אירועי לייפציג: הסדק האמיתי במסך הברזל
20 שנה לאיחוד גרמניה וכולם מדברים על חומת ברלין. אבל חודש לפני כן שאגו 70 אלף תושבי לייפציג: "אנחנו עם אחד" בלי שנורתה אף יריייה
להם. מאז שקרא לשחרור מתנגדי משטר בברלין, משטרת הביטחון התחילה לאסוף נגדו חומר. הליך OPK, "ביקורת מבצעית אישית", בלשון הבירוקרטיה של הדיכוי. אלא שגם הוא לא היה מוכן לקורים שעכבישי הזדון החלו לטוות סביבו. "אישה נאנסה הלילה", אמרו לו ארבעת הסוכנים. "ואתה מתאים לפרופיל של האנס".
"רק אחר כך הבנתי שלא אונס ולא כלום", אומר לי שוואבה. "הם פשוט רצו לקחת ממני דגימת ריח עבור הכלבים שלהם".
חומת ברלין התחילה ליפול בלייפציג. חודש לפני אותו 9 בנובמבר סבבו את העיר 70 אלף איש שנענו לקריאת ה-Burgerkomitee, "מועצת האזרחים" של לייפציג.
כשהמפגינים נהמו "אנחנו העם", ואחר כך "אנחנו עם אחד", היה ברור שההיסטוריה שוב דוהרת על אוטוסטרדה. שלגרמניה לא תהיה ברירה, אלא להתאחד.
עשרים שנה אחרי, רוח האוסטולגיה הברלינאית מתנפצת על עברה הליברלי של לייפציג. כבר במאה ה-17 יצא כאן העיתון הראשון. הרבה לפני פרנקפורט, התפארה לייפציג ביריד הספרים שלה. 800 בתי הוצאה לאור ומאתיים בתי דפוס פעלו בעיר. באך לימד פה מוזיקה, מקהלת הנערים של כנסיית סנט תומס עשתה לה שם עולם וקורט מזור מנצח עד היום על תזמורת הגוונטהאוס, כמנדלסון 180 שנה לפניו. אך טבעי שלאחד ממקלטי האספרסו המשובחים בעיר קוראים "קפה קולטור" (תרבות).
האיחוד היטיב עם לייפציג. יריד הספרים חזר אליה, מהגרים רוסים משחרים לפתחה וכל הפירמות הקפיטליסטיות מצאו אותה מושכת. אתה יורד בתחנת הרכבת הענקית ומוצא את עצמך בלב ה"גאר דו נור" הפריזאית. עם קומת גורמה, עם ריחות מאפה שהופכים את נחיריך לתעלת למאנש.
ה-Runde Ecke, הפינה העגולה, היא סמל הדיכוי והשחרור של לייפציג. לפני שמטה השטאזי התנחל כאן, השתמש בו כוח הכיבוש האמריקאי. כשהאמריקאים הלכו, התיישב פה השירות החשאי הסובייטי נ.ק.וו.ד. - אביו המכה של הקג"ב. מ-1950 ועד שנפל לידי מפגיני "המהפכה השקטה" ב-1989 היה כאן מטה המשרד לביטחון המדינה. סיור אחד מבהיר לך למה כונה גם "משרד הפח".
בכניסה לבניין מקבל אותך הסמל: רובה מכודן עם מחוגה ופטיש מוקפים שיבולים. לא רחוק משם תא משוחזר. שתי מיטות עם שמיכות קוץ, שולחן פורמייקה, כיור קטן. אנשים הושלכו לכאן על כלום ופחות מזה. כמו שתי הנערות שבסך הכל הניפו כרזה: "רוצים חברה פתוחה". לפניך רסיסי שפיות שניסו האסירים לשזור לסדר יום גהנומי:
ה"ילדים הטובים" זכו במטבעות מכסף שאפשרו להם לקנות שלוש פעמים בחודש בקנטינה. מסדרון ארוך מוביל אל ארגז הכלים של הדיכוי. אל האינסטרומנטים הבנאליים של הכוח. ערכות ציתות, חותמות גומי מזויפות, לוחיות רישוי מפוברקות, דרכונים פיקטיביים, סדנה לייצור תחפושות. ממשהו שנראה כמו אמבטיה הפיקו אדים שפתחו מכתבים. מכשיר לסגירה מחדש, מלחציים שנועדו להדק, ערכה שהסירה טביעות אצבעות השלו את הנמען שמעטפתו בתולה.
