עסקת הקלטת בעיניה של מחבלת פלסטינית
בעלה של לינאן ע'ולמה היה מבוקש בכיר שחוסל. אחיה מרצה מאסר עולם בכלא והיא שלחה מחבלות לת"א. בשבוע שעבר היא שוחררה
בשבוע מאז ששוחררה, עסוקה לינאן בקבלות פנים, בטקסים חגיגיים ובמבקרים אינסופיים, שפוקדים את בית המשפחה בכפר בית פוריק, סמוך לשכם. על גג הבית תלויות תמונותיהם של שני סמלי המשפחה. הראשון הוא אמג'ד מליטאת, בעלה של לינאן ואחר מבכירי המבוקשים, שחוסל לפני שנים אחדות.
השני הוא עאהד ע'ולמה, ראש הזרוע הצבאית של החזית העממית, אחיה של לינאן, שמרצה מאסר עולם בישראל בשל מעורבותו ברצח השר רחבעם זאבי ז"ל. הייחוס המשפחתי הזה מקנה לה מקום של כבוד בין המשוחררות.
ביום שלישי השתתפה לינאן בטקס לכבוד האסירות המשוחררות שנערך בשכם. היא שונה מיתר האסירות. כאפייה אדומה מתוחה על כתפיה, להבהיר שהיא שייכת - ממש כמו יתר בני משפחתה - לארגון החזית העממית. אך להבדיל מיתר האסירות, לינאן מגיעה בשיער חשוף, בלי המנדיל, כיסוי הראש המסורתי. "האם זה מרד?", היא חוזרת על השאלה שהופנתה אליה, "כן, אולי זה סוג של מרד. אני ממש לא דתייה. גם בכלא לא הלכתי עם כיסוי ראש".
במהלך הטקס עובר המיקרופון בין האסירות. כל אחת מדברת בקצרה, מספרת על תחושותיה בעקבות השחרור המוקדם, נזכרת בחוויות הכלא. כשמגיע תורה של לינאן היא לא מזכירה את החמאס. "אני רוצה לברך את ארגוני ההתנגדות על עסקת שליט", היא אומרת. "אני מקווה שהעסקה תושלם וכל האסירים והאסירות יחזרו לבתיהם".
מאוחר יותר, במהלך הראיון, היא מבהירה שאינה חשה הזדהות עם מצבו של גלעד שליט. "אני לא יכולה להזדהות איתו, כי הוא חייל ישראלי", היא אומרת. "הוא התוקפן". לדבריה , את סרטון הווידיאו של שליט היא עדיין לא ראתה. "הייתי עסוקה עם אנשים", היא טוענת.
"העסקה הזו היא הישג לכל העם הפלסטיני, לא רק לחמאס", אומרת לינאן. "זו הדרך היחידה לשחרר אסירים". עם זאת, היא שוקלת בזהירות
אף שהורשעה ושוחררה, היא עדיין לא מודה בהאשמות המיוחסות לה, אך מבהירה שאין לה כוונות להסתבך פעם נוספת. "השלב הזה בחיים שלי הסתיים", היא קובעת. "אני נעצרתי, שוחררתי וזהו. עכשיו אני רוצה לחיות את החיים שלי. אני רוצה ללמוד קוסמטיקה".
הבית שבו גדלה לינאן ע'ולמה תמיד היה חזית עממית. כל הילדים - שבעה בנים וחמש בנות - התחנכו על האידיאולוגיה הזו, על בסיס ארגונו של ג'ורג' חבש. אבו יוסף, אחיה הגדול של לינאן, הוא העניק לה את שמה. האח, קומוניסט מושבע, רצה אח קטן אשר לו יוכל לקרוא לנין, אבל מאחר שנולדה בת החליט לקרוא לה לינאן.
