דוסטורשן
יותר ויותר דתיים פוקדים הופעות של אמנים חילונים בעליל, מכל ז'אנר אפשרי. לא פלא שבירושלים כבר אין כמעט הופעות רוק בלילות שישי. מרבית הקהל שלהן נמצא בבית הכנסת
ואולי לא מדובר בהפתעה בשביל מי שמסתובב באחרונה בהופעות, בעיקר באזור חיוג 02. בעוד הקהל החילוני ממלא את ההופעות של שולי רנד, הקהל הדתי לא מסתפק באחים רזאל או בגרסתו הכשרה של אביתר בנאי והופך לקהל מן המניין בהופעות רוקנרול כהלכתו. זהו צדה השני של ה-תופעה במוזיקה הישראלית בשנתיים האחרונות: החיבור למקורות. באמת צריך לחזור על זה? בשתי מילים: רוקנרול ופיוטים. בקצת יותר: מיכה שטרית, ברי סחרוף, אהוד בנאי, דוד ד'אור, קובי אוז, מאיר בנאי, אביתר בנאי, אתי אנקרי, עמיר בניון ושולי רנד. ובטח שכחנו כמה שמות.
אבל עתה מתברר שבשעה שהאמנים מתקרבים אל הדת, הדתיים מצדם מתקרבים אל האמנים. הכוונה היא לא לציבור הדתי שנוהר להופעות האמנים אשר שבים למקורות, וגם לא לקהל המסורתי שמסייע למוזיקה הים תיכונית להסתער על המדינה, אלא לצעירים ולצעירות שכאילו יצאו מהסט של "סרוגים", הפוקדים יותר ויותר הופעות של רוקנרול, היפ-הופ ואינדי. האמנים החביבים על המגזר במיוחד הם יהודית רביץ, עידן רייכל, כנסיית השכל, אבישי כהן, וגם הדג נחש, פאנקנשטיין, אסף אבידן והגרובטרון. צריך, אמנם, להעמיד דברים בארבע האמות הראויות להם. עוד לא מדובר בהקמת סניף של בני עקיבא מחוץ להופעה של סינרגיה, או בחרדים שמתגנבים ממאה שערים כדי לראות את נינט בפסטיבל ערד. זה קורה בעיקר בירושלים, או באזור השרון. עדיין לא בתל אביב.
ובכל זאת, אם פעם הקהל הסרוג היה ממלא בעיקר הופעות של אהוד בנאי ואביתר בנאי (אגב, הרבה לפני ששני אלה החלו לשמור תורה ומצוות באדיקות), זה כבר לא כל התפריט שלו. אם לפני עשר שנים צעירים דתיים שהיו הולכים להופעות של החברים של נטאשה או של משינה נחשבו לחתרנים ובלטו בקהל, היום יש לא מעט הופעות שבהן אחוז הקהל הדתי עולה על חלקו האמיתי באוכלוסייה.
"בסטטיסטיקה לא מדעית מדובר בערך ב-40 אחוז דתיים, דתל"שים (דתיים לשעבר, א"ז) או דתל"פים (דתיים לפעמים, א"ז). הפתיחות היום היא הרבה יותר גדולה וכיף לראות את זה", אומרת מיכל נקר, מנהלת מחלקת תכנים בבית אביחי בירושלים, מרכז תרבות שמצד אחד נחשב למרכז סצנת הפיוט (ובירושלים יש ועוד איך סצנה כזאת) ומצד שני מארח במועדון ח7 שבעיר הופעות של הרכבי אינדי, פאנק ומה לא. בהופעה של פאנקנשטיין עם גורי אלפי שנערכה שם באחרונה נכח רוב ניכר של קהל דתי.
"דתי 'פתוח' יודע לסנן", אומרת נקר, "כמו שכשהוא הולך למופע סטנד-אפ הוא מסנן, ככה גם בהופעות מוזיקה. לדג נחש למשל יש טקסטים שלאוזניים דתיות-הלכתיות הם לא קלים, אבל אנשים יודעים לסנן לעצמם. ככה גם באיפה הילד או בפורטיס, שבהופעה שלו אצלנו היו 30 אחוז דתיים. אני באמת חושבת שהמציאות הזאת של ההפרדה הדיכוטומית הולכת ומיטשטשת. מצד אחד יש יותר 'כיפות שקופות' ומצד שני יותר חילונים שמחפשים רוחניות. לכן מלכתחילה, כשאנחנו בונים את תוכניות המופעים, אנחנו לא קובעים על פי קהל יעד דתי או חילוני אלא על פי מה שיעניין שוחרי תרבות. מי שפתוח תרבותית ותיתן לו מוצר איכותי - הוא יתחבר אליו. אנשים פחות מפחדים. כמו שהחילונים לא נבהלים כבר מפיוטים, ככה גם דתיים לא נבהלים כשאומרים להם 'פאנק' או 'היפ-הופ'".
