מדינה הורסת: שנה לפינוי חוות פדרמן
שנה לאחר שצה"ל הרס את ביתם שבהרי חברון, אלישבע פדרמן מבהירה ששום דבר לא נשכח ולא נסלח
אני מרוצה מאוד ממעמדי המיוחד במשפחה. מצד אחד מחשיבים אותי כמו הגדולים, נותנים לי לעשות כל מיני דברים שלקטנים עדיין לא, כמו לישון מאוחר, לישון ב"מחנה" שלי בחוץ ועוד כל מיני זכויות שמגיעות עם הגיל. מצד שני, כשיש מטלות, אני זוכה במטלות הקלות יותר, כמו הקטנים. לאחים שלי הגדולים נותנים מטלות הרבה יותר קשות ומורכבות משלי. בקיצור אני נמצא בדיוק במקום טוב באמצע.
עד לא מזמן גרתי במקום שלדעתי הוא השער לגן עדן. גרתי בחווה בהרי חברון. ואם אתם שואלים אותי, אז כנראה השער של גן עדן קצת פתוח, כי אני ממש בטוח שהרבה שפע וריח ודברים טובים הגיעו ישר משם אל תוך החווה של משפחתי. קשה לי לדבר על הבית שלי בלשון עבר, במיוחד בגלל שאני עדיין הולך לחווה כל יום ועדיין חושב שהשער של גן עדן פתוח.
אבל משהו קרה, משהו שפגם באושר שלי ושל משפחתי. אבל אני מעדיף קודם לספר לכם רק דברים טובים. אתם מבינים, יש דברים שממש לא עושים לי טוב, ועליהם אני לא אוהב לחשוב וגם לא לדבר, אז אני שומר אותם לסוף.
בחזרה לגן עדן: בשנים הראשונות רק אנחנו גרנו בחווה, משפחה אחת. אבל ממש לא היינו לבד. היו לנו כל מיני חיות נהדרות: 2 סוסות, אחת אינדיאנית מנומרת כזאת עם כתמים חומים ולבנים ורעמה מדהימה. האמת שרק אותה רצינו לקנות, אבל כשהיינו אצל סוחר הסוסים ראינו שם סוסה קטנה, חומה שהייתה עיוורת בעין אחת. אף אחד לא רצה אותה, והיא נראתה לנו כל כך עצובה ובודדה אז ביקשנו מאבא שיקנה גם אותה, כדי שנוכל לטפל בה יפה ולהיות חברים שלה.
ממש לא הפריע לנו שיש לה עין עיוורת אחת, היא דווקא נראתה נחמדה מאוד. לאחר תחנונים וניג'וסים של כל הילדים (ואתם צריכים לדעת, שכאשר שבעה ילדים לוחצים את אבא על דבר מסויים, אפשר לומר מראש שאין לו סיכוי....), אבא הסכים לקנות גם אותה. עד היום היא חברה שלנו ואנחנו שלה, למרות שאי אפשר כל כך לרכב עליה, כי היא באמת לא רואה טוב. רק אח שלי הגדול דוד מצליח קצת לרכב עליה, נראה שהיא והוא מבינים אחד את השני טוב. אנחנו בעיקר מאכילים אותה, מוציאים אותה לדהור חופשי בשטח המרעה ומברישים אותה. עכשיו היא כבר לא כל כך קטנה, היא גדולה ויפה ונראית מאוד שמחה.
חוץ מזה, יש לנו גם עדר קטן של עיזים, אשר במשך חצי שנה נותנות חלב. מהחלב אנחנו מכינים יוגורט, גבינות ולבנה. אני הכי אוהב את הטעם של החלב, ישר כשהוא משפריץ החוצה מהעטין, הוא חמים ומתקתק. הרבה פעמים אנשים באים כדי לרפא פצעים בפה ע"י זה שאנחנו משפריצים להם חלב עיזים ישר על הפצעים. אני למדתי את ה"טריק", כל פעם שמתחשק לי ללגום קצת חלב טעים ישר מהעז, אני אומר לאמא שיש לי איזה פצע בפה ורץ לדיר להשפריץ לי חלב טעים לפה.... אני גם אוהב כשאמא לוקחת את החלב, ומחממת אותו בסיר, היא קוראת לזה פיסטור. אז החלב הכי טעים. הרבה פעמים אני מבקש שהיא תמזוג לי קצת לכוס לפני שהיא הופכת אותו לאיזה יוגורט או גבינה. עכשיו אתם כבר מתחילים
צמוד לבית היה לנו כלוב של ארנבות. אתם לא יודעים איזה כייף לשבת עם ארנבת בחיקך וללטף את הפרווה הרכה והנעימה שלה תוך כדי שאתה מתנדנד על ערסל תחת עץ אלון ענקי וזקן. זקן אפילו יותר מסבא דוד שנפטר, שאם הוא היה חי הוא היה היום בן 100. אני בטוח שהעץ הזה נטוע פה עוד מימי גן עדן, הוא גדול וחזק ויש בו המון המון ציפורים ועוד כל מיני בעלי חיים קטנים. אחת מהסיבות שאני בטוח שהוא שייך לגן עדן, היא שלא קרה לו כלום באותו היום...(בסוף אני עוד אספר לכם, זוכרים?) והוא עדיין עומד במלוא תפארתו ועוצמתו.