"גדלתי בבית לוחם", מספרת לינאן. "הייתי בת 10 כשפרצה האינתיפאדה הראש שונה. כולם סביבי לחמו, כל הקרובים שלי. גדלתי על זה, זה היה דבר טבעי בשבילי. גם אני הייתי יוצאת וזורקת אבנים על חיילים". מעולם לא האמינה בסיכוי להסכם שלום אמיתי. "לא חשבתי שיהיה פתרון", היא אומרת, "רק באמצעות התנגדות, שחרור לאומי".
"הייתי קרובה מאוד לעאהד", מספרת לינאן. "התגעגעתי אליו מאוד, כי הוא תמיד היה רחוק מאיתנו. בגלל המרחק הזה נקשרתי אליו יותר מכולם. הוא אדם רגוע, פיקח, משכיל. כשמדברים איתו, אי אפשר להרגיש שהוא מתעסק בעניינים צבאיים. בשנת 1998, כשהייתה בסך הכל בת 18, התחתנה לינאן עם אמג'ד מליטאת, תומך חזית עממית נטול כל פעילות משמעותית בארגון.
"כשהחלה האינתיפאדה, אמג'ד החל לעסוק בפעילות צבאית", מספרת לינאן. "לא ידעתי כלום על מה שהוא עושה, אבל דאגתי לו מאוד". למרות זאת, היא מעולם לא העלתה בפני אמג'ד את האפשרות לנטוש את דרך הטרור. "חובתו של כל פלסטיני להילחם", היא אומרת. "לא ביקשתי ממנו לעזוב, וגם אילו הייתי מבקשת - הוא לא היה מסכים".
תקופת המעצרים במהלך האינתיפאדה הייתה קשה עבור בני הזוג. "הוא היה מסתתר באיזור שכם, ואני הייתי בבית פוריק", נזכרת לינאן. "היה קשה מאוד לפגוש אותו, והייתי צריכה לנסוע בדרכים עוקפות. בכל פעם שעצרו אותי במחסום היו מתשאלים אותי: איפה הוא נמצא, איפה הוא ישן. איימו עליי שאיעצר אם לא אספר להם".
אמג' ד היה נעלם לתקופות משתנות, בהתאם למידת הפעילות של צה"ל. "לפעמים הוא היה נעלם ל-20 יום, ולפעמים לחודשים", היא אומרת. "למרות זאת, הצלחנו להיפגש פה ושם, תמיד במקומות ציבוריים או ברחוב".
לאחר מרדף שנמשך ארבע שנים הצליחה ישראל להגיע אל בעלה של לינאן, שהיה אז סגן מפקד החזית העממית בשכם. "אמג'ד נהג לתאר לנו בדיוק כיצד ייראה המוות שלו", מספרת מייסאר עטיאני, פעילת אסירים פלסטינית וחברה קרובה של משפחת ע'ולמה.
"בכל פעם שהיינו שומעים על חילופי אש בשכם, היינו מתקשרים אליו כדי לבדוק מה שלומו. הוא היה צוחק עלינו ואומר:'אתם משוגעים, נראה לכם שככה אני אמות? אם תשמעו שטנקים נכנסו לשכם, שיש מטוסים באוויר וברקים בשמים, תדעו שזה קשור אליי'. וככה זה קרה". ב-6 ביולי 2004 נכנס כוח של השייטת אל מחנה הפליטים עין בית אילמא, סמוך לשכם, כדי לעצור את אמג'ד מליטאת ואת יאמן פרג', ראש הזרוע הצבאית של החזית העממית באזור שכם.
מליטאת זיהה את הכוח, והספיק לפתוח ראשון באש לעבר החיילים ולזרוק לעברם מטען. סרן מורן ורדי, מפקד הכוח, נהרג, ושלושה לוחמים אחרים נפצעו. בהמשך הקרב הצליחו החיילים להרוג את שני המבוקשים.
"יום לפני שהוא נהרג סיכמנו שיתקשר אליי בשבע בבוקר כדי שאבוא לבקר אותו יחד עם אמא שלו", מספרת לינאן. "בבוקר צלצל הטלפון, והייתי מאושרת. אבל בצד השני הייתה חברה, שאמרה לי 'אמג'ד איס שתשהד'. הייתי בשוק. אמרתי לאחותי 'קומי, אמג'ד מת' אבל לא האמנתי. כבר אמרו לי בעבר שהוא מת, וזה התברר כלא נכון. אבל ככל שעבר הזמן הבנתי שהפעם הוא באמת נהרג".
