חלום רטוב: המעיינות הסודיים של ישראל

למשה קוסטה יש תחביב מיוחד: הוא מוצא את כל המעיינות בארץ. אביב לביא הצטרף אליו לסיור בין נביעות ויצא רווי. איפה מסתתרים המקומות הקסומים ביותר, איך יודעים שהמים נקיים ולמה חייבים לקחת איתכם את הזבל בסוף הטיול

אביב לביא | 19/10/2009 15:21 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
מאז הפגישה עם משה קוסטה הדימוי העצמי שלי בשפל. תמיד חשבתי שאני טייל די מיומן, אחד שמכיר לא רע את משעולי הארץ ומקורות המים שלה. איפה. כמה שעות בדרכים עם קוסטה, והמציאות התנפצה לי בפנים כמו נביעה של מעיין: קרה, צלולה ומכאיבה.

כמו למשל עכשיו, כשאנחנו שועטים במורד דרך העפר שמאחרי קיבוץ עין הנצי"ב שבבקעת בית שאן. הוא אומר שאנחנו בדרך למפלים הלבנים, לא פחות, אבל התפאורה מסביב מעודדת ספק: צמחייה דלילה שמתקשה לחפות על הגבעות החשופות, ימין ושמאל רק חום וחום. איפה לעזאזל יכול להסתתר כאן מפל, ועוד לבן?

ואז נשמע רחש המים. אין-ספור קולות מפיקה אמא טבע, אבל שאון של מים שוצפים הוא המרגש מכולם. מימין משתרעת שורת עצים, קוסטה מתקרב אליהם והולך בעקבות האוזניים. ופתאום, בבת אחת, נפתח השער לגן עדן: בריכה קטנה וקסומה, מוסתרת בתוך חופת עצי אשל, ניזונה ממקבץ מפלים קטנים שדוהרים מתוך הסבך. וכאילו התמונה לא מספיק מושלמת, מתברר שאנחנו טורדים את מנוחתם של בני זוג צעירים, מאוד חטובים ולא לגמרי לבושים, שיושבים על ספסל שמשתלשל מאחד העצים ומשכשכים רגליים במים. מעתה והלאה, כשקוסטה יספר על מפלים, אני מבטיח לא לגחך.
צילום: יגאל לוי
המפלים הלבנים צילום: יגאל לוי
הנביעה האבודה

יש אנשים שאוספים בולים. משה קוסטה אוסף מעיינות. הוא בקושי בן 26, אבל שיגעון המים הצלולים התחיל להעסיק אותו עוד לפני הגיוס. כבר כמה שנים הוא רץ בכל קצווי הארץ מבאר לנחל, מנביעה למעיין, ומתעד מקורות מים. את ממצאיו קיבץ עד היום בשני ספרי "אל המעיין" ו"אל המעיין 2" ( הוצאת "ספריית בית אל" ), עכשיו הוא עובד על השלישי.

אם בספר הראשון עוד אפשר למצוא כמה מעיינות מוכרים, דרגת הנידחות עולה ככל שהחיפושים משתכללים. קשה להאמין שכל שפעת המים הזו מסתתרת במדינה הלוהטת והמיובשת שנדמה לנו שאנחנו מכירים. קשה

להאמין, אבל זו עובדה. הוא גדל בגבעת שמואל למשפחה חילונית, שמאז שהוא זוכר את עצמו הרבתה בטיולים. אף ששירת בסיירת גבעתי, המשיך לתור את הארץ בסופי שבוע וברגילות. אחרי השחרור חזר בתשובה, הדריך בני נוער, המשיך לטייל ובהדרגה הפך לסמכות בתחום: "הקמנו קבוצה קבועה של מטיילים, חרשנו את הארץ באופניים וברגל במשך שבועות. בני נוער ואנשים שחיפשו מקומות מדליקים התחילו לבוא אליי כיועץ, שאלו איך להגיע למעיין הזה ולמעיין ההוא. הבנתי שאני צריך לרכז את הידע שצברתי בשביל אנשים שרוצים להגיע לכל מיני חורים".

