איך אדם נורמלי משאיר ככה בחורה?
עדי ביטון צעדה בשולי הכביש כשכלי רכב פגע בה ונמלט. גופה רוסק וזיכרונה נפגע. ככל הנראה ישתחרר הדורס מהכלא לפני שתצא מהשיקום
הזיכרון נפגע משמעותית. אלמלא התאונה, בימים אלה היא הייתה אמורה להתחתן. במקום להתרגש ממדידת שמלת הכלה, היא שמעה על כוונת הפרקליטות להגיע להסדר טיעון עם הנהג הפוגע, דוד מדר מבאר שבע, לפיו ירצה מאסר בן שנה וחצי בלבד.
עדי הרגישה שהיא נדרסת פעם נוספת. "תראי איפה הוא שם אותי", היא אומרת כשדמעות בעיניה. "אני בכלא כבר חצי שנה. הגוף שלי הוא כמו הסורגים. הנהג עשוי להשתחרר עוד לפני שאסיים את השיקום. למה מגיע לי עונש? איזה מסר מועבר לציבור? שיישב כמה שנים, שיחשוב על הדריסה וההפקרה שלי. אין הבדל בין נהג דורס לבין רוצח, רק כלי הנשק הוא שונה. עשר שנים הן עונש הולם.
לפעמים אני אומרת: ניחא, פגעת, אבל למה ברחת והשארת אותי זרוקה בשדה? את תוצאות המעשה שלו אני אשלם כל חיי, ועל מה? בגלל כמה צעירים שהשתוללו על הכביש והחליטו ללחוץ ידיים תוך כדי נהיגה".
עדי מקווה כי הפרקליטות, שטרם גיבשה עמדה נחרצת, תנהל משפט ובו יישמעו עדי הראייה לתאונה. היא, כך הצהירה, לא תגיע לדיונים. היא רוצה להיות נוכחת רק במתן גזר הדין. "לא רוצה לשמוע כיצד עפתי באוויר והתרסקתי, זה יהיה לי קשה. אני לא מסוגלת לשמוע את השקרים של הנהג שטוען שזרקו לו פרי על הראש ולכן איבד את השליטה על ההגה.
ההשתוללות שלו על הכביש דפקה לי את החיים. אנשים לא מבינים כמה קשה לפגועי ראש, כמה הם מתאמצים לבצע פעולות בסיסיות. כל דבר אני צריכה לעשות כמה פעמים כדי שיצליח. אני כמו ילדה שלומדת עכשיו ללכת".
היום את מרגישה שנולדת מחדש?
"ממש לא. אף אחד לא יודע כמה אני נלחמת כדי להתקדם. אני עכשיו ברחם ונאבקת כדי להיוולד. אני מחכה לרגע שבו ארגיש חופשייה, שאוכל לתפקד כפי שהייתי בעבר, שלא אחשוש אם אוכל ללדת ילדים בגלל כל התרופות שממלאות לי את הגוף".
ביום רביעי השבוע, בשעה שמונה בבוקר, עדי כבר ישבה ליד השולחן בחדר הטיפולים בבית לוינשטיין מול לוח עץ ותרגלה משחקי חשיבה. יד ימין שלה, היד שעמה כתבה בעבר, נעה בנוקשות. במשך דקות ארוכות ניסתה להתרכז במשחק, והגיבה באכזבה כשאחד מכלי העץ החליק מידה ללא שליטה. לצדה תקווה, המרפאת בעיסוק, המנסה להקנות לה שוב יכולות ריכוז וחלוקת קשב.
"פה, בשיקום, נותנים המון תקווה, אבל יש גם לא מעט תסכול", היא אומרת בעודה צועדת לאט לכיוון חדר הפיזיותרפיה. "זו לא ההבנה שהייתה לי בעבר, זו לא הבגרות וזו לא היכולת הפיזית. יש לי חורים שחורים בראש, כאילו אני מנותקת מהעולם. לפעמים הרגשתי שאין לי אחיזה בקרקע. קשה לתאר כמה חסרת אונים הייתי בהתחלה. היום אני מתפקדת יותר טוב, אבל הראש שלי עדיין בוגד בי.
