אל גור: ספר חדש; ביקורת ישנה
ספר חדש של סגן הנשיא לשעבר הוא הזדמנות טובה לבחון את דרכו. מפוליטיקאי חנון ולוזר לנביא זעם ואיש עסקים ירוקים מצליח. את הביקורות עליו הוא דוחה: "אני פועל למען העתיד ולא מתוך בצע כסף". עסק ירוק
ג'ון המוסכניק לא לבד. גור, האיש שהעלה את המאבק בהתחממות הגלובלית על המפה הפך לא רק ליקיר התנועה הירוקה, אלא גם לשק חבטות קולקטיבי של רבים, שלעיתים המכנה המשותף היחיד ביניהן הוא העוינות לגור ולמה שהוא מייצג. יציאת ספרו החדש לאור, שלוש וחצי שנים לאחר "אמת מטרידה", היא הזדמנות טובה להציץ בדרך שעבר מאז גור מפוליטיקאי חנון ולוזר לנביא זעם ואיש עסקים ירוקים מצליח, לנסות להבין למה כל כך הרבה אוהבים לשנוא אותו והאם הספר הנוכחי יעורר רעידת אדמה כמו זה הקודם.
אם "אמת מטרידה", שאחר כך גם הפך לסרט מצליח, עסק בבעיות ובהשלכות של ההתחממות הגלובלית, הרי שהספר הנוכחי "Our Choice: A Plan to Solve the Climate Crisis", או בקיצור "הבחירה שלנו" עוסק בפתרונות. הספר מבוסס על על כ-30 פאנלים שגור אירגן מאז 2007 עם טובי המומחים בנושאים סביבתיים, שהיו למעשה מפגשים של סיעור מוחות למציאת פתרונות אפשריים להתחממות הגלובלית.
תגידו מה שתגידו על גור, אבל הוא בחור רציני ככל שזה נוגע לעבודת המחקר ולירידה לפרטים. "הוא אחד הפוליטיקאים היחידים שלוקח את הזמן ממש לדבר עם מדענים שמפרסמים את המידע הכי חדשני והוא בא עם שאלות. הוא לא שואל אותנו איך התוצאות שלנו משפיעות על מדיניות מסוימת. הוא פשוט שואל על המדע", הסביר גווין שמידט, קלימטולוג במכון של נאס"א שהשתתף במספר פגישות כאלו.
הספר עצמו רחוק מלהיות מדריך בסגנון "מאה דברים שאתה יכול לעשות כדי להציל את הכדור" והוא מעמיק בסוגים שונים של אנרגיה נקייה, התייעלות אנרגטית, הפוטנציאל שקיים ביערות ואדמה חקלאית לקליטת פחמן דו חמצני, הרגולציה שנדרשת ליצירת רשת חשמל חכמה וכו'. אבל זה לא הכל. אחד הפרקים המעניינים בספר נוטש לרגע את השאלות המדעיות ועוסק בניתוח המחסומים הפסיכולוגיים שמונעים מרוב האמריקאים לקחת ברצינות את האיום של שינויי האקלים.
גור, מסתבר, הבין שהצגת העובדות כשלעצמה לא מספיקה כדי להצליח במאבק בהתחממות הגלובלית ולבסס שינויים תרבותיים וכלכליים של ממש. זהו כנראה אחד ההבדלים המעניינים בין גור של 2009 וגור של 2006.
אולם לגור לא הספיק להיות האוונגרד ונביא הזעם. הוא רצה להוביל שינוי של ממש שיוכל להתמודד בהצלחה עם האתגר האקלימי. הוא הבין שלשם כך צריך גם לכבוש את הלבבות ולא רק את המוחות. לכן, לדוגמה, הוא הכניס את הדת לתמונה והארגון שהוא הקים כדי להכשיר אנשים שיעבירו את המצגת שלו ברחבי העולם, Alliance for Climate Protection, מקיים הכשרות למאות אנשי דת מכל הדתות שיעבירו את המצגת עם שינויים מתאימים שיעזרו לקרב את קהל השומעים לנושא.
העובדות היו גם הדבר הראשון שסיבך אותו עם ביקורת ציבורית, כאשר מתנגדים לתזה שלו על הקשר בין הפעילות האנושית וההתחממות הגלובלית חפרו עמוק בנתונים שהוא מציג וטענו כי הסרט כולל עשרות טעויות עובדתיות. מעבר לכך, הספר ובעיקר הסרט שבא אחריו הפכו אותו לסמל של המאבק בהתחממות הגלובלית ובהתאם נוצרו ציפיות שגור ייתן דוגמה אישית בסגנון החיים שלו.