היו פעמים שבזדון הושארו עקבות. לערער את ביטחונו של מקבל הדואר, שיבין שהמשטרה יושבת על זנבו. היו מכתבים שעוכבו לנצח כמו של הילד שבסך הכל רצה לשגר מכתב לקרל היינץ רומיניגה, הכדורגלן הנערץ. בכל תחנת משטרה הייתה קומה של השטאזי שהחליט מה ישופץ ומה יצונזר לנצח. ההערכה היא שיותר ממחצית מדברי הדואר במדינה עברו טיפול. אימפריית פקידים חמורי סנטר נדרשה לתחזק את הרוע. מיטב המוחות המעוותים גויסו לרדת לחייהם של האנשים.
כדי להוקיע את הקפיטליזם כחממה נאצית, נשלחו בעת משפט אייכמן מכתבי כזב של ניאו-נאצים במערב לניצולי שואה במזרח. מכונת ההעתקה מיוחדת הייתה משכפלת כל מברק. עותק לנמען ועותק לשטאזי.
אני מביט אל ז'קט קורדרוי כחול המכונה "קונטיינר". מתחת לכיס השמאלי חבוי חור קטן. זאת העין של מצלמה נסתרת. משיכה בכבל הלבן שבכיס הייתה מפעילה אותה. או קרטון מעוגל מצופה בבד לבן. זה נראה כמו בטן של אישה הרה, אך במרכז, במקום טבור, יש חור למצלמה.
זאת הייתה מדינה תחת מעקב שבה כולם הועתקו, שוכפלו והוקלטו. מי שמכוניתו צולמה שלוש פעמים ליד בסיס צבאי, נחשב מיד למרגל. אבל לא רק אלה.
הקיר מולי זרוע תמונות שהשד יודע למה צולמו: אנשים במגרש החנייה, אנשים בפתח הבית, אנשים בחנות, אנשים על המדרכה.
"השטאזי לא חיפש אצלך משהו מסוים. השטאזי רצה לדעת הכל", אומר לי מנהל המוזיאון טוביאס הולצר.
ככל שאתה מסתובב יותר בבניין הזועף, אתה מבין שלא צריך להשליך אדם לכלא כדי להמאיס עליו את חייו. אפשר להפוך אותו לאסיר בביתו, לסייט את יומו, להטריף את לילו. "'המחלקה לפסיכולוגיה מבצעית' הייתה ממונה על הרס נפשו של האדם", ממשיך הולצר.
כשרצו לטפל במוזיקאי וולף בירמן הצטוו הסוכנים: "להרוס את אישיותו, להאשים שהוא שתיין, לחסל לו את קשרי האהבה, לטפול שהתנהגותו המינית אובססיבית, לרכל שהוא מתעסק עם קטינים, לזייף טיפול רפואי שהוא כביכול מקבל, לגמור לו את כל הרכוש כולל בית, דאצ'ה ומכונית".
כותרתו של מסמך 1/76 היא: "תדריך לפיתוח וטיפול במקרים אופרטיביים". הוא הופץ ב-20.1.76, וכך מנחה בו השר לביטחון המדינה, אריך מילקה, את סוכניו: "אתה יכול להפיץ על מישהו שמועות שווא שהוא מאנשי השטאזי. די שיהיו לך תוכנית, ארבעה-חמישה חברים ושכל ישר ובעצמך תבין מה הורס וגם תמצא אמצעים לממש את ההרס".
