שנה אחרי: האמריקאים שואלים מי זה אובמה?
אופיו של הנשיא האמריקאי ממשיך להציב סימני שאלה בפני האזרחים והעיתונאים. רבים עדיין שואלים עד כמה הנשיא מוכן לקבל החלטות
נשיא ארה''ב, ברק אובמה. צילום: אי-פי-אי
המבחן הנוכחי הוא אפגניסטן, דילמה שבה כל דרכי הפעולה האפשריות גרועות, ובאופן ודאי הייתה נחשבת לנקודת מפנה אצל כל נשיא. אבל תומכיו ומבקריו של הנשיא אובמה לא בטוחים גם בקשר לתוכנית הבריאות שלו, למדיניותו כלפי ההומוסקסואלים, ולנושאים נוספים, שלטענתם טרם גיבש בהם עמדה ברורה. ייתכן שזהו תוצר לוואי של הדרך שבה הגיח אובמה לבמה הציבורית האמריקאית.
מעולם לא ראינו את הסנאטור מאילינוי מקבל החלטות לפני שהיה מועמד לנשיאות. אולי זה נובע מקור הרוח שלו, מניסיונו המתמיד להגיע לקונצנזוס ומגישת הפשרה שלו, שגורמים לנו לתהות: על מה הוא מוכן להילחם? למה הוא נתן לקונגרס לנסח את חוק הבריאות?
ואם אפגניסטן, למשל, היא מלחמה טובה, למה הוא מהסס לקבל החלטה לגביה? זה סוג של ברברת, כמובן. המלחמה באפגניסטן מתנהלת כבר שמונה שנים, הממשלה שם היא פרטנר לא אמין והחברה שבטית מאוד. האם עוד 40 אלף חיילים ישנו משהו? ומה עם 140 אלף? לא מפריעה לי ההססנות של אובמה, אם הוא עושה את הצעד הנכון.
מה הנראטיב?
אבל כפי שאמר פרשן הניו יורק טיימס דיוויד ברוקס, ששוחח עם שורה של מומחים צבאיים, הם בעצמם לא יודעים אם אובמה מחויב למאמץ המלחמתי באפגניסטן. אין להם מושג אם הוא מוכן לדבוק בדרכו, להסביר לציבור האמריקאי את הצורך במלחמה ולצדד בהחלטותיו, בימים רעים כטובים.
"הם יודעים שיש לו תחכום אינטלקטואלי, שהוא מסוגל להבין טיעונים מורכבים ולהבחין בין ניואנסים דקים", אומר ברוקס, "אבל הם לא יודעים אם יש לו היכולת לדבוק בעמדתו במצבי לחץ קשים, לעמוד על שלו ולהתעקש באופן נחרץ כפי שעשו הנשיא לינקולן ווינסטון צ'רצ'יל. אז אני מניח שהפגישה החשובה ביותר של הנשיא היא לא עם מטה הכוחות המשולבים, אלא עם המראה שלו, שבה הוא יכול לחפש את המחויבות הבלתי מעורערת למלחמה באפגניסטן".
גם פרשן בכיר אחר בניו יורק
טיימס, תומס פרידמן, ששיחק באחרונה גולף עם הנשיא, מתייחס לסימני השאלה אובמה. "יותר ויותר אנשים שואלים אותי בזמן האחרון מה אני מאמין שהנשיא חושב על נושאים שונים", מודה פרידמן.
"זה נראה לי מוזר, כי איך ייתכן שכל כך הרבה אנשים שואלים שאלות כאלה על נשיא שהחליט להתעם סוגיות כה רבות והנהיג מדיניות כה ברורה? לא לי שיש לנשיא בעיית תקשורת, אלא בעיה של נראטיב. הוא לא קשר את כל תוכניותיו לכדי נראטיב אחד ברור ביניהן. נראטיב כזה היה היה מחזק כל סוגיה בנפרד אותה לאחרת, והיה יוצר את ההתלהבות בציבור שהלבחירתו. בלעדיו, יכולתו הייחודית של הנשיא לעורר ולהוציא אנשים לרחוב למענו, נאלמה או נעלמה בסהפרטים הטכנוקרטיים".
פרידמן צודק בכל הקשור לפרטים. אבל לנשיאים אין בלעדיות על הנראטיבים שלהם.
נא להמתין לטעינת התגובות