זה לא תמיד היה ככה וכך למשל נחשף ב-2007 שגור, הגר בבית גדול, צורך חשמל פי 20 מאמריקאי ממוצע. גור הבין את החשיבות של העניין וביצע שורה של שינויים בכדי להפוך את הבית ליותר יעיל מבחינת צריכת החשמל. חשבון החשמל שלו אולי קטן, אבל זה לא שינה את העובדה שהוא עדיין חי בבית גדול עם 20 חדרים, שיעיל ככל שיהיה רחוק מלהיות אופציית דיור בר קיימא, גם אם לבעל הבית קוראים אל גור.
הביקורת על סגנון החיים של גור לא הסתיימה רק בבית ובחשבון החשמל שלו והגיעה גם לצלחת שלו. הוא ספג ביקורת חוזרת ונשנית על כך שלמרות שהוא מודע לנזקים הסביבתיים שנגרמים מאכילת בשר, הוא ממשיך לעשות זאת ולא הופך להיות צמחוני. גור לא התכחש לעניין ואמר שהוא לא יהפוך לצמחוני, אבל שהוא צורך היום הרבה פחות בשר. בראיון שנתן לאחרונה לרשת ABC הוא הסביר כי "עשיתי את השינויים הללו, ולמרות שאני לא מתכונן ללכת רחוק כמו שניק (סר ניקולאס סטרן, מחבר דו"ח סטרן, ר.ג.) אומר שכולם צריכים להפוך לצמחונים – בגלל שמספיק קשה להעביר את ההסכמות מבלי להוסיף גם את זה על כך – אני חושב שזו השקפה לגיטימית".
הביקורות הללו הלכו וגברו ככל שגברו ההצלחה והפרסום של גור, עם הזכיוית באוסקר ובפרס נובל לשלום. במקביל, הוא הצליח גם להתבסס בעולם העסקים הירוקים, מה שכמובן סיפק נשק נוסף למבקריו. גור הקים כבר בשנת 2004 חברת השקעות ירוקות בשם Generation Investments ובסוף 2007 הצטרף כשותף לקרן ההון סיכון המצליחה קליינר, פרקינס קופילד וביירס.
הפוזיציה החדשה של גור כמשקיע ירוק גרמה לרינונים שכל המטרה שלו בדחיפת פתרונות של אנרגיה נקייה הם למעשה עשיית רווחים אישיים. בכתבה שפרסם הניו יורק טיימס צוטטה נציגה רפובליקאית בבית הנבחרים מטנסי (המדינה אותה ייצג גור כסנאטור בעבר) כמי שטענה כלפי גור בקונגרס באפריל האחרון כי הוא שותף בקליינר פרקינס שמשקיעה מאות מיליוני דולרים בחברות שיכולות להרוויח מחקיקה שתגביל פליטות של פחמן דו חמצני. הרמז היה ברור – האג'נדה הירוקה של גור נגזרת ממניעים ירוקים אחרים.
גור לא נשאר חייב באותו דיון והשיב לה כי "אני מאמין שהמעבר לכלכלה ירוקה טוב לכלכלה וטוב לכולנו ואני משקיע בכך. אם את מאמינה שהסיבה שאני עובד על הנושא כבר 30 שנה היא בגלל בצע כסף אז את לא מכירה אותי".
הכתבה בטיימס ניסתה ללבות את האש בטיעונים שמבקרים מהימין ומכאלו שלא מאמינים בהתחממות הגלובלית אומרים שגור פועל בכדי לההפך למיליארדר הפחמן הראשון בעולם כפי שהגדירו זאת, על ידי גזירת קופון ממדיניות ממשלתית שהוא עוזר לקדם ואשר תייצר רווחים של מיליארדי דולרים לחברות שהוא מעורב בהן כמשקיע. בסוף הכתבה, שהיתה די מבישה יחסית לסטנדרטים הגבוהיים שהניו יורק טיימס מתגאה בהם, הוזכר כי אל גור אמר שכל פני שהוא ירוויח מהשקעותיו הולכים לארגון ה-Alliance for Climate Protection, מה ששומט את הקרקע מתחת לתיאוריה האווילית של הבצע האישי כמניע.
הביקורת הזו לא מפריעה לגור להמשיך לפעול לקידום המאבק בהתחממות הגלובלית, בין אם בקונגרס, בהופעות בפני קהלים שונים ברחבי העולם וגם באמצעות הספר החדש. על אף כל הקשיים והחריקות האינסופיות של העגלה הירוקה במסעה האיטי קדימה הוא נשאר אופטימי - בהקדמה לספר הוא כותב כי "אנחנו יכולים לפתור את משבר האקלים. זה בודאות יהיה קשה, אבל אנחנו יכולים לעשות את הבחירה לפתור זאת. אין לי ספק בכך שאנחנו יכולים ושנצליח". על כך, נראה לי, יסכימו כולם, כולל מבקריו הבוטים שמן הסתם כבר קוראים במרץ את הספר ומחפשים איפה גור כן טועה.
נא להמתין לטעינת התגובות