האם הסרט "חיים של אחרים" נתן ביטוי נאמן לזוועה השקטה הזאת? הולצר חושב שלא. הוא מכנה אותו: "קטסטרופה צינית". לכל היותר מעביר מסר אמנותי. מה שבעיקר לא עבד היא הטרנספורמציה של השחקן הדגול אולריך מוהה מסוכן רע לסוכן טוב. לא ייתכן שמקרה כזה אכן קרה. בשטאזי לא היה כזה קשר ישיר בין חוקר לנחקר. הולצר יודע על מה הוא מדבר. הוא בעצמו היה עצור.
אובה שוואבה הוא איש דובי שהקריח מאז שכיכב ב"נס בלייפציג", הסרט עטור הפרסים. בן 47 שנולד בפורטיץ, ליד לייפציג. לסבתו היו שבעה ילדים, מה שזיכה אותה בדירת חינם מידיו של הפיהרר. שוואבה נשאב בהדרגה אל התנועה הדיסידנטית. הרגע המכריע בא חמש שנים לפני הנפיר לה כשהגיע לקהילת כנסיית סנט ניקולאי, "שבה התכנסו צעירים לא מרוצים".
למה הלכת לשם?
"התעצבנתי שהמדינה מחליטה בשבילי הכל. מה לקרוא, מה לראות, איפה ללמוד. היה בלתי אפשרי לנהל את החיים שלך".
כשבהונגריה ואפילו בברית המועצות ניסו לפשוט את חליפת הברזל הקומוניסטית, נשארה מזרח גרמניה מכופתרת עד צוואר.
הירחון ספוטניק שכתב על הסכם ריבנטרופ-מולוטוב הורד מהדוכנים ונסגר. הסרט "הקיץ החם של 1953", שתיעד את המרד נגד הסובייטים, נאסר אף הוא.
גם אחרי אותה הטרדת בוקר שבעקבותיה נלקח לתחנת השטאזי בבטהובן שטראסה, המשיכה המשטרה להציק לו. מכתביו נפתחו והוא היה נתון במעקב מתמיד. שוואבה זוכר במיוחד את הסוכנים החמושים בשקיות פלסטיק שעמדו שעות לפני ביתו.
עד כמה רחוק היית מוכן ללכת? האם היית מוכן לשלם גם בחייך?
"לא חשבתי על החיים, אבל היה לי ברור שיכולים להעלים אותי לשנתיים-שלוש, לנתק אותי ממשפחתי, מחברי, מהעולם שלי".
בינואר89' נגזרו עליו שנתיים מאסר לאחר שהפיץ כרוזים ונחשף בית הדפוס שממנו פעל. אבל הדיווח על המאסר דלף לכינוס של OECD (הארגון הבינלאומי לפיתוח ולשיתוף פעולה כלכלי) בווינה, האמריקאים דרשו שחרור, והמנהיג אריך הונקר נאלץ להיכנע.
כנסיית סנט ניקולאי המשיכה להיות מוקד תסיסה. כל שני ב-17:00 היו המתנגדים מתכנסים בה לתפילה לשלום שהייתה נמשכת בהפגנה. "כולם ידעו את היום והשעה שבה אפשר למחות". באחת מהפגנות יום שני קרעו שוטרים את הכרזות, אך הטלוויזיה המערב-גרמנית הייתה שם כדי לצלם ולשדר.
ב-7 באוקטובר 1989 ציינה הרפובליקה הדמוקרטית של גרמניה 40 שנה להקמתה. השלטון הוציא לרחובות מכוניות עם זרנוקים, ואנשים התאדו. באיום מרומז אמר מזכיר המפלגה אגון קרנץ כי הטבח בכיכר טיאננמן היה מוצדק. נראה שהשלטון החליט ללכת לעימות, והאוויר היה ספוג ריח דם.
