הוא מת-ל-בט: נתניהו לא השתנה
נתניהו הישן היה הססן. נתניהו החדש מתלבט. מצבה של ישראל בזירה הבינלאומית מחייב מנהיג שמסוגל לקבל החלטות מהירות ונחרצות
אז איך זה שמדינת ישראל נמצאת בימים אלה באחד הצמתים המסוכנים ביותר שידעה בתולדותיה? נדמה שהסיבה היא כי אין שום ביבי חדש. הוא מנהל את המשבר המתעצם כמו בימיו הגרועים ביותר.
ישראל בדרכה להיות המנודה של העולם. מה זה אומר מנודה? הנה כמה דוגמאות מהימים האחרונים: בריטניה מבקשת למנוע את צירופה של ישראל לארגון האירופי לשיתוף פעולה כלכלי. ארגון זכויות האדם אמנסטי אינטרנשיונל עורם קשיים על קבלת ישראל כחברה בארגון לזכויות האדם בגלל מדיניות מפלה בשטחים. שר החוץ הצרפתי ברנאר קושנר ביטל ביקור בארץ בגלל וטו חצוף על כניסתו לרצועת עזה. 15 שנה אחרי הסכם השלום עם ירדן, ראש המדינה, המלך עבדאללה, מביע מרירות על ישראל, כמעט נואש. מצרים ביטלה השתתפות בכנס שרי חוץ של אירופה כי אינה רוצה לשבת עם אביגדור ליברמן, שר החוץ המוזר ביותר בעולם.
וזאת היא רק רשימה חלקית מהזמן האחרון. היא לא נוצרה רק בגלל דוח גולדסטון. זה נתניהו החדש עם פוליטיקה ישנה של פחד.
לפני שהובס בבחירות של 1999 דקלם על מפלגת העבודה והשמאל, וחסידיו מדקלמים אחריו, "הם מ-פ-ח-דים, הם מ-פ-ח-דים, הם מ-פ-ח-דים". עכשיו הוא בעצמו חרד. חרד מריסוק הקואליציה הגדולה שהצליח לבנות לאחר הבחירות בחורף האחרון.
מרוב פחד הוא לא עשה שום דבר לרצות את וושינגטון בחתירתה לחידוש הדיבור עם אבו מאזן. אבל המשחק שלו עומד להסתיים. נתניהו ניצב עכשיו בפני הכרעה ישנה: מה עושים עם הכיבוש? הוא רשם
לעצמו הצלחה בדחיית הדרישה של נשיא אמריקאי - בעצם, עד כה, רק בקשות מנומסות - לפנות מאחזים ולהקפיא בנייה בהתנחלויות. העמדה המתריסה הזאת לא תוכל להימשך בלי שאל מקהלת הגינויים יצטרף כעבור זמן לא רב גם הבית הלבן.
היום אמור להגיע לכאן ג'ורג' מיטשל, השליח המיוחד שראש הממשלה עשה ממנו צחוק. הביקור שונה מקודמיו משום שנתניהו מנסה לסדר לעצמו פגישה עם ברק אובמה בתחילת החודש הבא כשייסע לכנס הקהילות היהודיות בארה"ב. אם ימשיך להתגרות בנשיא, הוא יכול לשכוח מפגישה. כי גם לאובמה מתחיל העניין להימאס. מה שאפשר היה לסדר בסיבוב שיחות אחד או שניים הפך למסע השפלה של שליח הנשיא. עכשיו יידרש נתניהו להשתחרר מפחדיו, או להסתכן בריב מכוער.
צריך לומר עליו את ההפך הגמור משבחי הבשלתו כמנהיג. דווקא עם שובו לאחר שנים של התפכחות כביכול, מתברר עד כמה נשאר דבק בגישה המחבלת בצורכי מדינאות ישראלית מעודכנת. ימי החתירה לקאמבק חיזקו בו את החרדה מפני התפרקות הקואליציה. כך הוא מפקיר את הדיפלומטיה הישראלית בידי פוליטיקת פנים פחדנית. בעודו מיישר הדורים עם אלי ישי וליברמן, מתח את החבל עם וושינגטון כמעט עד הקצה. אפשר לכאורה להבין את שיקוליו לא לעשות כלום.
מה טעם להסתכן בערעור הממשלה על סחורה שאין לה קונה בצד הפלסטיני? אבל ראש הממשלה לא קיבל הזדמנות נוספת למשול כדי לנהל במידה כה רבה של שטחיות והזנחה את העניין הישראלי החשוב ביותר. יש לו זמן מועט מאוד לשנות כיוון. אם לא ייתן השבוע סימנים ברורים לשליח האמריקאי שיש לו מה להציע, יוכל להוסיף את אובמה לרשימת המצור הבינלאומי. האפשרות הגוברת הזאת היא הסיבה האמיתית שצריכה לחולל גלי פחד אצל ביבי הישן-חדש.
נא להמתין לטעינת התגובות