כאילו חזרתי לכיתה א' עם המחברות, העפרונות ומשחקי החשיבה. מהבחורה שהייתה אמורה ללמוד היום ראיית חשבון לא נותר כלום. יום אחד כתבה לי המטפלת תרגיל על הנייר: שלוש מינוס אחד. הסתכלתי על זה כאילו מדובר בנוסחה מתמטית מסובכת. זה היה מין בלק-אאוט. לא הבנתי מה ראיתי מולי. הרגשתי אני הולכת לאיבוד. ברגעים האלה חשבתי שאולי נשארתי מפגרת אחרי התאונה, שנדפק לי המוח".
בחודשים האחרונים, מאז עזבה את השיקום המלא ועברה לטיפול יומי בבית לוינשטיין, מורגש שינוי. ביטון חזרה לפתור סודוקו. בשבתות האחרונות הצליחה
כשהבחינה השבוע כי אחת מפגועות הראש בבית לוינשטיין חולפת על פניה בלי לומר שלום, קראה עדי לעברה "מה את לסבית?". כשהמטופלת המשיכה בדרכה במבט זועף, רצה עדי אחריה והתנצלה. "סליחה, התכוונתי לשאול אם את סנובית. עוד הפעם התבלבלו לי המילים".
עיקר הבעיה של עדי הוא הזיכרון לטווח הקצר והיכולת הדידקטית. היא זוכרת את תקופת הלימודים בתיכון, אולם אינה מצליחה לשחזר מה עשתה יומיים קודם לכן. לפעמים דיבורה נשמע שוטף, אולם אוצר המילים שלה הצטמצם עד מאוד. "יש לי עוד תאים מתים בראש", היא מחייכת בעצב. "כל יום אני לומדת בשיקום משהו חדש, שלרוב האנשים נראה מובן מאליו. באחד השיעורים נתנו לי להשלים משפטים כמו שעושים בכיתה ב'. אלו משפטים שכולם מכירים ולי היה קשה.
לפני כמה ימים הייתי בטוחה שסנונית זה פרח, לא זכרתי בכלל שמדובר בציפור. לפחות פה, בבית לוינשטיין, אני מוגנת, כשאני יוצאת הביתה מתחילים הקשיים. יום אחד רציתי לבשל ולא זכרתי איך. זה מפחיד אותי. מה אם הראש והיד שלי לא יחזרו לעצמם ואשאר נכה? מה אם בעתיד אף אחד לא ירצה להעסיק אותי בגלל הפגיעה בזיכרון?".
יום שבת, 23 במאי, החליטה עדי לצעוד ברגל מבית אימה בנתיבות לכיוון דירתה המשותפת עם טוויטו במושב יושיביה הסמוך. זו הייתה שעת צהריים ועדי לבשה מכנסיים וגופייה לבנים ובידה החזיקה את הטלפון הסלולרי שלה. את ארנקה השאירה בבית אמה. באותן דקות חלפו בכביש כמה צעירים, שנסעו בשתי מכוניות בדרכם מבאר שבע לאשקלון.
אחרי נתיבות ניסו מדר, בן ה-20, ונוסע המכונית השנייה להתקרב עם המכוניות וללחוץ זה את ידי זה, אולם כמעט התנגשו. מדר משך את רכבו ימינה ופגע בעדי שפסעה על השוליים. עדי הועפה באוויר והושלכה למרחק של כעשרה מטרים. אפילו לצעוק לא הספיקה. מדר המשיך בנסיעתו. כעבור שמונה קילומטרים הסגיר עצמו במחסום משטרתי, ליד קיבוץ יד מרדכי.