שוואבה, עכשיו מספר אחת ברשימה השחורה של השטאזי, קבע שבהפגנת יום שני, 9 באוקטובר, ישתתף רק נציג אחד מכל משפחה. והאחד יכתוב לפני כן מכתב פרידה. בצד האחר מכבי האש נכנסים לכוננות, לשוטרים מחולקים תת-מקלעים, יחידות צנחנים מוזעקות מחוץ לעיר, בתי החולים מצטווים להכין מנות דם.
ב-14:20 בצהריים המשטרה עדיין מדווחת על תנועה רגילה ליד כנסיית סנט ניקולאי, אבל שעתיים אחר כך מתחילה הנהירה. המשטרה מקיפה את הכנסייה ובבניין השטאזי כבים האורות.
ב-17:00 נפתחת התפילה לשלום. אלפיים מתפללים חוצבים מלבם את הקריאה: "אהוב את אויבך". כשנפתחות הדלתות הם מתחברים לעשרות האלפים שבחוץ. השלטון מרגיש שהוא מתחיל לאבד את זה. הלמוט האקנברג, מזכיר המפלגה בלייפציג, מצלצל למזכיר הכללי אגון קרנץ, אבל קרנץ יוק.
הרגע הקריטי מתרחש כשהמפגינים מגיעים ל"פינה העגולה" ("ידענו למה מסוגלים האנשים שם בפנים").
אלא שבשלב הזה ההמון כבר מאבד את הפחד ומתחיל להבין שהמערכה מוכרעת. כאיש אחד עומדים המפגינים מול הבניין, שרים את האינטרנציונל וקוראים לסוכנים לצאת ולהצטרף.
בדקות האלה אוחז המזכיר האקנברג בשתי שפורפרות, ושואג לתוכן: "תגידו מה לעשות!!!". ברלין עונה: "תעשו מה שאתם רוצים".
המשטרה נותנת לעבור, וההפגנה מגיעה לבית המעצר. העצירים מתחילים לשאוג, להקיש על הדלתות, לצאת מהתאים. רק אז מואיל המזכיר קרנץ לטלפן כדי לשמוע מפי האקנברג: "כבר אין צורך".
70 אלף המפגינים משלימים הקפת ניצחון בכביש הטבעת של לייפציג. בלי שאיש הפריע להם, בלי שנורתה אף ירייה. וזה, באותו יום שני, היה "הנס של לייפציג". חודש בדיוק לפני חומת ברלין. 20 שנה אחרי וכולם מדברים רק על נפילת החומה.
האם אתה חושב שברלין דחקה את לייפציג מההיסטוריה?
שוואבה: "אלה מברלין חשבו שהם מרכז העולם. הם היו קרובים למוקד הכוח, היה להם קשר הדוק עם עיתונאים במערב, הם יכלו לשלוח תמונות טלוויזיה, בשעה שההפגנה שלנו כמעט לא תועדה".
וכל זה עזר לברלין להשתלט על נרטיב השחרור?
"הייתה סכנה כזאת, אבל עכשיו גברה המודעות להפגנת 9 באוקטובר ואנחנו זוכים למקום שלנו".
בראייה לאחור, כל הסיכון שלקחת על עצמך היה כדאי?
"בהחלט. אני חי בחברה דמוקרטית. ברור שיש גם בעיות: אין מי שיחליט בשבילך ואתה צריך להשקיע יותר בחיים שלך. למרות הדמוקרטיה, קשה יותר להגיע אל האנשים. ב-GDR (הרפובליקה הדמוקרטית של גרמניה) היית מדפיס כרוז מחתרתי אחד, וכל העולם היה יודע. עכשיו אתה צריך לעשות עבודה פוליטית עמוקה כדי שיידעו עליך".
אתה מרגיש שהגרמנים מהמערב מביטים עליך מלמעלה?
"לפעמים כן. אפילו כיום. לא רק הגרמנים. גם הצרפתים והבריטים. בשבילם GDR הייתה חלק ממזרח אירופה, והיא עדיין קיימת. אבל זה ישתפר. הצעירים לא חושבים היום במושגים של מזרח ומערב, וזאת תקווה גדולה".
