קואופרטיב הקוסקוס: נשים דרומיות עשו עסק מהבישול
קבוצת נשים דרומיות החליטה לוותר על הפנסיה ולהתחיל לשלב ביזנס במה שהן הכי אוהבות לעשות: לבשל יחד. הן הקימו קואופרטיב, בישלו לעובדי חברות בני מזל ועכשיו ינהלו מסעדה
אז הנה לכם: סטארט-אפ כלכלי שמתבסס על קוסקוס, עוף ממולא, וקציצות טוניסאיות מבית אמא, ומצליח בזכות כוח הרצון, המתכונים והיכולות האישיות של כל אחת מהחברות בקואופרטיב הקוסקוס. אין מישהו שאכל אצלן ולא הפך לשלט פרסומת, ממליץ לחברים ולמשפחה לפנק את עצמם באוכל של פעם, גם באירועים וגם ביום יום.
עכשיו, באתר מרחצאות "נווה מדבר" בדרך לקיבוץ רביבים, משתלט הקואופרטיב על המסעדה שממוקמת מעל בריכות המים הגיאוטרמיים: מעכשיו יוכלו התיירים מישראל ומהעולם לרחוץ כאן, לנוח ולהתענג על מפרום לקינוח.
נאוה שייכת לדרג הניהולי ולא לבישולי, כפי שהיא מספרת בחיוך: "גייסו אותי לצוות ההיגוי. הוכחתי את עצמי בקטע הלוגיסטי, אבל לא בבישול. אמא שלי בישלה תמיד, ואני הייתי פטורה מזה, אבל עכשיו, אחרי תקופה עם הקואופרטיב, אני לא נופלת מהאחרות בבישולים".
מה המומחיות שלך?
"ממולאים, וגם עוגיות ועוגות".
מה החלק הכי קשה בעבודה?
"נאלצתי לעשות שטיפות מוח לבעלים של קואופרטיב המבשלות שלנו, כדי שיאפשרו לחברות לעבוד ולהשקיע. אנחנו בונות עסק לתפארת ורוצות שאנשים יבואו לאכול אצלנו".
והחבורה הצבעונית מבשלת כל הלילה ועושה שמח - גם לעצמן, וגם לסועדים: אסתר מימון, 67, אמא לחמישה וסבתא ל-19, הגיעה לקואופרטיב אחרי שיצאה לפנסיה מעבודתה כגננת בעיריית אופקים. היא מתמחה בקוסקוס טוניסאי, וגם ב"חילה", "אסבנה", ממולאים , טחול ממולא, דגים ממולאים ו"מפרום".
הקואופרטיב התחיל בתקופת פסטיבל הכלניות בנגב המערבי, "דרום אדום", לפני כשלוש שנים. סמדר קפלינסקי, היום מנכ"ל משותפת עם נאוה יפרח, הגיעה מרחובות במטרה להקים את הפרויקט הלא שגרתי.
"יחד עם אנשי הסוכנות היהודית ושותפות 2000 חשבנו על מיזם, שתהיה לו תרומה לפעילות התיירותית באזור", מספרת קפלינסקי. "יצרנו קשרים עם נציגי הקהילה היהודית בניו ג'רזי, ויחד עם המנהיגות היישובית באופקים ובמרחבים התחלנו לגלגל את הרעיון. פרסמנו מודעות שקוראות לנשים שמעוניינות ביזמות אתנית ובשמירה על מסורת, להצטרף".
"כל המכלול הזה יוצר קליק עם הציבור, שמזמין אותנו לאירועים. התחברנו, קודם כל, לקהל הדרומי, באירועים במבצר של נחל פטיש, סמוך לאופקים. היום,
את הכסף שהרוויחו באירועים - שכללו, כאמור, אוכל וסיפורים - חסכו הנשים לנסיעה לארצות הברית. "נסענו להופיע בכמה קהילות שנדלקו עלינו", מספרת קפלינסקי. "טסנו בהרכב של 25 נשים, ול-18 מאיתנו זאת הייתה הפעם הראשונה במטוס. לאחת הנשים נשפך בטיסה מיץ עגבניות על המכנסיים, אז היא כיבסה אותם בשירותים ותלתה לייבוש במטוס. הנוסעים היו המומים מהפתרון המקורי".