מדגם מקרי של צעירים דתיים שהולכים להופעות בתדירות גבוהה מגלה כי מבחינתם מה שפעם לא היה לגיטימי הפך לבילוי המועדף. "יש הופעות שהאולם מלא כמעט רק בדתיים. אהוד בנאי, אביתר בנאי, זה נראה כמו הפגנה למען פולארד", אומר אריאל זמר (גילוי נאות וגאה: מדובר באחי), 25, סטודנט למוזיקה וסאונד, חובש כיפה. "עכשיו זאת האופנה, ללכת להופעה. כמעט לכל מי שמופיע. אמנים הבינו שמלמכור דיסקים הם לא ירוויחו אז הם משקיעים יותר בהופעות. יש הופעות זמינות ומחירים סבבה אז למה לא".
יש מי שמכניס את הכיפה לכיס כדי לא להיות מזוהה?
"לשים את הכיפה בכיס? אולי כי אם רוקדים היא נופלת. אין קטע של להכניס את הכיפה לכיס מבושה. היום כולם בירושלים בקטע של הופעות ומוזיקה. זה חלק מהעניין ואם אתה אוהב מוזיקה ואתה דתי זה לא אומר שהמוזיקה שאתה חייב לאהוב זה רק כלייזמרים".
מרבית הסצנה הדתית מתקיימת, כאמור, בירושלים. צופיה דגן, 27, דתייה המתגוררת בתל אביב, הולכת ללא מעט הופעות, בעיקר במועדון לבונטין 7, שאותו היא מגדירה כ"דווקא לא מאיים". היא לא רואה שם יותר מדי דתיים, אבל היא ממילא באה בשביל המוזיקה ולא בשביל להשלים מניין לתפילה. "אני מוצאת את עצמי בהופעות רוקנרול מיינסטרים, מוזיקה ניסיונית ולא מזמן נקלעתי אפילו להופעה של אילנית שהייתה סוג של ערב גייז. זה היה אצלי תמיד. גדלתי מצד אחד על עדי רן (רוקיסט שחזר בתשובה, א"ז) ומצד שני על היהודים. אם יש מישהו שהערצתי שהייתי תלמידה באולפנא זה היה אביתר בנאי, למרות שזה היה הרבה לפני שהוא חזר בתשובה".
ואף פעם לא הרגשת שזה מתנגש או לפחות מדגדג את עולמך הדתי?
"ממש לא. אני לא יכולה לדמיין את העולם התרבותי שלי בלי רוקנרול. אני יוצאת עם חברים, אני נהנית מהמוזיקה, מההופעה, מהאנרגיות. הליכה להופעת רוקנרול באיזה מועדון יכולה להתחיל ולהיגמר במוזיקה".
ואכן, בשלב הנוכחי של עלילות חובשי הכיפה בקהל, מתברר שלא תמצאו יותר מדי סימפטומים של סקס, סמים ורוקנרול, טוב - אולי כן רוקנרול. "דתיים, בעיקר צעירים, הולכים בקבוצות של חברים, ויש שם גם בנים ובנות", מספר אורי, צעיר דתי מאחד היישובים בשומרון. "רוב מי שהולך להופעות והמוזיקה שלו היא רוקנרול ופאנק הם ממילא דתיים-סבבה, שלא ממש מקפידים על תרי"ג מצוות ביומיום, למרות שחשוב להבין שאין שום איסור הלכתי על שמיעת מוזיקה או על צפייה בהופעה. נכון שבהופעות גם רוקדים, אבל לדעתי בדרך כלל המנגנון של הדתי הוא עדיין לרסן את עצמו במקום פומבי, אז מקסימום תראי זוג מתחבק, רוקד או מחזיק ידיים, אבל לא הרבה מעבר לזה. למרות שברוב המקרים גם הקהל מסביב די מרוסן".
ומה בנוגע לאלכוהול?
"בטח ששותים", אומר אורי, "אבל הכול במידה. כשאתה בא להופעה אתה בא להופעה, לא יוצא לשתות. צריך להודות שזה גם לא השטח הכי חזק של הדתיים, שרובם לא צריכים לשתות הרבה כדי להיכנס לראש טוב. שתייה זה הרי עניין של הרגל. אז שותים בירה-שתיים ומבסוטים. ממילא לאף אחד אין יותר מדי כסף להוציא".