ביטוי גרמני אומר: "אם לא נתראה שוב בעולם הזה - נתראה בביטרפלד". שנים שביטרפלד שכנה על גדת השאול. מכרה הפחם הפתוח בגויטזאכה שמדרום מזרח, המפעלים הכימיים ותחנות החשמל גרפו לה את התואר: "העיר הכי מזוהמת במזרח גרמניה". מי שרצה ממש להחמיא תייג: "ביב השופכין של אירופה".
לא רק מסך ברזל, גם מסך שחור חוו 20 אלף התושבים. האוויר היה ספוג אבק וחלקיקי פיח שטשטש את ראות הנהגים עד כדי סכנת התנגשות. כשנשבו הרוחות, היו האנשים זועקים "הפחם בא עלינו" ומסתגרים בבתים. "זה היה דומה לשריפת יער", יאמר לי אחד מהם. שנים שתו מים מורעלים ונפלו למחלות ריאה.
אומרים שאריכות החיים בביטרפלד הייתה פחותה בחמש שנים לעומת ערים אחרות בגרמניה. אבל את זה קשה לקבוע. בימי החושך נתונים על מחלות נחשבו "סודי ביותר". על האחראים נאסר אפילו לשלוח דגימות אוויר לבדיקה. בגלל הרעל חמישה כפרים הועתקו ממקומם. גבישי ענבר בני 21 מיליון שנה שהסתתרו מתחת לפחם החמירו את המצב. ציידי האבן הטובה נברו תחת השכבות והזיהום רק גבר.
רק הרצון לחיי חופש קדם לשאיפת התושבים לאוויר נקי. אם בערים אחרות ההתנגדות למשטר הייתה אידאולוגית, בביטרפלד היא הייתה אקולוגית.
לאחר שלושה ימים של שחור איום ב-1988, פרצה בעיר אינתיפאדה סביבתית. התושבים יצאו לרחובות, נלחמו על זכותם לנשום והשתלבו בתנועת המרי האזרחי.
לאחר האיחוד ניסו לבער את הרע, וב-1999 התחילו להציף את מכרה הפחם. ההצפה הייתה אמורה להימשך שמונה שנים, אבל עם שיטפונות 2002, האגם הגיע תוך 36 שעות לגובה אופטימלי. שטחו 60 קמ"ר ובו מרינה של מאה יאכטות. לצדן משייטים ברבורים בנחת. מימיו של אגם הברבורים באו משיטפונות והם נקיים מחומציות. מסביב טיילת פתוחה וממול מרכז אמנויות. 300 אלף תיירים בשנה מגיעים לאיזור.
בין הקופצות גם "באייר" מלברקוזן שמייצרת את כל צריכת האספירין של אירופה. לפני שלושה חודשים חגגה את הטבלית ה-50 מיליארד.
התמורה האיזורית גררה גם את האנשים. מרטינה ברוק, בת 55, אהבה בהתחלה את האיחוד.
אך כשהונהג הדויטשה-מארק, 60 אלף איש באיזור איבדו את פרנסתם משום ששוב לא הזדקקו לשירותיהם. בהם גם ברוק, אחת מ-170 העובדות בבית מסחר לניקוי יבש. "לא ידענו מה זה להישאר בלי עבודה כי ב-GDR מעולם לא היה מצב כזה".
מכאן מרטינה ברוק הופכת לאובייקט היסטורי. לרסיס אנושי שמנסה להסתגל לגחמות התקופה. היא מתקבלת למשרד לייעוץ בענייני מסים והעבודה רבה. אחרי שנות הקולקטיב הכפוי הפועלים לשעבר כמהים לעסקים קטנים משלהם. אבל ההסתערות אורכת רק שלוש שנים שבסיומן ברוק רואה שוב את דלת המשרד מבחוץ.