אבל למה דווקא מעיינות?
"בשבילי, טיול זה לא טיול בלי מעיין. הייתי רוכב בכל מיני מקומות בנגב על אופניים, בחום נוראי, ומחפש מקום שבו אוכל להרטיב את עצמי. כשאני חושב על הפסקות בטיול, על מקום לארוחה, למנוחה או ללינה - זה מיד מתקשר אצלי למעיין".

שלא לדבר על הרומנטיקה.
"את ירח הדבש אשתי ואני בילינו בטיולי מעיינות. שכרנו ארבע-על-ארבע ובמשך חודש חיפשנו מעיינות מרמת הגולן ועד אילת. ישנו בשטח ואצל חברים, רק באילת לקחנו מלון. היא כבר הייתה בהיריון, אז אחרי שנגמר הטיול חזרתי לבד למקומות שהיה לה קשה להגיע אליהם".

יש לך מאות מעיינות באוסף. איך מוצאים מעיין?
"דברים עוברים מפה לאוזן. אני מקבל מיילים ממטיילים שראו משהו וישר יוצא לחפש. כל פעם שהייתי נתקל במפה ישנה בסימן של מעיין יצאנו לחפש אותו, הרבה פעמים גילינו שהמפה לא מעודכנת והיינו צריכים לחרוש את כל הוואדי כדי לגלות אותו במרחק מאות מטרים מהמיקום המקורי. כשרואים באפיק של נחל גוש ירוק של צמחייה, יש סיכוי טוב למצוא מתחתיו נביעה. אם נתקלים במים זורמים, אפשר ללכת נגד הזרם עד שמגיעים אל המקור".

הזבל עליכם

הגורל כנראה יודע מה הוא עושה, והחיים הובילו את קוסטה למרכז סצנת המעיינות הישראלית: בקעת בית שאן, או בשמה החדש והממותג "עמק המעיינות". הוא עובד כמדריך במכינה הקדם-צבאית המעורבת בתל תאומים, יישוב שמשמש לנו כנקודת מוצא ליום של דילוגים בין מעיינות.

וזה היה חתיכת יום. פתחנו אותו בעין מרחב, נביעה שפורצת בשדות שבין מושב רחוב וקיבוץ שדה אליהו. זה המקום להבהיר שהמושג "מעיין" נתון לפרשנות רחבה: חלק מהמעיינות שמתעד קוסטה הם אגמים קטנים של ממש, כאלה שאפשר לטבול ואפילו ליהנות בהם משחייה הגונה; אחרים, לעומת זאת, מתקשים לעמוד בהגדרה של בריכה אולימפית. עין מרחב, למשל, הוא נביעה תת-קרקעית שנתפסה בתוך מבנה בטון קטן לטובת השקיית השדות. כשאנחנו מגיעים אל הבטונדה קוסטה מזהה את האכזבה על פניי, אבל אז הוא מניף את מכסה הברזל וחושף את האוצר: חלל מוצל וקריר, שבקרקעיתו זרימה חזקה של מים צלולים ומפתים. המסתור המושלם ליום קיץ בוער בעמק בית שאן. עבור דתיים יש כאן שימוש נוסף - טבילה משובחת לפני שבת.


צילום: יגאל לוי
עין מרחב צילום: יגאל לוי

התחנה הבאה - עין נזם, הצמוד לקיבוץ שדה אליהו וידוע בעמק בכינויו "חונזיר" (חזיר בערבית). זה כבר מעיין ראוי לשמו - מקווה מים גדול ועמוק, מוקף קנים, שהקיבוצניקים הציבו בסמוך אליו סככה מתוקה ומזמינה. המקום, מה יש להגיד, יפה כמו גלויה. במרכז הגלויה אנחנו מוצאים את יעל, מש"קית חינוך מיקנעם שנמצאת בחופשת שחרור ומנצלת את הידע שצברה בתחום הטיילות כדי לנפוש כמו שצריך. בתום תחקור קצר שאנחנו עוברים אצלה ואצל איילה, חברתה מרמת ישי, מתברר שקוסטה הוא סוג של סלבריטאי בקרב ברנז'ת המטיילים המקצועיים.