"לא ידעתי מה לעשות", תירץ את מעשיו. "הלחץ גרם לי להמשיך. התאונה קרתה כי החברים זרקו עליי פרי". בהמשך התנצל מדר על התאונה וטען כי רצה לעצור, אולם חבריו לחצו עליו להמשיך לנסוע. עד ראייה, שנסע אחרי שתי המכוניות, מיהר להזעיק את המשטרה. צוות מד"א מצא את עדי על סף מוות.
הפגיעה בראש הייתה קשה. בנוסף לכך נשברו אגן הירכיים וחמש צלעות. היא הגיעה לבית החולים סורוקה ללא הכרה. מאחר שהייתה בלי מסמכים, לא ידעו הרופאים למי להודיע על פציעתה, הבינו רק ששמה עדי בזכות שרשרת הזהב עם שמה החרוט עליה, שקנה לה טוויטו. בעוד הרופאים נלחמים על חייה, שיערו בני משפחתה כי היא ביושיביה. רק ידיעה שקראה אחותה באינטרנט במוצאי שבת הקפיצה אותם והם מיהרו לסורוקה. כשהגיעו, הבחינו שבכרטיס הרפואי שעל מיטתה נכתב: אלמונית.
במשך 22 יום שכבה עדי ללא הכרה כשהיא מחוברת למכונת הנשמה. רק לאחר שנותקה מהמכשירים הועברה לבית לוינשטיין כשהיא בהכרה מינימלית. "אין לי מושג מדוע הייתי בשבת הזו אצל אמא שלי ולא עם יוסי כרגיל", משחזרת עדי. "רציתי להפתיע אותו, אז צעדתי ליושיביה. זה היה יום בהיר ולא הייתה סיבה שהנהג לא יראה אותי. המחשבה שמישהו פגע בי כך ומחק לי חודשים מהזיכרון מחרידה.
הזיכרון הראשון שלי הוא מאוד מאוחר. הייתי בבית לוינשטיין וראיתי סביבי אנשים משונים עם פגיעות בראש. אני זוכרת ששאלתי את אבא שלי למה אני במחלקה פסיכיאטרית. רק אז נודע לי שעברתי תאונת דרכים". עד שזיכרונה של עדי חזר אליה עברו הוריה, גבי ואילנה, גיהינום. בהתחלה היא בהתה בקירות, לאחר מכן תקשרה עמם באמצעות מצמוצי עיניים. כשרצתה משהו נקשה באצבעותיה. ביום הראשון שדיברה, אבירם, אחיה הקטן, ישב ליד מיטתה.
"אבירם התקשר בבהלה וביקש שאבוא כי עדי מדברת", נזכרת אילנה. "הוא אמר שאינו מבין אף מילה ונראה לו שעדי מדברת ארמית. הצטערתי שלא הייתי שם". המשפטים הבאים של עדי היו מבלבלים לא פחות. כמה ימים לאחר שפתחה את פיה הסתכלה על אביה בעיניים פעורות ואמרה: "אנחנו ממריאים, אמן". יומיים אחר כך פנתה לאילנה. "אמא", אמרה , "אנחנו סובלות". לרגע חשבה אילנה שבתה חזרה לצלילותה, אולם מיד חזרה למציאות.
"אנחנו סובלות בגלל הנרות", חתמה עדי את הנושא. המשפחה חששה כי עדי תישאר עם פגיעה מוחית תמידית, עד שביולי השנה מלמלה ללא הרף את צמד המילים "חפצי ערך". רק לאחר דקות ארוכות הבין האב כי בתו מצליחה לקרוא את אחד השלטים שעל הקיר מולה ובו מוזהרים החולים לשמור על חפציהם.
ימי העירנות של עדי סיפקו דרמות לא מעטות להוריה. מצעירה חובבת מוזיקה הפכה לפריקית של חדשות. מבחורה נדיבה הפכה רכושנית לחפציה. מצבי הרוח שלה השתנו בקצב מסחרר. לעתים דיברה באגרסיביות למבקריה, לרוב פרצה בבכי. לא פעם שקעה בדיכאון כשהבינה שהליך השיקום יימשך זמן רב. רק חיבתה לטיפוח עצמי נשארה כשהייתה, גם בתקופות שבהן התניידה בכיסא גלגלים. עד היום היא מסתובבת בבית לוינשטיין כשאליה צמוד תיק גדול ובתוכו מחברת אחת והמון כלי איפור.