היא פותחת סוכנות מקרקעין, אך תוך עשר שנים מתמוטט שוק הנדל"ן, ואיתו גם המשרד שהעסיק אותה. היא עוברת השתלמות והופכת לסוכנת ביטוח. גם זה לא מאריך ימים, והיא מאבדת את עבודתה ברביעית. כרגע היא סוכנות נסיעות של איש אחד, שבעיקר מטפלת בתיירים שמגיעים לאיזור.
בסך הכל האיחוד הזה סיבך לך את החיים.
"ברור שהיה קל יותר כשהכל היה מאורגן. היה שוויון בין גברים לנשים. סיימת בית ספר, מצאת עבודה, התחתנת, קיבלת דירה".
נשמע באמת כמו גן עדן סוציאליסטי.
"אבל איש לא רוצה לחזור ל-GDR. היינו סגורים מדי. הייתי מעדיפה שילוב בין החירויות הנוכחיות לביטחון התעסוקתי בעבר".
היום המאבק על הקיום אכזרי יותר?
"הבן שלי מהנדס. נדד לאיזור אחר, ועדיין עובר מלחמת קיום קשה. הוא כמעט לא רואה את המשפחה".
בדרך לבאד לנגזלצה עורבים עטים על השדות. נוחתים לרגע ולוקחים איתם לשמיים המעוננים את הזרעונים. עורבי הזמן לקחו את הנשים של באד לנגזלצה. כתבה מ-2001 בדר שפיגל הוציאה לעיירה שבחבל תורינגיה מוניטין של עיר ללא נשים. ממחקר של אוניברסיטת קרסוולד עלה כי על כל מאה גברים היו שם 81.9 נשים, לעומת 98 בגרמניה כולה.
בהשוואת 220 איזורים באירופה התמקמה תורינגיה בתחתית טבלת הנשים שחיות בה. אחד המומחים המצוטטים דיבר על "אובדן הנשים הכי גדול באיחוד האירופי".
אבל בבאד לנגזלצה עושים כבוד דווקא לגברים. לרחוב הראשי קוראים Strasse Herren וגבר עומד בראש העיר ב-12 השנים האחרונות.
כמיטב יכולתו הרטורית הצנועה הוא מנסה לתרץ את נדידת הנשים. 14 אתרי התעשייה שהעסיקו נשים עד לאיחוד התיישנו ביעף.
מהדפים שהכין מראש הוא קורא לי: 75 אחוז מהעובדים בתעשיית בדי הצמר ובמשחטות העופות היו נשים. בבתי החרושת לנעליים עבדו שלוש משמרות עם תגבורת של נשים מקובה ומוויטנאם. אבל אחרי האיחוד כבר לא נזקקו לעבודת הכפיים הזאת.
"בכלכלה הקפיטליסטית המערבית העובדים ידנית אינם רבים", מסביר שנאו. "במיוחד לא הנשים". אז הנשים יצאו, הילודה ירדה ו"הר בורגרמייסטר" (אדון ראש העיר) נאלץ לסגור חמישה גני ילדים. לא שישב וחיבק את הבירה שלו. הוא נתן הכשרה בעבודות מינהל ל-45 נשים, אך על חוזים החתים רק שלוש "כי ביקשו ממני לקצץ בתקנים".
אז בעצם לא עשית כלום.
"היה לי כח מוכשר שהלך לבוואריה".
ושם הן הפכו למעין "גאסט ארבייטר" (עובדים אורחים) במדינה שלהן?
"לא בדיוק. אלה שהלכו קיבלו הכשרה שאפשרה להן להשתלב בעבודות מתוחכמות יותר".
אופטימיות צנומה הוא שואב ממעיינות הגופרית של העיר. שיטות הריפוי החדשות הניבו אלף משרות, 60% מהן מאוכלסות על ידי נשים. בשנים האחרונות נשים וגברים התחילו להרגיש בטוחים יותר ולא רצו לעזוב את עיר הולדתם. הביקוש לבתים ולאדמה לבנייה עלה "ואפילו פתח? תי פעוטון לבני שנה".
