איך שגלגל מסתובב
תעלו את המחיר של הביטוח לשמים! ל-50 אלף תעלו! רק תעיפו את הקטנועים המחורבנים האלה מהכביש
אני לא אוהב שדורסים אותי, גם אם המעשה נעשה מתוך כוונות ידידותיות. אני גם לא מעוניין לספר מה עם העניינים למישהו מאחורי קסדת אמודאים. איך אני יודע מי זה? זה יכול להיות כל אחד. ראאד סאלח, למשל. זה יכול להיות אפילו רון חולדאי, ואני בתמימותי אלך ואספר לו את כל העניינים. אמנם במקרה המדובר זה היה מכר שלי, לא ראאד או רון, אבל כשהקסדה האטומה הזאת על הראש, איך אני יכול להיות בטוח במאה אחוז?
אז בכל אופן גלגלנו שיחה אני והמכר שירד מהקטנוע, והשיחה התגלגלה לעליית תעריפי הביטוח של הקטנועים, ופה המכר התחיל להתרגש. אם נדמה למדינה, אמר לי, שקניתי קטנוע ב-11 אלף שקל, ועכשיו אני הולך לשלם עליו ביטוח 9,000 שקלים לשנה, אז הם טועים. אני לא השתגעתי, אמר, ואני לא הולך להיות פראייר של אף אחד. אני פשוט אסע בלי ביטוח. ואם יתפסו אותי, אז כל קנס שאני אחטוף בטוח לא יגיע למחיר של הביטוח.
במחשבה ראשונה הייתי בעדו ובעד כל הדו-גלגליים. יותר מכל החישובים הכלכליים המסובכים, העלאת מחירי הביטוח מריחה לי עבודה של יח"צנים ושתדלנים מטעם חברות הביטוח שיושבים על האוזן של פקידים ושרים ומבטיחים להם ג'ובים נוחים אחרי שיפסידו את הכיסא בבחירות הבאות, אם רק יקפיצו תעריפים לטובת החברות וירוויחו להם הרבה כסף. את המחשבה הזאת חלקתי עם המכר שקיפץ ודילג על כיסאו בהתרגשות ודרש ממני לפרסם אותה. אתה עיתונאי, הרביץ לשולחן בהתרגשות וכמעט הפך את הקפה שלי, תכתוב, תכתוב את זה, שידעו כל האנשים מה באמת המנוע של כל העסק הזה.
אבל זאת הייתה רק המחשבה הראשונה שלי, והמחשבות שבאו אחריה התבררו לי ידידותיות פחות למעמד הדו-גלגליים בארץ. בכביש, נזכרתי, אני משתגע פחות על קטנועים. כלומר לא על הכלי עצמו, כמו שעל האישיות הקטנועית ישראלית שהתפתחה עם פריחת הקטנוע, שלא מסתפקת בהגעה הקלה הזולה ממקום למקום, אלא לקחה את הכלי והפכה אותו לסוס מירוצים קטן ואכזר מברזל, ואת הכביש למסלול תחרות, שדה להשוואה, לציד, ותוך כדי די מפריעה להולכי על שניים ולנהגי ארבעה גלגלים קונבנציונליים לחיות.
הנה כמה התנהגויות אופייניות של נהג קטנוע עירוני ממוצע: נהג קטנוע למשל לעולם לא יסכים להיות שני. הוא לא רכש את הקטנוע כדי לעמוד בפקק. שאתה תעמוד בפקק. שאימא שלך תעמוד בפקק. הוא לא יעמוד בפקק. אם הוא מגיע לצומת ודרכו לוולהאלה - כלומר לראש התור, למרגלות הרמזור, למעבר החציה - חסומה, אפילו על ידי מכונית אחת, אפילו בידי קטנוע אחד קטן קטנטן, הסולר עולה לו לראש, והוא מתחיל להסתער בפראות קדימה. הוא נדחק בין מכוניות בתמרונים מילימטריים. הוא מקפל את המראות של המכוניות. הוא חובט במראות של המכוניות. הוא ייקח רברס שלוש מכוניות, יזגזג בין ארבעה מסלולים, יזחל תחת משאיות, יסכן את החיים בדבקות של שיעי, יעבוד כמו כלב עבודת פרך רק כדי להיות ראשון בתור.
ואז, כשהגיע סוף-סוף אל הפסגה, כשהגשים את עצמו ואת הייעוד שלו, הוא מוריד את הרגל, ובמקום לנוח וליהנות מהחיים, הוא מתחיל להסתכל על הקטנועים האחרים שלידו - לא אל הרגליים של הרוכבת שלידו כמו שיעשה כל אדם נורמלי. הוא לא נורמלי. הוא רוכב קטנוע. הוא מסתכל על הקטנוע שלהם. על הנפח של המנוע שלהם. על הסופאפים שלהם. על השסי שלהם. על השד יודע מה שלהם. מלמטה למעלה ולצדדים. הוא מסתכל על שלהם והם מסתכלים על שלו. כמו להקת כלבים שמריחים את התחת של כלב חדש, ככה מתקבל כל קטנוע חדש שמצטרף אל הלהקה שממתינה על מעבר החציה לירוק. בוחנים לו את הריח, את האורך, את העובי, עד שמצטרף קטנוע חדש ללהקה, ואז מתחילים לבחון אותו.
כשיוצא לו לעצור לצד מכוניתך, הוא מרגיש אליך קרבה מידית. הוא מתעניין מיד, ובאריכות, מה קורה
אם פגשת אותו בשעה שאתה הולך ברגל והוא רוצה לעשות פרסה, הוא יעשה זאת לידך על גבי מעבר החציה, על גבי האי תנועה והמדרכה, שבטעות חשבת עד היום שמיועדת להולכי רגל. המדרכה לתפיסתו היא חלק מהטריטוריה שלו. הוא חונה עליה, הוא נוסע עליה, הוא קצת מוטרד שאתה מסתובב עליה אבל מגלה אדיבות - הוא לא מצפצף לך: רק עושה אנננ אנננ עם המנוע, לאותת לך אם לא אכפת לך שתזוז ותפנה לו דרך, או לפחות תזדרז - בכל זאת אין לו את כל היום לפניו.
אז אני מסתכל על הכביש שלפניי, על הקטנועים שטסים כמו להקות זבובים, שמבזיקים כמו קסאמים קטנים עוקצניים מכל כיוון, ואומר למכר שלי, סקנדל מה שעושים לכם.
נכון? הוא צועק. אז תכתוב, תכתוב בעיתון שיורידו את התעריפים של הביטוח השערורייתי הזה. תכתוב!
אני כותב, נשבע לך, אני מבטיח.
אז הנה אני כותב. זאת הבקשה שלי ממשרד התחבורה, ממשרד האוצר, מהמשרד לפיתוח אזורי, מנשיא המדינה, מליצמן ואלי ישי: תעלו את המחיר של הביטוח לשמים! ל-50 אלף תעלו! רק תעיפו את הקטנועים המחורבנים האלה מהכביש.
נא להמתין לטעינת התגובות