באוגוסט השנה יצאה עדי לחופשתה הראשונה בבית אביה בנתניה, בשבת לאחר מכן התארחה המשפחה בנתיבות. "אני זוכרת שכל מה שרציתי לעשות היה פן. רציתי כל דבר שראיתי ופיתחתי שיגעון לבקלאווה. בכלל, הטעם שלי באוכל השתנה. תמיד שתיתי רק מים, אבל מאז התאונה ועד לפני שבוע שתיתי רק מיצים. מים הגעילו אותי. גם הפסקתי לחלום. אולי אני פשוט כבר לא זוכרת את החלומות שלי בגלל הפגיעה בראש".
לא רק עדי משלמת מחיר כבד בעקבות התאונה. לפני כחודשיים, כאשר החלה את אשפוז היום, הבחינה עדי כיצד מצבה מוטט את משפחתה. הוריה, שלא משו ממיטתה לאורך אשפוזה הפסיקו לעבוד ואמה הגיעה לפת לחם. תשלומי המשכנתה חזרו, הטלפון הסלולרי נותק. את השבתות בנתיבות עושות השתיים אצל קרובי משפחה. לאם לא נותר כסף לאוכל. המשבר לא פסח גם על האחים. אחת מאחיותיה נאלצה להפסיק את לימודי המשפטים, עקב הקשיים הכלכליים, ובחרה לטוס לארצות הברית לחפש עבודה. אחיה הצעיר התלונן לא פעם על מיחושים בחזהו.
"הנהג הזה השאיר מאחוריו משפחה מרוסקת", דומעת עדי שוב. "כולם בטראומה, ואני לא יכולה לסייע. לפני חודש לא התאפקתי וביקשתי מיוסי שייקח אותי למקום התאונה. לא בכיתי, רק ניסיתי להבין מה קרה. הייתי בהלם כשראיתי לאן הוא זרק אותי. אמרו לי שהתעופפתי כמו בובה. רק אישה אחת נכנסה לחפש אותי וסיפרה שהנעליים שלי עפו מהרגליים, שהגוף שלי היה מעוות. איך אדם נורמלי משאיר ככה בחורה?".
אחד האנשים המרכזיים בחייה של עדי הוא יוסי טוויטו, בן 26, חברה זה שנה וחצי. לאורך כל תקופת אשפוזה ישב גם הוא לצד מיטתה, החזיק בידה ונשבע שכאשר תחלים יתחתן עמה. את שרשרת הזהב שקנה לה, בזכותה ידעו בבית החולים את שמה, היא עונדת עד היום. טוויטו, סוכן מכירות של מוצרי ניקיון, הכיר את עדי בפאב בנתיבות. עדי הייתה בטוחה שמדובר בבן משפחתה שלא ראתה שנים רבות, טוויטו שיחק את המשחק. כעבור כמה שעות גילה לה את האמת. מאז הם ביחד.
חתונה עמדה על הפרק כבר בהתחלה עדי שקלה לוותר על לימודי ראיית חשבון וללמוד חינוך. טוויטו תכנן להציע לה נישואים כמה ימים לפני התאונה, והחתונה אמורה הייתה להתקיים החודש. אלא שחבר פטפטן גילה לעדי את התוכניות וטוויטו דחה את הצעתו ליוני. הוא תכנן לקחת את עדי לצניחה חופשית בשדה תימן, ושם, בין שמים לארץ לחשוף בפניה את הטבעת. גם תוכנית זו לא יצאה לפועל. במהלך יוני שהתה עדי בתרדמת. "אני רוצה שיוסי יציע לי נישואים רק אחרי שאשתחרר מכאן", אומרת עדי בנחרצות.