או אז גם מתעורר דיון ערני - לא בפעם האחרונה - בשאלה אם קוסטה נוהג כשורה כשהוא מפרסם ברבים את דבר קיומם של כל אותם מעיינות סודיים. הרי ברגע שהם יהפכו נחלת הכלל קסמם עלול לפוג: עם ההמונים יגיעו גם הלכלוך, והרעש, והג'יפים המזהמים על שפת המים, והלך כל הכיף. גילדת המטיילים עומדת על הרגליים האחוריות, אבל לקוסטה יש משנה סדורה: "ברור שזה מטריד. הרבה פעמים אומרים לי'מה אתה מפרסם, אתה לוקח את המעיינות שלנו', ואני אומר שאלה המעיינות של כולם. הדרך הנכונה היא לא להסתיר את הטבע מהציבור הרחב ולשמור אותו ליודעי ח"ן, אלא לשתף בו כמה שיותר ולהשקיע בחינוך. אם אנשים יטיילו בארץ ויתאהבו בה, הם גם ישמרו עליה".

בטח קרה שהגעת למעיין שפרסמת ונחרדת לגלות מה עם ישראל עולל לו.
"זה קורה. אנשים משאירים אחריהם שקיות במבה, אשפה, זה פשוט טירוף. לפעמים אני לוקח את החבר'ה מהמכינה לעשות מבצעי ניקיון, לא ייאמן איזה כמויות של טינופת אנחנו מוציאים. הבעיה היא שגם מטיילים שיש להם מודעות ומשתדלים לשמור על הניקיון, עושים טעות גדולה ומשאירים אשפה מרוכזת בתוך שקיות. הם לא מבינים שבלילה מגיעים בעלי חיים, פותחים את השקיות ומפזרים את הזבל בכל האזור. צריך לקחת את הלכלוך שלנו איתנו".

איך יודעים שהמים במעיין נקיים? במדינה שבה רוב הנחלים הפכו לתעלות ביוב ושפכים תעשייתיים, להיכנס למקור מים בטבע זה הימור לא קטן.
"מעיינות עם זרימה חזקה, או כאלה שנמצאים ליד מקור הנביעה, בדרך כלל מאוד נקיים. אפשר לראות שהמים צלולים וטובים, אם יש זיהום ישר רואים או מריחים אותו. ברור שאם המים נראים לא מזמינים, לא מומלץ להיכנס. בכל מקרה, ולמרות שבחלק מהמקומות המים ראויים לשתייה, אני תמיד ממליץ לא לשתות ולהביא מים מהבית".

אנחנו ממשיכים לעוד כמה מקומות נפלאים. החילבונה היא בריכת אגירה טבעית ענקית (כ-175 על 80 מטר), צמודה למטעי התמרים של קיבוץ טירת צבי, המוקפת קנים ומתמלאת במים ממעיינות הסביבה ומהירדן.

תוך כדי דילוג ממקור מים למשנהו, קוסטה ממשיך לאגור מידע: ממתעד אובססיבי של מעיינות הוא הפך לאחרונה גם לפרויקטור, ובימים אלה הוא מתכנן, בשיתוף פעולה עם המועצה האזורית, לפרוץ את "שביל עמק המעיינות": 105 קילומטר בנוסח שביל ישראל, שיקיפו את עמק בית שאן ויחברו בין 15 מעיינות, אתרים היסטוריים ואטרקציות תיירותיות. לאורך המסלול יוקמו חניוני לילה, בהמשך בוודאי יגיעו גם הצימרים.

צילום: יגאל לוי
החילבונה צילום: יגאל לוי

לקראת סיום אנחנו מגיעים לנחל הקיבוצים. הבריכות המפורסמות הומות אדם, כיאה לאתר תיירות סואן בצהרי יום של חול המועד. כמה מאות מטרים בהמשך, סמוך למקום נביעת הנחל, כבר כמעט אין נפש חיה. המים צלולים להדהים, אפשר לספור את החלוקים על הקרקעית. מישהו שרבט "נח-נח-נחמן", והעניק למקום את שמו הלא רשמי ( " הנחמן" ). אח , אח, נחמן-עם מים כאלה, שווה להיות קדוש.

כל המבזקים של nrgמעריב לסלולרי שלך

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

עוד ב''סביבה''

מדורים

  

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים