה, אומר בתגובה: "משטרת תל אביב נלחמת בתופעת בתי הבושת והסמים בכל תחום המחוז ובכלל זה באיזור התחנה המרכזית הישנה, ויחידות המשטרה עושות לאל ידן על מנת לצמצם את התופעה. יש לציין כי תופעת הזנות מהווה כר נוח לפעילות עבריינית פלילית, כאשר הכסף זורם לכיסן של משפחות הפשע.
"באשר לטענותיהן של הנשים, הרי שפעילות המשטרה כפי שנעשית היא על פי חוק, תוך שמירה על כבודן של הנשים ועל צנעת הפרט. למי שיש טענה בדבר התנהגות חריגה ושלא על פי חוק מצד המשטרה, יכולה להפנות את טענותיה למחלקה לחקירות שוטרים כדי שטענותיה ייבדקו".
נא להמתין לטעינת התגובות