מסירותו של טוויטו יוצאת דופן. בימים האחרונים הוא מתכנן שוב להציע לעדי נישואים. "החלטתי לחכות לה, כי ידעתי שהיא תקום על הרגליים ותחזור אליי. עדי היא נס מהלך ואני יודע שאילו המצב היה הפוך היא הייתה נשארת לצדי. אני מאמין באהבה שלנו. חיכיתי לעדי עד היום, אז אחכה עוד קצת. אני מאמין שנגשים את החלום המשותף שלנו".
בינתיים עדי רוקמת חלומות. ככה תיראה החינה: שמלה, היא תעצב, בגווני טורקיז וזהב. ולביגוד יתווסף טוויסט מסוים שיפתיע את האורחים. ככה תיראה החתונה: היא תלבש שמלה לבנה ותפוחה, העיצוב כבר ידוע. היא מקווה גם לרקוד. "אני אוהבת ריקודי בטן ואי אפשר לעשות שום תנועה עם היד הבעייתית שלי. מקסימום ארקוד רק עם יד אחת".
מה מסמלת עבורך החתונה?
"זו האהבה ליוסי, אבל גם הניצחון הפרטי שלי. דרסו את הגוף שלי אבל לא את הנפש. החתונה היא סמל של חיים והמשכיות". תוכניות החתונה של עדי מרגשות את אילנה פחות מבעבר. "הפרופורציות אצלי השתנו, כל משמעות החיים השתנתה", היא מסבירה. "אני מתגעגעת לדברים הקטנים שהיו ביני לבין עדי, לשגרה המשעממת. סערות ודרמות מלחיצות אותי היום.
אני חולמת לפעמים שעדי שוב נכנסת הביתה כמו רוח סערה ועושה הכל מהר. היום היא נכנסת הביתה בשקט ועושה הכל לאט. בימים האחרונים חשבתי שהיא חזרה קצת לעצמה אבל עסקת הטיעון עם הנהג הדורס שוב החזירה אותה לאחור.
מנהל בית לוינשטיין, פרופ' יעקב הרט, מודה כי המוטיבציה של עדי מרשימה: "הייתה לה פגיעת ראש קשה ועברנו איתה תהליך ארוך מהרגע שהתעוררה, דרך השיתוק, חוסר היכולת לדבר ועד שהחלה לחזור לעצמה. הצוות כאן השקיע בה ניסיון של 50 שנים והוכיח את עצמו. היום עדי עצמאית, יכולה לנהל שיחה וללכת בכוחות עצמה. היא עוד תרקוד. שיקום פגוע ראש הוא קשה ונמשך חודשים ושנים, ועדי תצטרך עוד הרבה טיפולים בעתיד.
השיקום שלה לא היה קל, אבל יש לה משפחה תומכת שלא משה ממנה. ההצלחה שלה מדהימה. אני מאמין שהיא תמשיך להתקדם ולהגשים את המטרות שהיא מציבה לעצמה".
עדי שומעת את הדברים, מתרגשת ומנסה להיות אופטימית. אבל עמוק בתוכה, היא מודה, הפסימיות מנצחת. מחייכת כלפי חוץ, בוכה בפנים. רוב הזמן היא בדיכאון ולא קל להסתיר את זה. "אני רוצה לחזור להיות עדי שהייתי, אני רוצה להאמין שהכל יסתדר, אבל קשה לי. זה גורל מה שקרה לי, משהו שנכתב מלמעלה. אני מאמינה שלא מילאתי אחר כל מצוות הדת וקיבלתי עונש.
גם המשפחה שלי נענשה וביקשתי מהוריי להתחיל לשמור שבת. אני מקווה שנחזור להיות משפחה נורמלית. מאז התאונה להוריי אין חיים ואנחנו לא מספיק מאוחדים. אני אולי מבריאה, אבל למשפחה שלי מחכה תהליך הבראה ארוך".
נא להמתין לטעינת התגובות