היו לנו גם כלבים, ששמרו על הבית ועל החווה. וגם תרנגולות ואווזים. האווזים היו ממש זוג מלכותי. רוב האנשים פחדו מהם כי הם הרעישו נורא, אבל אני אהבתי לצפות בהם מתהלכים ברחבי החווה כמו מלך ומלכה, עם צוואר זקוף, שניהם צחורים כשלג, מתנדנדים על רגליהם מלאי ארשת חשיבות.
כשהגענו לחווה, היו מסביב לבית המון קוצים ועשבי בר. חלק מהקוצים היו אפילו יותר גבוהים ממני. אז לאט לאט, התחלנו לעבד את השטח, ניכשנו את כל הקוצים, שתלנו דשא, שיחי פרחים בכל מיני צבעים ונטענו עצי פרי מסביב לדשא.
נטענו עצי תפוח, גודגדנים, לימון, אפרסקים, שזיפים ומשמשים. אני זוכר איך העצים היו קטנטנים כשנטענו אותם, וכמו שאנחנו גדלנו, כך גם העצים גדלו והתחילו לתת פרי. ספרנו בקוצר רוח את השנים, כדי שהעצים כבר לא יהיו בבחינת עורלה, ויהיה מותר לאכול מהם. אני זוכר איך כשהם הגיעו לגיל ארבע, עשינו פדיון נטע רבעי לפירות, וסוף סוף היה מותר לנו לאכול. אני זוכר איך אבא לימד אותנו את כל ההלכות של עורלה, מעשרות וכשהגיעה שנת השמיטה גם את ההלכות של השנה המיוחדת הזו. אחים שלי הגדולים אמרו, שעד שלא גרים במקום כמו החווה שלנו, לא מבינים את כל ההלכות האלו, כי אף פעם לא יוצא לקיים אותן. נכון גן עדן?
בדרך כלל החופש הגדול ותקופת החגים הן התקופות הכייפיות ביותר בחווה שלנו. אבא ואמא אומרים שאנחנו צריכים להודות לה' על הזכות שנפלה בחלקנו, שהתברכנו וזכינו לגור במקום שכזה. ובתקופות אלו אנו משתדלים להתחלק בזכות הזו עם הרבה אנשים, בעיקר ילדים. החווה הומה ושוקקת פעילות, כל הזמן באים אורחים. לפעמים אנחנו מזמינים אותם, ועושים להם סדנאות בטבע, ולפעמים הם סתם מגיעים בשביל הכייף.
מצד אחד, ידינו מלאות עבודה, בשל האורחים הרבים והצורך לקבל אותם כראוי למצוות הכנסת האורחים שלמדנו מאברהם אבינו ע"ה. אבל מצד שני, אנחנו מאוד נהנים מכל האנשים המעניינים שמגיעים, ומאגר החברים שלנו רק הולך ותופח. השנה, תקופת החגים הייתה עמוסה במיוחד. כל הזמן ביתנו היה מלא אורחים. חלק באו לאכול ולישון אצלנו, וחלק רק באו לשבת בדשא וליהנות מהטבע. כל הזמן הכנו קנקני שתייה, והוצאנו כיבוד.
היה ממש שמח. כשאבא בנה את הסוכה המשפחתית, הוא בנה אותה מאוד גדולה, קצת צחקנו עליו ואמרנו לו שהיא נראית כמעט כמו הסוכה המרכזית שליד מערת המכפלה. אבל אבא אמר שהוא בטוח שהיא תהיה מלאה אורחים ובכלל לא נחשוב שהיא גדולה מדי. והוא באמת צדק. היו המון אנשים, והיה כייף שהיה שפע של מקום ולא היינו צריכים להצטופף. היה אפילו מספיק מקום להוציא מהבית מיטה לכל אחד ועוד היה מקום לשולחן גדול, כסאות ואפילו כורסא. תגידו לי אתם, למי בעיר יש כל כך הרבה מקום בשביל להקים סוכה?