לינאן , אז בת 24, הפכה לאלמנה. "נסעתי לשכם, לבית החולים ברפידיה, וחיבקתי את הגופה שלו", היא מספרת. "באותו היום הייתה הלוויה. הייתי אבלה, זועמת ואכולת שנאה כלפי ישראל. לא רק בגלל המוות של אמג'ד, אלא בגלל כל מה שקורה בפלסטין. הדיכוי, הגבלות התנועה. כל זה דחף אותי".
גם כעת היא מסרבת לספר במה בדיוק הייתה מעורבת. היא אמנם מכחישה כל מעורבות בפעילות צבאית של החזית העממית, אך כתב האישום שהוגש נגדה מצייר תמונה אחרת. לאחר מותו של אמג'ד קיבלה לינאן שיחת טלפון מאלמוני שאמר כי הוא מחזיק ב"פיקדון של בעלה". לינאן הבינה כי מדובר ברובה האם-16 שלו, ונסעה לאסוף את הנשק.
ב-8 בספטמבר 2004 הוא קרא לה לעיר העתיקה של שכם. שם, בדירה שכורה, המתינו לינא ועאדלה ג'וואברה, שתי סטודנטיות מאוניברסיטת אל-נג'אח. עקאד ולינאן יצאו לקנות בגדים עבור השתיים וחזרו להכין אותן לפיגוע.
לאחר שהלבישה את שתי המתאבדות, איפרה אותן וסייעה להן ללבוש את חגורות הנפץ, גילתה לינאן כי הבגדים צמודים מדי וניתן לראות את החגורות בבירור. עקאד העביר את המטענים לתוך התיקים והורה ללינאן לעזור לשתיים להסתנן לתוך ישראל.
התוכנית הייתה לנסוע לכפר סמוך לשכם, ומשם למחנה הפליטים קלנדיה, הצמוד לירושלים. ההערכה היא שהיעד הסופי של המחבלות היה תל אביב. טרם צאתן, צולמו שתיהן בווידיאו, ומסרו כי הן מתכוונות לבצע את הפיגוע כנקמה על הריגתם של אמג'ד ויאמן פרג'.
השלוש יצאו לדרכן. שתי המתאבדות נסעו ברכב אחד, בעוד לינאן נוסעת ראשונה, כדי לוודא שאין מחסומים. אך כבר בראשית הדרך זיהתה לינאן מחסום צה"לי והורתה לשתי הצעירות לחזור לשכם. השלוש מסרו את המטענים להאני עקאד, שהודיע להן כי הוא דוחה את הפיגוע ביום.
למחרת נעצרה לינאן במחסום חווארה, ביציאה משכם, על סמך מידע מודיעיני. ימים ספורים לאחר מכן נהרג עקאד בהיתקלות. שתי המחבלות המיועדות הסגירו את עצמן ונידונו לארבע שנות מאסר כל אחת.
"הייתי בדרך ליריחו כדי לבקר את עאהד", משחזרת לינאן. "כשהגעתי למחסום חווארה בדקה אותי חיילת ואמרה לי: 'לינאן אבו ע'ולמה, בואי בבקשה לכאן'. היא הורתה לי לשבת ולחכות בשקט. אחר כך הכניסו אותי לחדרון ועשו עליי חיפוש בעירום. השאירו אותי שם כמה שעות, ואז אמרו לי שעוצרים אותי. כששאלתי למה, אמרו לי שיש עליי 'חגורה'. הם לקחו את התיק שלי לצד ופוצצו אותו, למרות שלא היה שם כלום".
