הלכות הריגת התבוניות
במקום לדבר על איסטרא בלגינא, כדאי לרבנים להכיר את פרנק זאפה שאמר: "לטיפשות יש קסם מסוים - לבורות אין"
הספר המוחצן והמוקצן הצליח לכשף את כולנו בקסמו הנואל, זוהי הצלחה גדולה מאוד בשביל מחברי הספר, שמעצם הוצאתו לאור ניתן היה להבין שכל כוונתו היא מנת יתר של רעש וצלצולים, ממש בדומה לספר הזיכרון הדגול – "ברוך הגבר" שנכתב לזכרו של ה"צדיק" דוקטור גולדשטיין.
יש שיאמרו שזו השוואה מרחיקת לכת, שיש הבדל גדול בין עיון מלומד במקורות הלכתיים ל-"יצירה" שכולה שיר הלל לטרוריסט יהודי, יש בכך מן האמת. אולם, התוצאה הישירה של שני כתבים אלו דומה, עיוות של התבוניות הבסיסית ביותר. גם אם היא מסתתרת במסווה של קובץ הלכות, היא מביאה לאפקט פרפר זהה.
מטבע הדברים, אין ביכולתי להתעמת עם שלל הטיעונים והפלפולים ההלכתיים השזורים בספר, שכן בכל הקשור לרזי הגמרא, נבכי השו"ת וקונטרסי ההלכות, קטונתי מעטורי הזקן והכיפות הענקיות מישיבת "עוד יוסף חי". יתכן, בהחלט יתכן שבמישור ההלכתי הטהור הצדק עימם, אלא שכולנו יודעים שספר שכזה לא בא לעולם מתוך רצון תמים לפתור מחלוקת פוסקים נושנה.
מהו המסר שאותו אני אמור להפנים בתור נער בן המגזר הדתי-לאומי ששומע על "הלכות הריגת גויים", שם מעורר חלחלה כשלעצמו? כיצד צריך להתייחס צעיר ציוני נלהב לפלירטוט הרבני הגלוי עם מתן אישור לפעולת יחיד צבאית? מה בין ההלכה הכתובה למעשה הפיזי לפי מפיצי הספר? כל תשובה שניתן להעלות על הדעת, מעוררת אסוציאציות קשות ומבהילות.
יש לשער, שהרב יצחק שפירא, שכתב כנראה את רוב "כתב הקודש" הזה, שמע בשבועות האחרונים על אדם ששמו – יעקב טייטל, שהוא במקרה מחבל יהודי. הפרט הפעוט הזה, הופך את הספר ליציר מעט אירוני, נקודת דמיון נוספת ל - "ברוך הגבר" שנכתב על ברוך גולדשטיין, ספר שקישט באקורד צורם את פרשת הטבח במערת המכפלה. מכורח הנסיבות, "הלכות הריגת גויים" מהווה מרצון או שלא מרצון, העתק מכאיב, זריעת מלח על הפצע שפער הרוצח המתועב והמטורף.
זוהי התעלמות נפשעת
הטירוף, שהרהרתי בו בבמה הזו לא מזמן, זקוק רק לניצוץ קטנטן כדי לבעור ולהשתלהב, האשליות שגורמות ליחידים לדמיין שהם מקיימים את דבר האל, מסוכנות לאין שיעור. על כולנו להירתם למאמץ שמטרתו ייבוש העשבים השוטים שמכתימים אותנו, את הציונות הדתית, את הימין, את היהדות, את בורא העולם. פרי עטם של הרבנים מיצהר הוא בבחינת צינור מים המשקה את העשבים השוטים, ומכאן שהוא הופך למסמך של חילול השם.
באמת שניסיתי, אבל אסור לחסוך בביקורת כלפי אלה המנפנפים בחיבור ההלכתי מעורר הזעם. אולי ההלכה היבשה יכולה להביא למסקנות מסוימות וקיצוניות, אבל ללא התחשבות בצד המוסרי וההשלכות המעשיות הנחפזות, ניתן להשוות את הספר לשאיבת תוכנו הפנימי של פרי היפותטי והשארת קליפתו שלמה, אך חלולה.
על כן, מצאתי לנכון לצרף עוד שאלה לרשימת הקושיות שאני מפנה לרבנים מהישיבה שבה יוסף עדיין חי: מה על קדושת החיים ואיפה הבושה?
קראתי בעיון ובכובד ראש את מאמרו של הרב יעקב יוסף – "למה תמכתי בספר המתיר להרוג גויים". זהו מאמר בו שורה של טיעונים קונקרטיים מעורבבים יחד ברשלנות, לבלילה של הזנחת המוסר והיושרה.
אציין רק כי מדובר באותו רב שכתב בפינתו העוסקת בענייני הלכה בעלון השבת "ארץ ישראל שלנו", שחיילים שהשתתפו בפינוי ישובים לא יכולים להשלים מניין כי הרימו יד על יהודים, כשהוא מתעלם באלגנטיות מחלקים מסוימים במגזרו, שלא מקפידים לשמור את ידם בכיס ודווקא הם הקוראים הנלהבים ביותר של העלון שבו הוא כותב.
למרבה ההפתעה, פרשת הלכות הריגת גויים, הזכירה לי את יוצר הרוק הסאטירי והלא קונבנציונאלי פרנק זאפה, שבספרו האוטוביוגרפי – "פרנק זאפה האמיתי", הגה מהרהורי ליבו: "לטיפשות יש קסם מסוים - לבורות אין".
אי אפשר לומר שספר ההלכה - "תורת המלך - דיני נפשות בין ישראל לעמים" מצביע על בורות, שהרי הוא מנומק ומפורט. קסמו וכישופו הטיפשיים טמונים בחוסר ההבנה הבסיסי שהוגיו לוקים בו. חוסר ההבנה שלדעתי מתחיל ברב יצחק שפירא ועלול לעיתים להסתיים ביעקב טייטל.
נא להמתין לטעינת התגובות
