על מטרות ואמצעים
החיילים שהניפו שלטים נגד פינוי חומש היו צריכים ללמוד מהחיות בתיבת נח ולהבין שהם ירו לעצמם ברגל ופגעו בכל הציבור הדתי-לאומי
נסו אתם להכניס זוג מכל מין בעולמנו הקט לתיבה המתוארת בפרשה ותקבלו כמה עשרות מיליוני יצורים במצב לא הגיוני מבחינה אנטומית. בתנאים האלו, סביר להניח, שהמורל בתיבתו של נוח לא היה גבוה במיוחד, מתכון בטוח לשריפתם המהירה של פיוזים חיתיים רבים. סבלנותם של האריות מתפקעת לאחר ימים רבים של דיאטה צמחונית, החתולים והכלבים נאלצים להדחיק בבטנם את חוטי הטינה המתוחים ביניהם והחרקים שמאז ומתמיד היו לאסקופה נדרסת, גם הם קופאים בשתיקתם הנצחית. מדובר רק בקצה המזלג, את עלילות האלפקה היורקת, החמוס המזיע והג'ירפה שנתפס לה הצוואר, אחסוך מכם הפעם.
במילים אחרות, לא היה חסר הרבה בשביל שתיבת נוח תתפוצץ ואני לא מתכוון רק לפן ההנדסי. איך בכל זאת לא נתפרקה החבילה? התשובה פשוטה, כשהאלטרנטיבה היא טביעה בים, פתאום מסתכלים על עכביש מאיים באופן שונה לגמרי.
אלו שכדאי להם ללמוד מהחיות בתיבת נוח, הם חיילי חטיבת כפיר, שבטקס השבעתם בכותל הניפו בגאון שלטי מחאה שבהם נכתב: "גדוד שמשון לא מפנים את חומש!". הוויכוח על עיסוקו של הצבא בפינוי ישובים, הוא לגיטימי ונחוץ, זוהי סוגיה בעייתית וכואבת שמעלה שאלות רבות. אבל כשחיילים במדים מרשים לעצמם "להסית" כביכול לסרבנות בטקס צבאי רשמי, מדובר בחציית
בציבור הימני ובייחוד בחוגים מסוימים בציבור דתי לאומי, ישנה מגמה של ניכור מדרך הצבא, תוצאה של ההתנתקות הטראומתית והלא מוצלחת והמלחמה העיקשת במפעל המאחזים. מזווית מסוימת, אפשר להבין אותם, הבחורים מרגישים שהצבא שאמור להגן עליהם חותר נגדם, אך דווקא בסירובם הימני והעיקש לציית לפקודות גירוש, הם יורים לעצמם ברגל.
חיילים שכאלה, רואים בצה"ל כלי שרת בידם, במקום להבין שתפקידם להיות כלי שרת בידי צה"ל. קשה לאדם לפעול נגד החזון המדיני אותו הוא מייצג, הבעיה היא שאם כל חייל יעשה כעולה על רוחו וכנדרש על פי מצפונו, לא נחזיק פה מעמד הרבה זמן.
ההתרסה הסרבנית הזו היא גם פתחון פה לחותמי מכתב הסרבנים - הפציפיסטים המפונקים והחולמים, שמפזמים ג'ון לנון מתוך שינה. הנערה הרכה והתמה שהכריזה במסיבת העיתונאים של הצעירים יפי הנפש ש-"במדינת ישראל היו כבר שבע מלחמות בשישים שנה וזה לא צריך להיות ככה.", מקבלת אישור לנהוג על פי המוסר התמים שלה מאותם הטירונים שמפגינים בכותל במרץ אל מול ההורים המשתאים.
כשקם צבא ההגנה לישראל בתחילת מלחמת השחרור, מיהר מנהיג האצ"ל מנחם בגין לחתום על הסכם שמצרף את אנשיו לצבא העם, על אף המתיחות והמחלוקות האידיאולוגיות הקשות, הבינו המנהיגים שאין ברירה אלא להתאחד. בזכותם אנחנו כאן.
חייל המתגייס לצבא משמש כאמצעי-לחימה, הגנה ואולי גם פינוי, עם כל הכאב שבכך. בלי ההכרה בהיותו של החייל אמצעי, לא נוכל להגשים שום מטרה.
במהלך הרהורי על אמצעים ומטרות נזכרתי בדבר. בשבוע שעבר שודרה בתוכנית התחקירים "המקור", בהנחייתם של עופר שלח ורביב דרוקר כתבה על אורח חייהם המסוגר של נטורי קרתא הירושלמים.
מיד בסיומה פתח דרוקר במונולוג ביקורתי על אורח חייהם החשוך של "הנטורים". שלח לעומתו, ניסה בהומור להיכנס למשבצת החרד ולהגן על עמדת הזרם הבדלני - "אם היית יודע שרק נטורי קרתא הם שיזכו לגן עדן, לא היית חושב אחרת?" הוא שאל ושניהם צחקקו במבוכה.
זו טענה חרדית פשטנית ולעוסה, שאמני הפחדה כמו הרב אמנון יצחק עושים בה שימוש, היה ותעשה כך תזכה לתענוגות גן עדן נהדרות, אילו תנהג אחרת תיצלה לאט באש הגיהינום. האם מעשיו של האדם נמדדים בנקודות שהם מקנים בכניסה לעולם הבא?
נתקלתי כבר במקטרגים שאיימו עלי שאם אמשיך לנקוט בעמדותיי החתרניות והילדותיות, אני עתיד להפוך לסטייק וול דאן במדורה גיהינומית שטנית, נאמר שאלו באמת פני הדברים, האם נקפל כולנו מיד את אמונותינו בשביל פיסה מעוגת גן העדן? הקומוניסט היהודי ליאון טרוצקי שנרדף על ידי משטרו של סטלין ולבסוף גם נרצח, אמר: "המטרה מקדשת את האמצעים אם יש מה שמקדש את המטרה". טרוצקי לא זכה לשכר על דבקותו בערכיו, אך הוא השאיר בעולם חותם של אמת, שסטלין ודומיו לא משתווים אליו.
נא להמתין לטעינת התגובות
