אחריות וגיבוי על פי ברק
רק אלוהים אחד יש לו, לאהוד ברק. אהוד ברק קוראים לו. כמה מילים על שר הביטחון שהפך לבורח סדרתי מכל אחריות לכל פאשלה
ברק הוא בורח סדרתי מכל אחריות לכל פאשלה. זהו דפוס התנהגות קבוע של מי שהיה רמטכ"ל וראש ממשלה בישראל. הוא ברח מאחריותו לכל כישלונותיו, והותיר את תשלום החשבון הציבורי והמשפטי לכפופים לו.
ראש הממשלה לשעבר, ברק, שהיה הכושל בראשי ממשלות ישראל, ברח מאחריותו למהומות הקשות במגזר הערבי, ברח מאחריותו לפרשת כספי העמותות שפעלו בניגוד לחוק וסייעו לבחירתו, ברח כרמטכ"ל מאחריותו לאסון צאלים ב', ברח מלבנון, ובורח היום מאחריותו האישית לריסוקה של מפלגת העבודה.
בדיוני ועדת אור, אמר ברק: "כולנו אשמים", משמע איש לא אשם, ובטח לא הוא. זו התחכמות צינית ופחדנית, של אדם שנשא באחריות לאחד המחדלים היותר חמורים ביחסי ישראל והמגזר הערבי.
בפרשת העמותות הבלתי חוקיות, הפקיר את עוזריו ונאמניו לחסדי המשטרה ומערכת המשפט, והתנער מאחריותו האישית וחלקו בפרשה.
בריחתו מאחריותו כרמטכ"ל לאסון צאלים ב', הייתה פרק עכור בדברי ימי צה"ל ויחידתו המובחרת. האסון אירע במהלך תרגיל סיכום של סיירת מטכ"ל, לקראת מבצע נועז לחיסולו של סאדאם חוסיין. ברק עצמו, כרמטכ"ל, הגה, יזם והשתתף בתכנון המבצע, והיה שותף פעיל לרוב שלבי ההכנות. הוא ליווה אישית את האימונים ונכח בתרגיל המסכם, לפני שהוצג לדרג המדיני. טעות אנוש של אחד הקצינים, במהלך התרגיל, עלתה בחייהם של חמישה מלוחמי הסיירת.
ברק, כדרכו, ברח מאחריותו לכישלון, ובתוקף מעמדו כרמטכ"ל ניסה למנוע, באמצעות הצנזור הצבאי, את עצם נוכחותו בשטח. סגן מפקד הסיירת שעמד בראש המבצע, הועמד ביחד עם קצין נוסף לדין פלילי, הורשע בדין, ולימים עזב את הארץ. ברק הצליח לטשטש את מעורבותו האישית במבצע, ורחץ בניקיון כפיו.
הדוח החמור של השופט גולדסטון על "עופרת יצוקה" עושה כנראה עוול לחלק מהעובדות, אבל אהוד ברק היה האיש שתרם לכך יותר מכל אדם אחר, בהתנגדותו הנחרצת להשיב לשאלות הוועדה ולשתף עמה פעולה. עכשיו, לאחר שהדוח פורסם והעולם צולף בנו ללא רחם בעוד הממשלה מבקשת להסיר מעליה ולו מעט מהלחץ הבינלאומי באמצעות ועדת חקירה ישראלית פנימית, אהוד ברק עומד על רגליו האחוריות ומתנגד לכל חקירה. לא משום שהוא חרד לגורל פיקודיו, לא משום שהוא מבקש להעניק להם גיבוי, אלא משום שהוא חושש לעורו שלו.
ועדת חקירה תשאל שאלות, שהתשובות עליהן עלולות להפנות אצבע מאשימה כלפיו אישית. את זה הוא מנסה למנוע. לא איש כמוהו יסתכל לאמת בעיניים כפי שהבטיח בתעמולת הבחירות.