אריאל פלקסין, 28, מבקר תרבות ומוזיקה ירושלמי דתי, מסביר ממה נובע הגידול הניכר בכמות חובשי
הכיפות בקהל. "דתיים מחפשים תרבות", הוא אומר, "וכשיש ערב מגניב שאין בו איזו בעיה הלכתית צורמת הם ינהרו לשם. גם צריך להבין שיש למגזר הדתי חיבור חזק למוזיקה. קחי חתך אוכלוסייה של נוער כיפה סרוגה מול נוער חילוני רגיל - אחוז הדתיים שיודעים למשל לנגן בגיטרה גבוה יותר. זאת עובדה.
המוזיקה נתפסת כבילוי חברתי, לשבת ולנגן יחד. זה קורה בכל שני וחמישי. גם המחיר משחק תפקיד. ההופעות האלה לא עולות כמו הופעה של מדונה בפארק הירקון, שצריך לחסוך בשבילה ארבע משכורות. הציבור הדתי הוא לא קמצן, אבל כן יש לו פרופורציות, ומחירי ההופעות הרגילות מסתדרות עם זה".
אבל זו לא רק שאלה כלכלית. אמא דתייה שמרנית שהבן המתבגר שלה הולך להופעה של הדג נחש או של פאנקנשטיין לא חושבת על הארנק. "די ברור לי, לפחות ממה שאני מכיר, שדתיים לא הולכים להופעה כדי לרקוד ולקבל את האווירה הזאת, אלא כדי ליהנות ולהיות חלק מסצנת התרבות. להגיד שהם עושים את זה כדי למצוא ריגושים שלא קשורים למוזיקה זה לעג לרש, כי יש להם מספיק אפשרויות למצוא את זה".
פלקסין מוסיף כי זה "בדיוק כמו שאוהד כדורסל דתי מרשה לעצמו לאסוף את הילד והילדה מבני עקיבא, ולהגיע למשחק כדורסל. הוא יודע שיש שם גם קללות וצעקות, אבל הוא גם יודע להתעלם ולהתעסק בעיקר שלשמו הוא הגיע: לשמוח, לצעוק ולשיר. הייתי בעשרות, אולי במאות הופעות שונות בחיי, ומעולם לא נתקלתי בג'וינטים, או בבנים ובנות שמחליטים לעשות סדום ועמורה עליזה דווקא מול הפרצוף שלי, ושאר אירועים משחיתי נפש. אני לא אומר שזה לא קיים או אפילו התרחש באותן הופעות, אבל עובדה שזה לא מה שאפיין וייצג את הערבים האלה".
לצוללת צהובה, מועדון ההופעות הירושלמי הוותיק, יש שכנים חדשים. באחת הקומות בבניין המועדון
שמארח כמעט כל הופעה מז'אנר הרוק, פאנק, ג'אז ומה שתרצו, הותקנה לא מזמן מזוזה של בית חב"ד
ירושלים. אנשי בית חב"ד נוהגים לפקוד את ערבי הג'אז במקום, נוסף לקהל החילוני. אצ'ה בר, מנהל הצוללת, התרגל לראות אצלו במועדון כיפות, המתערבבות עם הקהל החילוני הירושלמי ששומר לו אמונים כאחד ממעוזי התרבות האחרונים בעיר הגוועת. בתקופה האחרונה הוא אפילו קיבל מיילים שתהו מדוע ההופעה של מרסדס בנד נקבעה ליום שישי בערב. "נכון שהקהל הדתי מגיע להופעות של תמר אייזנמן ולערב להקות רוק צעירות ולערבי ג'אז, אבל בעיקר לאמני מיינסטרים כמו שלומי שבן, ארקדי דוכין ואביתר בנאי", הוא אומר. "להקות שהיו פעם אינדי כמו כנסיית השכל וטיפקס הם היום האמ-אמא של המיינסטרים".
והקהל הדתי מעכל אותן טוב יותר?
"כן. בירושלים תמיד יהיו כיפות סרוגות בקהל כי החילונים לא נשארים לגור בעיר. אני בקושי שם הופעות בשישי בערב כי אני יודע שמקרים רבים לא יבואו מספיק אנשים כדי למלא הופעה בלי הקהל ששומר שבת. דבר אחר הוא שיותר קשה להביא קהל להופעות, והקהל הדתי בא משכבה סוציו-אקונומית קצת יותר מבוססת ומוכן להשקיע".
חוקר התרבות ד"ר דרור אידר, מרצה באוניברסיטת בר אילן ובבצלאל, אומר כי למעשה תם כבר העידן של "שלנו" ו"שלהם". כשם שברי סחרוף יכול להוציא דיסק כיסוי לשירי רבי אבן גבירול, כך גם חסידיו של אבן גבירול יכולים להיות גרופיז של סחרוף.
