הכל בדולר: לכבות את האור
הגיע הזמן שפרסומאים יפסיקו לעשות דברים גרועים במכוון בתקווה שיתרחש כאן נס ה"קאלט". כמו למשל בפרסומת למחסני תאורה
הצעקנות, המופרכות, המשחק הגרוע – של מיקי, של בן זוגו ובעיקר של להקת האוחצ'ות המייללות - התסריט הנורא, העובדה המעליבה שמישהו שם חשב שקצת חאפלה מזרחית וענטוזים זולים זה מה שישבה את לבב עם הצופים, הפחד שאולי הוא צודק. כן, הרבה דברים חלפו לי בראש (ובקיבה) בשעת הצפייה בסרטון, אף לא אחד מהם קשור לרכישת שנדליר.
הרהרתי, למשל, גם בדרור שאול, שביים משום מה את המתרחש, ובטיב חסינותו הנפשית. אז נכון שיש כאן אלמנט חתרני של הומוסקסואליות מתריסה בפריים-טיים – סבב, כל הכבוד באמת, אשלח לכם עציץ אבוקדו וכרטיס ברכה בשם קהילת הלהט"ב. זה עדיין לא מושיע כהוא זה את הפרסומת מהטעם הרע והמר שהיא מותירה. היא פשוט גרועה.
לא, ספי שקד, לא אמרתי "קאלט", אמרתי "גרועה", ולא, לא עם קריצה. ולא משנה אם דרור שאול ביים אותה או קיפוד מסומם שנפל בטעות על מקלדת העריכה. בכלל הגיע הזמן שאנשים יפסיקו לעשות דברים גרועים במכוון בתקווה שיתרחש נס ה"קאלט" המסתורי, זה שגורם לאוכלוסין להתאהב בקלקולים כי זה נראה להם קול. צריך לומר להם בקול פשוט וברור: לא נדלקנו, הלכנו. שהאחרון שיוצא יכבה את השנדליר.
- "מקום לדאגה" שבה לחיינו, וזו סיבה לפיזוזים עגומים בחשכה. יוצרי הסדרה, בשיתוף עם מקאן אריקסון, יצרו כמה סרטי פרסומת ויראליים עם פנייה אישית לכמה בעלי בלוגים ברחבי הרשת (המזבלה, עידו קינן, זרוב.קום, עמרי חיון, ולווט אנדרגראונד, אהרון קשלס, גל מור, מיכל גרוסברג וגיא חג'ג'), והששון הופץ. דרך מקורית וטרייה, גם אם קצת ברנז'אית מדי, להכין
- והנה זה מתחיל לקרות: משרד הפרסום אדלר חומסקי ורשבסקי כבר ליקט את אלכסנדרה סולימסקי לסרטון תדמית אינטרנטי שלהם לרגל שינוי כתובתו, כולל שימוש צפוי בכל אמרות השפר שלה, מהצעדים הקטנים והעדינים ועד תחושת ההומור. לא קצת מוקדם להמאיס אותה עלינו? אפילו עוד לא התחיל "האח הגדול".
לפני שבועיים מזרחי טפחות כמעט התחילו להיות מגניבים. סלפסטיק הפרסומות הרגיל שלהם נזנח וקמפיין חדש זרח עלינו, קמפיין שסחבק אותנו עם דביר בנדק (שהולך ונעשה יותר ויותר מגניב לאחרונה גם הוא) ונשף בנו רוח רעננה במקצת, עם קבוצת התמיכה הלאומית בנפגעי בנקים של ראובני פרידן.
והנה הגיע החלק השני וחירב את כל הגרוב. לפתע במקום קריצה ממזרית אנחנו מקבלים מרפק דודתי לתוך הבטן. "איזה בנק!", משתנק דביר בפאתוס לנוכח פלאי המזרחי הנשגבים מנשוא, "אכפת להם! והם מקצוענים! סוף סוף בנק שמבין גם בבני אדם!". וזוגתו שתחיה ניגשת אליו בעיניים מצועפות מדמע ונושקת אותו ברגש, כי אין רגע קסום יותר בחיי אישה מהרגע שבו אהובך מדקלם לך רשימת יתרונות של בנק.
והכל ללא טיפת אירוניה, טרחני ודביק למשעי, ללקוחות סתומים בלבד. כה חבל, בייחוד לאור העובדה שהחלק הראשון דווקא רמז לבאות אינטליגנטיות יותר. כעת, ידידיי, חוששתני שניאלץ להתגייס להעביר את דביר קמפיין, לפרסומות ראויות יותר לרמתו. הצטרפו עכשיו למאבק.
נא להמתין לטעינת התגובות