למרות אחריותו הישירה להתרסקותה של מפלגת העבודה בבחירות האחרונות, אהוד ברק
בהתנשאות אופיינית, בזלזול כלפי הסובבים אותו, הוא בטוח שהוא החכם באדם וכל הסובבים אותו הם אהבלים מוחלטים. אלא שהיום, אפילו חלק מהקרובים אליו ביותר, אלה שמוכנים להצטרף איתו לכל ספין וקומבינה, מבינים שחכמתו של המוח האנליטי קטנה, מוגבלת. אבל נוח להם. מרופד לעכוזיהם, ורובם עדיין מצייתים ושותקים.
איש האמת הזה, שריסק את העבודה ומתעקש לרסק את רסיסיה, מוסיף ויוסיף לבחוש ולרסק. בשעות שלאחר התבוסה וההשפלה, הוא עוד ניפח שריר. "העם אמר את דברו" – אמר – "פנינו לאופוזיציה", ובאותן שעות ממש זחל פנימה ונתלה באיום האיראני. כאילו שבלעדיו אין לביבי מומחים לענייני ביטחון, שיהיו מסוגלים לקבל החלטות אסטרטגיות.
רק אלוהים אחד יש לו, לאהוד ברק. אהוד ברק קוראים לו. איש לא צריך להיות מופתע מתעתועיו. איש לא צריך להיות מופתע שהוליך שולל את בכירי מפלגתו – כאשר הכחיש את השירקעס שעשה עם ביבי, מאחורי גבם. זה האיש.
איש לא צריך להיות מופתע שלא נטל אחריות להתרסקותה של העבודה בבחירות האחרונות, ולשקיעתה אל התהום העמוקה בתולדותיה. זה האיש.
זוכרים את סיסמת הבחירות שלו: לא טרנדי, לא סימפטי – מנהיג? אז זהו, שמנהיג הוא לא, ולא היה מעולם. מנהיג לא אומר: הסקרים אומרים שהעם רוצה אותנו שותפים בממשלת נתניהו, ולכן גם אני רוצה. מנהיג שואל את פי העם - בקלפי, לא בסקרים. לפני ואחרי הקלפי הוא משרטט כיוון, פורץ דרך, סולל, מוביל. והעם בא, או לא בא, בעקבותיו. כך נהגו דוד בן גוריון, יצחק רבין ומנחם בגין. ולא שלא היו גם להם יצרים, אהבות ושנאות, אבל הם ידעו להתעלות בשעת מבחן. ברק עשוי מחומרים אחרים. הכי אישיים.
ואגב, אם באמת היה מתעניין בסקרים, לא היה עומד היום בראש העבודה. הסקרים מלמדים שהעם לא רצה באהוד ברק, ולא רוצה בו. כ-95 אחוז מהמצביעים אומרים היום, על פי סקר מינה צמח, שלא יצביעו לעבודה בראשות ברק. אבל לעזאזל רצון העם. הנפוליאונצ'יק זקוק לכוח, לשררה, למאבטחים, למכוניות שרד, לגינונים, למלונות יוקרה, ולתופיני שלטון. וכל קומבינה עקומה כשרה בעיניו להשגת המטרה. המפלגה מעולם לא עניינה אותו. הוא דרדר את רסיסיה לתהום הכי עמוקה. ועכשיו הוא מתעקש להוכיח שיש עמוקה יותר.
צחי הנגבי, חולל, לפני שנים, סערה פוליטית, כאשר כינה את ברק, בעקבות אסון צאלים: "אהוד ברח". לימים התנצל הנגבי. ברק אמנם לא ברח מעולם משום שדה קרב, ואף זכה בעיטורי גבורה, אבל במהלך דרכו הפיקודית והציבורית ברח מאחריות לכישלונותיו, ועל כך לא זכה, ולא יזכה בשום עיטור עוז ומופת. לא היה מקום להתנצלותו של הנגבי.
אהוד ברק מתהדר בדמיונו ליצחק רבין ולדוד בן גוריון. יחי ההבדל הקטן.
נא להמתין לטעינת התגובות
