בית ומקדש: 5 פטנטים שיש רק בבתי חרדים
כולם מכירים את הכיורים הכפולים, היעדר הטלוויזיה, המרפסות הסגורות, הילדים המרובים והמזוזות המטופחות, אבל יש עוד הרבה יותר מזה. קובי אריאלי על חמישה סימנים שלא הכרתם בבית החרדי
זה לא הבית, היא השיבה. זה הבניין. בבניינים של חרדים, כשאת עולה במדרגות בשעות הצהריים של השיבה מבית הספר, את שומעת את הטסססס..... של הטלת השניצלים למחבת. כזה בית אני רוצה.
אז הנה הסימן הראשון להימצאותו של בית חרדי בסביבה: ילדים. הרבה ילדים. ילדים אוכלים. ילדים עולים ויורדים במדרגות. האמת היא שזה לא רק הילדים. מדובר בדינמיקת חיים, הבנויה על נוכחותם של ילדים בבית ומתווה חיים ללא הפסקה. בית חרדי הוא סוג של מפעל שוקק חיים, שמרכזו הוא גידול הילדים. המצב הזה נמשך גם בגילאים מאוחרים יותר של ההורים, כשהילדים כבר גדלו ועזבו את הקן, אז הוא רק משנה את הקצב והתדירות והופך להיות בית לגידול נכדים. כך או כך, אין כמו בית חרדי.
איך מזהים אותו? נו, כל אחד יודע על הכיורים הכפולים, על היעדר הטלוויזיה, על המרפסות הסגורות, המזוזות ושאר סימנים מובהקים. מסתבר שיש עוד כמה. להלן חמישה סימנים לזיהוי בית חרדי, אפילו בחושך וממרחק קילומטר, שאולי לא ידעתם עליהם. גזרו ושמרו.

אי שם, בכניסה לכל בית חרדי, מעל לדלת הכניסה או ממולה, תלוי ברמת הדתיות של בעלי הבית, קיים ריבוע בגודל 60 על 60 ס"מ בלתי צבוע. זהו "זכר לחורבן". על פי הקביעה ההלכתית, בכל בית יהודי צריך להיות הכתם הזה, שכרגיל על פי ההיגיון ההלכתי הוא צריך להיות תחום ומדוד ולא ספונטני, כדי לזכור את חורבן בית המקדש.
איך אתה יודע אם דרי הבית הם צדיקים גדולים או כאלה שמנסים להתחכם? לפי הטקסטורה. אצל הצדיקים הכי גדולים הכתם הזה הוא אכן מה שהוא צריך להיות: מכוער ובלתי מטויח. אצל
לא מזמן ביקרתי בבית משפחה בעלת אמצעים בירושלים ושם ראיתי ריבוע אמנותי מפואר הכולל הדפס מתוך הטקסט התלמודי המקורי המצווה על המנהג הזה, במידות הנדרשות, טבוע בתוך הקיר ומפאר את הבית כולו. מה זה? שאלתי. זה זכר לחורבן, ענו לי. נו, אמרתי, מסתבר שמבחינה עיצובית לפחות, החורבן לא היה כל כך נורא.

טוב, בואו לא ממש ניכנס לפרטים הקטנים, אבל דוסים ישנים במיטות נפרדות. גם כאן יש לבצע את החלוקה המתבקשת בין צדיקים יותר לצדיקים פחות. אצל הכי צדיקים המיטות תמיד נפרדות, מרוחקות מטר ויותר האחת מהשנייה. אצל הפחות צדיקים - רק כשצריך.
הקונספט המיותר והשקרי של מיטה זוגית לא רלוונטי לזוגות חרדים המעוניינים לשמור על הלכות נידה, שלא לדבר על התפלצת הבלתי אפשרית של שמיכה זוגית, ההופכת את הלילה לרצף עגום של לוחמה נמוכת עצימות למשיכת השמיכה כל אחד לכיוונו הוא, כולל שיאים אלימים במיוחד של משיכות עזות תוך גלגול הפרטנר אל מחוצה לה. האמת? הרבה יותר הגיוני ונורמלי. נסו ותהנו.

בבית חרדי אין קירות חשופים. בדרך כלל הם מכוסים, לעיתים בצפיפות, בתמונות. גם תמונות נוף ואמנות מודרנית, אבל בעיקר בתמונות של רבנים ויצירות מקוריות של ילדי המשפחה. תמונות הרבנים הם חלק בלתי נפרד מהקיר. גם כאן, תלוי על מי נפלתם. בבית של חב"דניקים, למשל, במקום הכי בולט בבית תהיה תמונת ענק של הרבי מליובאוויטש. נוכחותו הפוטוגרפית של הרבי בבית חסידיו אינה סתם מנהג לצרכי אסתטיקה וזיכרון, אלא יש לה מקור עיוני איתן.
בתורת החסידות יש מקום נרחב לביטויים פיסיים של נוכחות המנהיג מול חסידיו, כולל דגש על תמונות מצולמות. תמונת הרבי בבתי החסידים יכולה להיות צנועה ומינימליסטית ויש גם פוסטרים ענקיים המכסים קיר שלם. יש משהו נפלא בקונספט הזה, ועל כך יעיד כל מי שביקר פעם בבית של חב"דניקים: לרבי מליובאוויטש היו עיניים יפות, עוצמתיות וחודרות מאוד. כשאתה נכנס לבית, משאך דרכת על מפתן הדלת, אתה מרגיש מייד כי הוא נועץ בך את מבטו וכך מובטחת נוכחותו הכמעט מוחשית של הרבי בכל רגע מחיי הבית.
אגב: לא מתרגלים לזה. זה ממשיך להיות אטרקטיבי ודינמי גם לאחר שנים. גם אצל חסידים מחצרות אחרות מכוסים הקירות בתמונות של אדמו"רים ורבנים מההווה או מהעבר, כשביניהם משובצות תמונות הורים, סבים וקרובי משפחה. בקרב החרדים הליטאים מככבות תמונותיהם של החזון איש, החפץ חיים, הסטייפלר והרב שך.
בילדותי, היו תלויות בבית שלנו, בחדר העבודה, שתי תמונות, של החזון איש ושל הסטייפלר, שהיה בן משפחתו וממשיך דרכו. יום אחד הגיע לבקר אצלנו דוד של אבי, סופר מפורסם ופרופסור לפילוסופיה, חרדי במקורו שהלך לרעות בשדות זרים (והצליח שם מאוד). אני הייתי ילד בן 9. הוא לקח אותי, הציב אותי מול התמונות ושאל אותי מי לדעתי יותר 'גדול': החזון איש או הסטייפלר? מייד, מבלי לחשוב, עניתי מה שעניתי, תשובה חד משמעית. הוא תפס את אבא שלי לשיחה בצד ואמר לו: תשמרו עליו. אם הוא כבר מבין שניתן לדרג אותם, מי יודע איך הוא יגדל.