"בהכשרתי אני קוסמטיקאית, אבל נמאס לי לגעת בנשים", אומרת אביבה אברהם, נשואה ואם לשלושה, שהתאהבה באוכל התימני במושב בטחה והצטרפה לקבוצת הנשים בזכות המתנ"ס המקומי, אחרי ששימשה כטבחית בפעוטונים. "אמא שלי בשלנית מרוקאית גזעית וממנה למדתי לבשל חריף. אני מומחית בבישול דגים ובשר ראש. בישול דגים זו המצאה של המרוקאים, ובעיקר כוסברה עם פרחים כתבלין מתחת לדגים ומעליהם. היום זה נהיה טרנד בישולי של כולם".
רחל פארג', 55, ממושב רנן ליד אופקים, נשואה, אם לשלושה וסבתא לשישה, לא מצאה עניין מיוחד במקומות העבודה שעברה בחייה. היא עבדה בחקלאות, כמו נשים רבות מהמושב שלה, שנוסד בידי העדה הקראית, שעלתה ממצרים. היא למדה ספרנות והייתה הספרנית של המועצה האזורית "מרחבים" במשך שנים ארוכות, ועוד למדה הדרכת ספורט למבוגרים. עכשיו, לעומת שמחת ההשתייכות לקואופרטיב המבשלות, כל העבר התעסוקתי שלה מתגמד: היום היא יו"ר אגודת המבשלות ושמחה יותר מאי פעם.
פארג' גדלה אצל סבתא שלה, ממנה לקחה את המוטו המופלא "תבשלי באהבה את מה שאת אוהבת לאכול". היא גדלה על בישול מסורתי, בלי מרשמים או מידות מדויקות לתבלינים. "המטבח אצלנו בבית היה מצרי מעורב, עשיר בעלי גפן ממולאים ובקובות, עופות ממולאים בטעמים לא מוכרים ועוגיות בלי ועם דבש".
בקואופרטיב היא אחראית ללחמים ופיתות, אבל בעיקר לעוף הממולא - שהפך לאגדה בקרב סועדי עבר. אז מי שאוהב עוף ממולא בטעם ייחודי, חייב לעצמו את המעדן של פארג'. הכל מחליק בגרון במהירות. את הסודות שלה היא מוכנה לחשוף, אבל במשורה. "בעוף הממולא שלי יש הרבה חמוציות וצנוברים. את המעדן הזה לימדה אותי סבתא לבשל עם משמשים מיובשים, אבל החלפתי אותם בחמוציות".
מה הדבר הכי חשוב מבחינתך?
"האווירה בין הבנות".
זה שינה קצת את חיי היום יום שלך?
"בהחלט. סוף סוף הגעתי לעשות בחיים את מה שאני אוהבת. פעם בעלי היה מזמין אורחים, ואני הייתי מבשלת עבורם. כיום אני עסוקה, ואי אפשר להזמין אורחים ללא תיאום מוקדם עם לוח הזמנים שלי. אבל אני יודעת שאני גם חסרה למשפחה שלי. פעם הבן היה מתקשר מהצבא ואומר, 'אמא, אני בדרך הביתה עם שישה חבר'ה, הכיני לנו בבקשה מהמטעמים שלך', היום זה כבר לא אפשרי".
אז איך המשפחה מגיבה?
"בעלי צריך עכשיו לחמם לעצמו אוכל ולאכול בלעדיי. כי אני עסוקה באירועים שמצריכים הרבה עבודה ושקט".
אסתר לנקרי, 40, נשואה ואם לשלושה, היא הצעירה בחבורה והמעצבת של האירועים ושל המסעדה. "יש לי משרד לעיצוב באופקים, אז פנו אליי", היא מספרת. "חשוב לנו שהאורחים ייתקלו בצבעים ובריחות בכניסה לאירועים שלנו".
"המומחיות שלי היא סלטים. יש לי מרכיב סודי בסלט שעושה את ההבדל. אני מקווה להביא למסעדה בנווה מדבר מראה חדש וחיים חדשים. חובת ההוכחה עלינו. הביחד מחזק אותנו, ואנחנו מסוגלות לבשל כל הלילה".
שמואל ריפמן, ראש המועצה האזורית רמת נגב, סייע למבשלות להעביר את מרכז הכובד הכלכלי שלהן לאתר "נווה מדבר". אתמול אמר ריפמן: "התופעה המדהימה הזו של נשים שהחליטו בגיל לא צעיר לחפש פרנסה דרך הבישול, שזה דבר שהן יודעות לעשות מצוין, ראויה לכל שבח, עידוד ותמריץ. כשהחלטנו שהחתונה של בני תתקיים ברביבים, היה לי ברור שהנשים יתאימו בצורה מדהימה לאווירה המשפחתית והחמימה של האירוע. עד היום אני מקבל תגובות נלהבות מהאורחים על האוכל".
נא להמתין לטעינת התגובות