אז שיעור הילודה חזר ל-1989?
"לעולם לא נגיע ל-1989, אבל עצרתי את הירידה בילודה. עד כמה שזה נשמע מוזר אני גאה שהגעתי למצב של קיפאון".
"נאצים?", שואלת ללה זוסקינד. "אם צריך לפחד ממישהו זה מהמוסלמים. המהגרים ממדינות
ערב. הם שנותנים את הצבע החדש לאנטישמיות". למרות הניסיון של נשיאת הקהילה היהודית בברלין לגמד את התופעה הניאו-נאצית, יש דברים שלא ניתן למרוח: האיחוד הביא לעלייה בפעילות הניאו-נאצית בגרמניה.
עירים לא מאורגנים מהמזרח חברו אל אסטרטגים ניאו-נאצים במערב. 30 אלף ניאו נאצים פעילים בגרמניה, כ-עשרת אלפים מהם מוגדרים אלימים.
בשנות התשעים נרשמו כמה התקפות גזעניות שהשאירו אחריהן חללים. הקשות שבהן היו ברוסטוקרליכטר נהאגן, הויירסוורדה, מולין וסולינגן.
על פי נתונים רשמיים, מאז האיחוד נהרגו 46 בני אדם בפעולות של הימין הקיצוני. בנתונים לא רשמיים מדובר ביותר מ-130. בשמונה השנים שחלפו נרשמו בגרמניה כ-470 מקרים של חילול בתי עלמין יהודיים.
ב-9 בנובמבר מלאו לא רק עשרים שנה לנפילת החומה, גם 71 שנה ל"ליל הבדולח". לציון התאריך רוססו צלבי קרס על קירות בית כנסת בדרזדן שהייתה במזרח גרמניה. הניאו-נאצים החדשים מסבירים ששנאת היהודים שלהם נובעת "מהזדהות עם העניין הפלסטיני".
ה-NPD של אודו ווייט משמש כזרוע הפרלמנטרית של התנועה הניאו-נאצית. המפלגה משתפת פעולה עם מנהיגים ניאו נאצים וכרגע היא מחזיקה בר300 מושבים בפרלמנטים האזוריים. רובם בסקסוניה.
הניאו נאצים חזקים במיוחד בערים קטנות במזרח שבהן האבטלה גבוהה וסיכויי הצעירים קודרים. במקומות מהסוג הזה הלחץ להצטרף גדול והלחץ שמונע פרישה עצום. אם במערב הצעירים המתוסכלים שמחפשים זהות או קבוצת השתייכות ימצאו תמיד את השמאל, הרי במזרח, אחרי שנות קומוניזם מדכא, האפשרות הזאת אינה קיימת כלל.
ללה זוסקינד נולדה בעיירה קטנה בשלזיה. השנה הייתה 1946, והוריה החליטו שלמרות סיום המלחמה, ליהודים אין יותר חיים בפולין. "היו הרבה קילצה (פוגרום קילצה ב-4 ביולי 1946, שבו נרצחו 42 יהודים בידי פולנים) בפולין", היא מסבירה לי.
זוסקינד הייתה בת פחות משנה כאשר המשפחה נחתה באזור יהודי בברלין. את שמו של היטלר שמעה לראשונה לא מפי הוריה, אלא בבית הספר.
"אמא ואבא רצו בשבילי עתיד בלי להזכיר את העבר", אפילו עכשיו היא מזדעזעת. "יצאתי מדעתי. חזרתי אל אבא ושאלתי: 'איך אתה מעז לחיות בארצו של רוצח?', והוא ענה: 'הרבה יהודים יושבים על מזוודות, אבל שלנו כבדה מדי'".
למה חשבת שהוא מתכוון?
"אהבתי נורא את אבא, ולמרות שלא הבנתי את המילים, הנחתי שהוא צודק".
אבל כיום למה את חושבת שהתכוון?