ואז, במוצאי שבת האחרון של תקופת החגים, ערב לפני שחזרנו ללימודים, שכבתי לי במיטה וחשבתי לעצמי שחבל שהגיע "אחרי החגים" כמו שהגדולים אומרים. התיק על רצפת החדר כבר היה מוכן ללימודים, ואני אמנם קצת התגעגעתי כבר לחברים מהכיתה, אבל עם צביטה בלב נפרדתי מתקופת הקיץ היפה. בחוץ נשבה רוח וטיפות גשם ראשונות ירדו. ידעתי שעכשיו יתחיל החורף, תקופה שקטה אצלנו בחווה. נכון שאני אוהב שכשיורד שלג אז הוא פרטי שלנו ואף אחד לא עושה לנו צעדים ולא מבזבז לנו אותו, אבל בכל זאת אני הכי אוהב את החיים השוקקים של הקיץ והחגים. כך נרדמתי לי תוך כדי פרידה מתקופה יפה. אילו ידעתי איזו פרידה אכזרית מצפה לי בשעות שמיד לאחר מכן, בטח לא הייתי נרדם בכלל...
התעוררתי לקול ניפוץ זכוכיות וצעקות. שפשפתי את עיני וראיתי רק שחור. אני חושב שכשמישהו רוצה לבוא ולהרוס חלק של גן עדן, הוא חייב להשתמש בצבע שחור, אחרת זה לא יצליח לו. בהתחלה לא הבנתי מה זה השחור הזה סביבי, ומה פשר הצעקות והזכוכיות הנשברות. אבל כשהתאוששתי קצת מהשינה, ראיתי שהזכוכיות זה חלונות הבית שנשברים, בחדר שלי, בחדרים של האחים שלי, בסלון ובמטבח. והשחור שמול העיניים שלי זה יס"מניקים שנכנסים לבית בזה אחר זה דרך החלונות השבורים. זה גם היה מקור הרעש והצעקות.
חשבתי שזה חלום רע. סיוט. שעוד רגע אני יתעורר והכל יהיה כרגיל. אבל לא. נבהלתי נורא, וראיתי שגם אחים שלי נבהלו כמוני- הקטנים והגדולים. רצנו כולנו לחדר של אבא ואמא, זה היה נראה המקום הכי בטוח לרוץ אליו. המיטה שלהם הייתה ריקה. לא ידעתי איפה הם. את אבא בכלל לא ראיתי, ואת הקול של אמא שלי שמעתי מהסלון. שני אחיי הקטנים שלם ועילי התחבאו מתחת לשמיכות של אבא ואמא ורעדו מפחד. ניסיתי להרגיע אותם, אפילו שאני בעצמי שיקשתי מפחד ולא הבנתי בכלל מה קורה בבית שלנו. שמעתי את הכלבים בחוץ משתוללים ואת הסוסים והעיזים. תיארתי לעצמי שהם אפילו מפוחדים יותר ממני.
רציתי שהתופת הזאת תיפסק. שאמא תיכנס לחדר ותסביר שהייתה פה טעות וכל השחור מסביב ייעלם. אבל אז ראיתי את אמא נדחפת לחדר ע"י שחור אחד גדול. עם רגליים גבוהות וארוכות. הוא צעק וצרח עליה: "תוציאי מפה את הילדים מיד! תוך שתי דקות! קדימה!" עד היום הצעקות שלו לא יוצאות לי מהאוזניים. גם את הפנים הכועסות שלו אני לא מצליח לשכוח.
דוד, יסכה וספיר אמרו שהם לא מסכימים בשום פנים ואופן לצאת מהבית. שלומציון ונגה הקטנות נאחזו בחצאית של אמא ולא הפסיקו לבכות. אמא שאלה איפה שלם ועילי, אז הם הציצו מתחת לשמיכה ואמרו שהם מפחדים. אמא אמרה לאחי עובד שגדול ממני בשנתיים שהוא חייב לקחת אותם ולהוציא אותם מהבית, כי היא לא יכולה להשאיר את שאר הילדים לבד עם כל השחורים האלה. היא אמרה לו שייקח אותם בשביל של החווה ויעלה איתם לכיוון הכביש הראשי ויחפש אנשים טובים שיסכימו להכניס אותם הביתה ולתת להם מחסה.
עובד לא כל כך רצה, גם הוא לא רצה לעזוב את הבית, אבל הוא ראה את המצוקה של שלם ועילי ולכן הוא הסכים. הוא אחז את ידו של כל אחד מהם והם עזבו את הבית. נשארנו לבד, אמא ושישה ילדים. שאלתי את אמא איפה אבא? כל כך רציתי שהוא יהיה איתנו, שהוא יגן עלינו, שהוא יכריח את השחורים ללכת מהבית. אבל אמא אמרה שהיא לא יודעת איפה אבא. היא אמרה שהשחורים כנראה לקחו אותו. היה לי מאוד קשה.
