טוראי וג'נטלמן: טוב חייל מוסרי מצייתן
עלינו להצדיע לחיילי גדוד שמשון שהפגינו בהשבעתם נגד פינוי התנחלויות. מי שנאמן קודם כל למצפונו ומתוך כך מציית לפקודות, חזקה עליו שיהיה חייל טוב
ואכן, המונח השגור (במיוחד מאז הסרט המצליח) "קצין וג'נטלמן" מהווה אוקסימורון: עצם ההכשרה הצבאית מיועדת על מנת לשבור את רוחו של האדם שהגיע לצבא, על מנת לבנות אדם חדש תחתיו. כלל ידוע הוא ש"אין תודה בצבא". תודה אומר בן אדם. חייל שותק ומבצע.
במאמרו הידוע "בנו של כל אחד יספיק" (Anybody's Son Will Do) מתאר העיתונאי הקנדי גוויין דייר את טירונות המארינס. "אני מניח שניתן לומר שאנחנו שוטפים את מוחם קצת", אומר שם אחד ממדריכי הטירונים. דייר ממשיך ומסביר את השיטה: כיצד לחץ נפשי הולך וגובר תוך יצירת אשליה כאילו "רק הטובים עוברים" (בעוד שלמעשה כמעט כולם עוברים), וכיצד לחץ גופני במידה הראויה מבטיח יצירת לוחם בתוך מספר חודשים מועט. "אפשר ללמד אדם מבוגר להיות חייל", אומר דייר, "זה נעשה בכל מלחמה גדולה. אבל אי אפשר ללמד אותו לאהוב את זה. זו הסיבה שבכל הצבאות בעולם מעדיפים לגייס צעירים מתחת לגיל עשרים".
מעניין שעל פי תורת ישראל, הגיוס הוא רק מעל גיל עשרים: "מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא". התורה אינה מעוניינת בהרס האדם הנכנס לצבא. להיפך: על פי התורה, חייל צריך להיות קודם כל בן אדם. לכן, למשל, מצווה חשובה נוגעת להגיינה אישית בזמן הקרב: חייל צריך לזכור שעליו להשאר אנושי גם ברגעים הקשים ביותר.
בפרשת נח, שקראנו בשבוע שעבר, מסופר על דור הפלגה: "ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים". חז"ל מפרשים שהדברים האחדים הם דבריו של נמרוד, כשכל נתיניו מצייתים בלא היסוס. מול שיטתו של נמרוד, עומד אברם, שעליו נקרא בפרשה הבאה, ההולך לארץ כנען מתוך מצוות האל ומתוך נאמנות למצפונו האישי ולא מתוך מצוות האדם. במדרש מסופר על נמרוד המשליך את אברם לתוך האש. מן הסתם טען כנגדו שהוא מורד, שכך אי אפשר לקיים ממלכה, ושהוא יגרום לחורבן המגדל. אך התורה מבהירה מי הוא המורד האמיתי (במוסר ובקב"ה) ומי הנאמן.
אברהם אבינו אינו אנרכיסט: הוא אינו נשאר לבדו ואינו פועל במסגרת שבט של פורקי עול. הוא מקים עם. הנאמנות שלו למצפונו ולקב"ה אינה סותרת את סדרי השלטון ואינה מחריבה את יסודות החברה. אברהם מייסד חברה חדשה שבה אין סתירה בין השניים. הנאמנות לשלטון היא פועל יוצא של הנאמנות לקב"ה, מתוך הבנה, הסכמה והבטחה שהשלטון יקפיד לעשות מעשים טובים, ולא ישתמש בכוחו לרעה. דורות רבים לאחר מכן יכתוב אחד מבני בניו, הרמב"ם: "ואין צריך לומר אם גזר המלך לבטל מצווה שאין שומעין לו".
אפשר לסמוך עליהם
אינני אוהד גדול של שילוב פוליטיקה וצבא. כשהייתי חייל נמנעתי מלהשתתף בהפגנות הרבות נגד הסכמי אוסלו, אפילו בבגדים אזרחיים. אלא שגירוש אזרחים מביתם אינו סתם פוליטיקה. יהודי גוש קטיף וצפון השומרון לא בצעו כל עבירה: הם לא הפרו חוזה, כפי שעושים העובדים הזרים הבלתי חוקיים (ואינני מתייחס לעניין בניהם כאן); הם לא התכחשו להסכם כפי שעושים אנשים שאינם משלמים משכנתא; הם אף לא היו חלק מעם שפתח במלחמה כמו ערביי ארץ ישראל בתש"ח.
הם חיו, עבדו, ויצרו בבתיהם, עד שיום אחד החליט
מי שהחליט לגרשם בכוח. לא בכדי היה צורך ב"הכנה מנטלית" כדי להכין את החיילים לגרש. גירוש כזה אינו רק מעשה המנוגד לתורה, אלא מעשה המנוגד למוסר האנושי הבסיסי ביותר.
זו הסיבה שעלינו להצדיע לחיילי גדוד שמשון שהצהירו על נאמנותם למוסר בעת השבעתם לחיילים. על אנשים שכמותם אפשר לסמוך: שלא יפגעו לשווא בעוברי המחסומים, שלא יגרשו אזרחים שלא חטאו, ושלא יבצעו טקסי "זובור" מבישים. מי שנאמן קודם כל למצפונו ומתוך כך מציית לפקודות, חזקה עליו שיהיה חייל טוב. טוראי וג'נטלמן.
נא להמתין לטעינת התגובות