"היום יש לתופעה הזאת הד פומבי יותר, אבל הדתיים תמיד צרכו מוזיקה. מדובר בעיקר בקבוצות היותר ליברליות, לא בתלמידי מרכז הרב", אומר אידר. "דברים השתנו. פעם התרבות הציעה סל מוצרים צר יותר, אבל כיום יש יותר היצע, יותר ניואנסים ולכן לדתי נוח יותר. גם הזמן עצמו נעשה יותר נוח. יש עידן של ביטול היררכיות ופחות מקטלגים מבעבר והפועל היוצא הוא שהאנטגוניזם נעשה רך יותר ואין בעיה ללכת להופעת רוק. יש לגיטימציה לערבוב".
ומה בנוגע לטענה שרוקנרול זה לא רק מוזיקה אלא גם חבילת מסרים, שעלולים להיות מנוגדים לעולמו של הדתי הממוצע?
"הישראלי הפרטי קצה נפשו בפוליטיזציה של האסתטי. ממש מעניין לו את התחת שיש משמעויות פוליטיות לשיר 'משיח' של שלום חנוך. הוא יכול פשוט ליהנות מהשיר".
אותו מעניינת ירדנה יותר מהכול.
"הוא חושב שאם לשיר יש משמעויות אז שייהנה מי ששומע אותן. אבל הפוליטיזציה מתפוגגת. וכשגבולות ההפרדה מיטשטשים - נוצרת לגיטימציה".
בעיני אידר התופעה אכן סוגרת מעגל עם התחברות אמנים מובילים לדת. "הציבור הדתי חיפש את מקורות הלגיטימציה שלו במוזיקה הכללית מכיוון שרצה להזדהות עם הרוב. מנגד, המהלך ההפוך שבו המיינסטרים נותן לגיטימציה למה שהוא הדיר באופן גורף במשך שנים, מבשר אולי על סימן להתפייסות".
ובחזרה לעפרה, ולמוש בן ארי, שעדיין זוכר את ההופעה דלעיל לטובה. "ממש לא עשיתי הכנה מיוחדת לקהל הזה", הוא טוען. "הגעתי לשם כי הנוער קרא לי ואיפה שקוראים לי ואנשים רוצים להתפנן אני מגיע".
בדומה לקהל, גם הוא הרגיש אנרגיות חזקות. "חוץ משטיח של איזה אלף צעירים לא ראיתי כלום. רק התחלתי את השיר והם כבר היו איתי, ידעו את הקטנות, את הניואנסים. באמת שחררו שם רסן, הייתה הופעה מטורפת, כמו כל הופעה".
גם מחוץ לעפרה, בהופעות הרגילות (לפני שבוע נפתח סבב ההופעות החדש), בן ארי מסכים שיש יותר ורסטיליות בקהל. "בתל אביב זה אולי קורה פחות, אבל בכל פעם שיוצאים מהמובלעת של גוש דן קולטים שיש יותר קהל של ארץ ישראל שזה כולל הכול, גם קהל דתי", הוא אומר. "זה לא שיש מלא מלא דתיים בהופעה, אבל יש הרבה יותר מיקס של אנשים".
כמוזיקאי, אתה חושב שיש סתירה בין מוזיקה לדת?
"כן, אם המוזיקה קיצונית מאיזשהו כיוון אבל אין סיבה שתהיה סתירה. מוזיקה צריכה להיות נקייה מסטיגמות. אפשר לשיר שרוצים שלום, אבל לא לדעת לקבל דתיים. יש אמנים כאלה בארץ, שיודעים לדבר על שלום, אבל בסופו של דבר הם הכי גזעניים. צריך לדעת לקבל את זה שלהיות ישראלי זה דבר רחב".
בן ארי מסכים שהתופעה הזאת, של דתיים שמתקרבים למוזיקה, משלימה את זו של המוזיקאים שמתקרבים לדת. "התרחקנו מאוד כדי להתגעגע למה שיש לנו בבית. פתאום יש נגישות לטקסטים מדהימים שנכתבו עוד הרבה לפני שהיינו פה, עשינו את זה גם בלהקת שבע. בעשור האחרון מתחילה להתגבש פה ההבנה שאנחנו ישראלים ושזה סוג של מיקס. זה גם גורם לאמנים לעשות דברים משוחררים, ולמה פתאום רואים קהל חילוני אצל אמן דתי ולהפך? כי אנחנו במקום של ההבנה הזאת".
נא להמתין לטעינת התגובות
