מסע אחר: להיות שם בשביל ילד של אף אחד
"מצאתי את הילד המתוק שלי ישן בביוב, וזה הכה בי: לילד הזה אין אף אחד". משלחת של סטודנטים יצאה לתאילנד וחזרה עם חוויה שלא שוכחים
ב-5 באוקטובר יצאה משלחת של 20 סטודנטים להרפתקה מדהימה שלא נשכח לעולם. בערב יום ראשון נחתנו בשדה התעופה בבנגקוק ומשם הסיעו אותנו לביתנו החדש, לשבוע ההתנדבות, בכפר קטן ונידח באזור סאן בורי. בית נחמד באמצע שום מקום.
בשעות הבוקר המוקדמות הגיעה משאית ישנה שהסיעה אותנו לבית היתומים. המראות היו קשים, העזובה במקום הייתה נוראית - לכלוך, בוץ, חפצים שבורים והרוסים מוטלים על הרצפה. לא ידענו מאיפה להתחיל.
המשימה הראשונה שקיבלנו על עצמנו הייתה לחפור בור ולהקים גדר. לצורך המשימה ציידו אותנו באתים ובמגרפות, משהו שרובנו לא עשינו מעולם. העבודה הייתה קשה, חום כבד, לחות נוראית ומאמץ פיזי לא קל.
פתאום נשמע קול פעמון והילדים יצאו להפסקה. אלו היו יומיים אחרונים לפני החופשה שלהם. ילדים מגילאי 3-4 ועד גילאי 15-16, שבתחילה התביישו מאוד והיו שקטים ומופנמים. לאט לאט החלו להיפתח אלינו ואפילו לחייך.
בין כל הילדים צדה עיני ילד קטן ומתוק עם חיוך ביישני שישב בצד. לא יכולתי להסיר את מבטי ממנו. התיישבתי לידו וחייכתי אליו בחזרה. הוא היה נבוך מאוד ועיניו היו כל הזמן מושפלות. בתום ההפסקה
בערב הגיעה המשאית לאסוף אותנו חזרה הביתה. ביום המחרת, כשהגענו לבית היתומים, הילדים כבר חיכו לנו בציפייה גדולה. באותו יום החלטנו לצבוע לילדים את בית הספר, ובהפסקה הילדים הצטרפו אלינו בזהירות ובאיטיות והחלו לצבוע איתנו.
אז ראיתי את הילד הקטן יושב על הרצפה בכניסה לכיתה. באתי וחייכתי אליו ולהפתעתי, הפעם הוא חייך אליי בחזרה. הבאתי מברשת צביעה קטנה והתחלתי לצבוע איתו את הספסל במשותף. החיוך שלו היה שווה הכל. באותו יום, כאשר באו לאסוף אותנו בדרכנו הביתה, הילדים הביטו עלינו בפנים עצובות.
היום השלישי היה מוקדש כולו ליום כיף עם הילדים. חלק מהילדים, שלהם היו משפחות, הלכו לבתיהם בשל החופשה, אולם כ-100 ילדים ללא משפחות נותרו בבית היתומים. עצוב היה לדעת שהילדים האלה הולכים לבלות את כל החופשה בבית היתומים, כאשר אין להם כל תעסוקה.
כשהגיע היום האחרון להתנדבות באנו וסיימנו את עבודות השיפוץ והצביעה, ואחר כך שיחקנו עם הילדים ועשינו עבודות יצירה. הכנו להם גם מזכרת מאיתנו - קולאז' ענקי של תמונות שצילמנו לאורך כל שבוע ההתנדבות.
הילד המתוק שלי לא היה. הלכתי לחפש אותו בכל בית הספר ולא מצאתי אותו. חיפשתי בחדרים ולא מצאתי אותו. התחלתי לתור בכל האיזור ופתאום ראיתי אותו ישן על לבנה שליד הביוב. חום, לחות, לכלוך, זבובים, והוא ישן.
פתאום זה היכה בי. לילד הזה אין אף אחד בעולם שדואג לו. ניקיתי ממנו את החול, נשאתי אותו בידיים לחדר שמכיל עשרות ילדים, הנחתי אותו על מחצלת ליד המאוורר היחיד שהיה בחדר ויצאתי.
בשלב הזה נשברתי והדמעות החלו לזלוג מעצמן, ילד כל כך קטן ושברירי, וכה בודד בעולם. כשעליתי למשאית בפעם האחרונה הוצפתי ברגשות מעורבים - מצד אחד, אושר וסיפוק כל כך גדול על מה שעשינו, אך מצד שני עצבות גדולה לעזוב את המקום ולהשאיר את כולם, ובמיוחד את הילד שלי, מאחור.
היום, אנחנו כבר חושבים על הכנת חבילות לילדים ויודעים שהחוויה שעברנו שם היא חוויה של פעם בחיים.
הכותבת הינה ראש המחלקה לקשרי החוץ בהתאחדות הסטודנטים בישראל וראש משלחת הסיוע לתאילנד
נא להמתין לטעינת התגובות