מה שמכונה "ארון הספרים היהודי" הוא פריט חובה בכל בית חרדי. ארון הספרים החרדי לא נועד רק לאחסנת ספרים לשימוש, הוא גם פריט דקורטיבי בעל אמירה ואופי משלו. אין בית חרדי ללא ארון ספרי קודש עשיר, בדרך כלל במקום הבולט ביותר בסלון. הספרייה של הגבר החרדי נוסדת בשלב מוקדם ביותר של חייו, באמצעות מתנות אפיקומן וספרי לימוד שונים.
היא משתדרגת ומתעצבת כשהוא חוגג בר מצווה, באמצעות מאות הספרים שהוא מקבל במתנה (אנחנו היינו מתחרים בילדותנו ב"כמה מטר ספרים קיבלת?") ומוכרזת סופית כספרייה כשהוא נישא, אז הוא מקבל מאשתו הכלה את המתנה האולטימטיבית – ש"ס. (סט "תלמוד בבלי" בן 20 כרכים). בהמשך - מועשרת הספרייה הזו לפי העניין באמצעות קניית ספרים חדשים או גנבתם מספריות אחרות (סתם, רק אני נוהג את המנהג הזה) וקיר הספרים המפואר הזה הולך להיות מרכזו של הבית במהלך כל עשרות שנות הנישואין הבאות.
מצבה החיצוני של הספרייה הוא אמצעי אפקטיבי למידת למדנותו של בעל הבית. ש"ס חדש ומבהיק של גבר הנשוי שנים רבות, מעיד כמובן על כך שבעל הבית הזה אינו מרבה להשתמש בש"ס שלו וזוהי פאדיחה לא קטנה. ש"ס מהוה, משומש וקרוע, הוא עיטור הכבוד הגדול ביותר. אני אישית הצעתי למו"ל חרדי גדול לייצר ולשווק ש"ס מהוה וקרוע מראש, פריט שהיה הופך בטוח לרב מכר. פריט חובה נוסף בבתים משודרגים אינטלקטואלית הוא "סטנדר" - עמוד לימוד שעליו מניחים את הספר ומטים אותו לכיוון הגוף. בית עם סטנדר - בית של למדנים. בית ללא סטנדר - בית של בטלנים.
במרכז ארון הספרים ישנה ויטרינת כלי הכסף. פמוטים, חנוכייה, גביעים, קופסת אתרוג, מלחיה, קופסת בשמים. הקובייה נוצצת הזו היא התחליף האולטימטיבי לקובייה אחרת המפארת כל סלון ישראלי - טלוויזיה. אין טלוויזיה בבתים חרדיים ואם בני הבית ממש מתעקשים, הם יכולים לשבת על הספה ולבהות שעות בארון כלי הכסף הבוהקים או בש"ס ההדור שמולם. מצד אחד זה לא ממש דינמי, אין התפתחות עלילתית ואין קונפליקט, מצד שני - אין זבל ריאליטי ואין פרסומות. עניין של טעם.
מקרר חרדי מאופיין בראש ובראשונה בשבב הקטן שתפקידו לנטרל את מערכת התאורה הפנימית בשבתות וחגים, אבל זה סימן סמוי וזערורי שקשה לעלות עליו. קל יותר לזהות אותו לפי סימן חיצוני מובהק: מקרר חרדי נראה מבחוץ כמו חזה של חייל ותיק בצבא האדום.
כולו פרסים ועיטורים. ממש כמו קירות הבתים במאה שערים המכוסים במודעות ופשקווילים, המקרר החרדי מכוסה עד אפס מקום בפתקי ותעודות הצטיינות של הילדים, בטבלאות תורנות וניקוד מפורטות ובציונים לשבח של ילדי המשפחה. "מוישי עזר לאמא לסדר את הבית", רוחל'ה עשתה שיעורים בזמן" "וזאת לתעודה כי מאירק'ה זכה בתואר 'מצטיין המשנה השבועי'", זה פשוט לא נגמר.
ואז יבואו החגים, ואתם כרטיסי הברכה שכל אחד ואחת הביאו מהגן או מהחיידר, שבתום החג שוב יפנו את מקומם לעיטורי טורניר החורף, וחוזר חלילה. הכל בבית החרדי חוזר חלילה וזה בעצם מה שכל כך יפה בו. רק שלא יפסיק לחזור, חלילה.









נא להמתין לטעינת התגובות