"הייתה לו פה עבודה, הוא התחיל להרוויח כסף, לא רצה להתחיל מחדש בארגנטינה למרות שהתחלנו ללמוד ספרדית".
ב-1959 הגיעה לראשונה לישראל, והצטרפה לתנועה הציונית. שהתה חצי שנה בקיבוץ מצובה, אך התגעגעה הביתה. היא מרבה לבקר בארץ. כשישראל בגבה היא חיה בביטחון בגרמניה. על נפילת החומה למדה מטלפון מבעלה ארתור שבדיוק ביקר בארץ.
"היהודים שמחו, אך חלק מהלא-יהודים חששו. 'גרמניה שוב מאוחדת?'". ברור לה שגם במזרח היו ניאו-נאצים. אז היום אפשר לשמוע שפה יש קבוצה נאצית ושם יש קבוצה קיצונית, "אבל אני לא מפחדת, כי אני באמת מאמינה בדמוקרטיה".
האמונה הזאת קצת מפחידה אותי. גם לפני 70 שנה אנשים אמרו: "המוקיונים הנאצים לא יצליחו לעשות כלום לדמוקרטיה".
"תראה, ה-NPD אמנם היה בממשלה, אבל רק שנה. בבחירות האחרונות הם הפסידו את רוב המקומות. רק כ-1.2 אחוזים הצביעו לימין מבעלי זכות הבחירה. אני מאמינה ברוב הדמוקרטי. באנשים הנורמלים".
לא חסרה לך היד הקומוניסטית שדיכאה גם את הניאו-נאצים?
"בדמוקרטיה אתה צריך לסבול גם את הימין".
אבל את לא חוששת מהקבוצות שלא פועלות לפי כללי המשחק הדמוקרטי?
"אנחנו עשרים שנה אחרי נפילת החומה, ומה קרה? כלום. הם מגעילים, אבל אני לא מפחדת מהם".
גם אחרי פעולות כמו חילול קברים? 470 מקרים בשמונה שנים זה לא מעט.
"גם לפני האיחוד היו אנשים שהרסו בתי קברות. לדעתי המצב לא החמיר. המשטרה דיווחה לי שלא רק קברים של יהודים נהרסו. אנחנו מרגישים מוגנים".
ראיתי שהבניין שבו אנחנו יושבים באמת מוגן. האם שומר ראש דבוק אלייך גם כשאת יוצאת מפה? "כן, אבל תאמין לי שאני לא צריכה. כשמוניתי הלכתי למפקד המשטרה, ונאמתי במשך שעה למה כדאי להם להסיר מעליי את השמירה ולחסוך את הכסף. הוא שמע ואמר: 'הרצאה יפה, אך אין סיכוי שאקח ממך את השומרים'".
כדי להוכיח עד כמה היא בטוחה, זוסקינד מספרת לי סיפור. באחד מסופי השבוע הראשונים לאחר האיחוד, רצתה לבקר באזור הים הבלטי. לאחר מאה קילומטר אמר לה בעלה: "הדרכים פקוקות, בואי נחזור. כל העולם רוצה להגיע לים הבלטי".
כדי להתגבר על האכזבה, נזקקה לממתקים. עצרו בדרך ולאחר שקנה לה גלידה, הלך ארתור לשירותים. מהמכונית שלידה יצאו ארבעה גלוחי ראש. אחד ניגש אליה ושאל: "את אוהבת את הגלידה שלך?", והיא ענתה: "את הגלידה כן, אבל אני לא אוהבת איך שאתה נראה. יש משהו שמסתתר מאחורי הלבוש שלך. כל הניאו-נאצים לבושים ככה, ואני שונאת את זה כי אני יהודייה".
איך הגיב?
"היה מופתע מאוד. אמר: 'נסיעה טובה', וחזר למכוניתו. בינתיים גם בעלי חזר וסיפרתי לו".
ואיך הוא הגיב?
"אמר שאני טיפשה גדולה".
נא להמתין לטעינת התגובות