אבל הרגשתי שאני חייב להתגבר ולהיות גדול. השחור הגדול שצעק על אמא נהיה יותר ויותר עצבני ואז הוא אמר לאחרים לקחת את כולם ולהוציא אותם בכוח מיד מהבית. אותי הם הוציאו ראשון, הם ניסו להכניס אותי לניידת משטרה, אבל אני ילד זריז וחמקמק, הצלחתי להתפתל ולהשתחרר מהידיים החזקות של השחור שתפס אותי, וברחתי והתחבאתי מאחורי עץ האלון הגדול שבפתח הבית. משם יכולתי לראות איך השחורים מוציאים את אחים שלי הגדולים בכוח. ספיר ממש בכתה, היה נראה שהם מאוד מכאיבים לה.
יסכה לא הפסיקה לצעוק: "זה הבית שלי, זה הבית שלי..." ודוד דווקא היה שקט. אח"כ ראיתי שחור אחד מוציא את שלומציון הקטנה, מרוב שהיא בכתה היא כבר הייתה צרודה ממש. אחרי עוד כמה דקות הם הוציאו את נגה התינוקת, גם היא צרחה נורא. ראיתי שלקחו את כולם לניידת שמקודם ניסו להכניס אותי אליה. שמעתי את אמא צועקת מתוך הבית, וראיתי כמה שחורים גוררים אותה בכוח, מעקמים אותה כאילו היא בובת סמרטוטים. אותה הם הכניסו לניידת אחרת. פתאום הניידות נסעו ויצאו לכביש הראשי והבנתי שנשארתי בחווה לבד. היחיד מכל המשפחה. מוקף בכל השחור הזה.
התגברתי ולא בכיתי, אפילו שמאוד כאב לי ומאוד פחדתי. ידעתי שה' שומר עליי והוא לא ייתן שיקרה לי משהו רע. החזקתי חזק חזק בגזע האלון, חיבקתי אותו יותר חזק ממה שאני מחבק את אבא ואמא. הרגשתי שהוא מזרים אליי כוח להתגבר. פתאום שמעתי מאחורי צפצופים חזקים, כמו של רכב ההסעות לבית הספר- רק צורם יותר. הבטתי למקור הרעש וראיתי שופל שחור ענק מתקרב לבית. פתאום נהיה חושך בכל הבית, כמו בהפסקת חשמל. והשופל התקרב עוד ועוד אל הבית. עצמתי את העיניים. התפללתי לה' שתהיה רעידת אדמה והשופל הזה לא יצליח להתקרב לבית.
פתאום הרגשתי שמושכים אותי. שחור אחד גילה אותי, הרים אותי גבוה והרחיק אותי מהאלון ומהבית. הוא לקח אותי עד השביל, ושם עזב אותי. ראיתי איך השופל נותן מכה לגג, והגג מתעקם אבל הבית נשאר שלם. הוא נתן עוד ועוד מכות, הרבה מכות. הבית שלנו היה עקשן. הוא לא רצה להישבר בקלות. אבל השופל המשיך והמשיך עם המכות, עד שלאט לאט הבית נכנע ונשבר...
אני לא יודע איך, אבל פתאום שמתי לב שנהר רטוב נוזל לי מהעיניים. בחיי שאני לא בכיין. גם כשמעליבים אותי, או אני נופל, או חוטף מכות בתגרת חברים- אני אף פעם לא בוכה. גם עכשיו לא בכיתי, רק מין נהר כזה הציף אותי וגלש לי דרך העיניים. חשבתי על התיק שלי שהיה מונח על רצפת החדר מוכן למחר. חשבתי על אוסף הגולות שלי, והגוגואים. חשבתי על הספרים שלי, והמכוניות של עילי שהוא כל כך אוהב. והשמיכה הורודה והרכה של נגה הקטנה, וכרמלי, בובתה האהובה של שלומציון. הכל קבור עתה, בחושך, תחת הריסות הבית. והנהר רק זרם וזרם. בשקט. אך ללא מעצור.
כך ישבתי לי שם, מתחת לעץ השקד בכניסה לחווה, והנהר זרם לו דרך עיני הכואבות, עד הבוקר. ובבוקר כבר היה שקט, הגיעו אנשים, חברים, דודים שלי, סבא וסבתא. לא דיברתי איתם, דיברתי עם ה', ביקשתי ממנו שהשחור לעולם לא ינצח את גן עדן. וידעתי כבר אז, גן עדן- הוא זה שמנצח בסוף. יום אחד אכתוב ספר עם הסיפור המלא של הבית שלנו והפרק האחרון יהיה על הבית החדש בחווה שליד השער של גן עדן...
אלישבע פדרמן, גרה באיזור חברון, אמא לעשרה ילדים ואשתו של נעם. בימים אלו שוקלת כתיבתו של ספר על מחירה של האהבה לארץ ישראל.
נא להמתין לטעינת התגובות