מהמחסום נלקחה לינאן אל תחנת המעצר בחווארה, ולאחר שבילתה שם לילה נמסר לה שהיא מועברת למתקן חקירות של השב"כ בפתח תקווה. "בשלב הזה כבר נבהלתי", היא אומרת, "כי שמעתי שיש שם עינויים". במתקן הזה שהתה לינאן 20 יום. "היו מוציאים אותי בשמונה בבוקר ומחזירים אותי בשש בערב", היא מספרת. "היו סביבי שישה חוקרים וכל אחד זרק שאלה: 'איפה עאדלה?', ' איפה לינא?'.
'איפה האני?'. הם דיברו על עאהד, על אמג'ד, על חברים. שאלו על אנשים".
ביולי 2005 נגזרו על לינאן שש שנות מאסר. "גזר הדין היה מפתיע, היה צפוי שאקבל ארבע שנים", היא טוענת. "למה? הרי לא היה תיק חזק נגדי. אמרו שבגלל שהאח שלי מואשם בטרור, וגם בעלי שנהרג, צריך לתת לי עונש גדול יותר. אמרו שהמשפחה שלי מהווה סכנה למדינת ישראל".
במצטבר ריצתה לינאן חמש שנים וחודש מתוך שש השנים שנגזרו עליה. "היה קשה מאוד לאבד את המשפחה, אבל בסופו של דבר הבנתי שאני צריכה להשלים עם המציאות", היא מספרת. "נכנסתי למציאות של הכלא והתחלתי לחיות חיים של אסירה. התחלתי לקרוא. השתתפתי בפגישות חינוך. עברית לא למדתי. אני יודעת שזה חשוב לדעת את שפת האויב, אבל לא רציתי לדבר את השפה הזו".
בחודש מארס 2006 ראתה לינאן בשידור חי כיצד אחיה, עאהד, נעצר על ידי ישראל במהלך פשיטה של צה"ל על הכלא ביריחו. הפרשה החלה עוד באוגוסט 2001, לאחר שאבו עלי מוסטפא, מפקד החזית העממית, חוסל על ידי ישראל, ואנשי הארגון תכננו פיגוע נקמה: רצח השר רחבעם זאבי.
לאחר איסוף מודיעין, נפגשו חברי החוליה עם עאהד ע'ולמה ועדכנו אותו בתוכניותיהם. באותה פגישה תוכנן הרצח לפרטי פרטים. לאחר ההתנקשות נעצרו אנשי החוליה על ידי הרשות הפלסטינית. עאהד ע'ולמה נעצר אף הוא ועמו גם המנהיג החדש של הארגון, אחמד סעדאת.
כל עצורי הפרשה הועברו אל המוקטעה ברמאללה, אך ישראל והרשות הפלסטינית הסכימו שאנשי החזית העממית יישפטו ויועברו לכלא המרכזי ביריחו. ע'ולמה נידון לשנת מאסר, אך נשאר בכלא לאחר ריצוי התקופה.
גם מתוך הכלא המשיך להיות מעורב בפעילות הזרוע הצבאית. ישראל הסכימה לסידור הבעייתי, בעקבות התחייבות בריטית-אמריקאית לפקח על הכלא ביריחו, אך ב-14 במארס 2006 הודיעו הפקחים הבריטים והאמריקאים כי הם עוזבים את הכלא מחשש לחייהם.
עוד באותו יום יצא צה"ל למבצע "הבאת ביכורים": כוחות גדולים כיתרו את בית הכלא ביריחו ודרשו מהמבוקשים בתוכו להסגיר את עצמם. לאחר שעות ארוכות של כיתור וחילופי אש נלכדו כל האסירים ובהם ראשי החזית העממית: אחמד סעדאת, עאהד ע'ולמה וחוליית רוצחי זאבי. כולם נידונו למאסר עולם.
"ראיתי הכל בטלויזיה", נזכרת לינאן. "הסוהרים היו מרוצים ואמרו 'תפסנו את הרוצחים של זאבי'. הם אמרו לי שיחסלו את אחי. כששמעתי שהוא נעצר זה היה גם קשה, אבל זה עדיף על מותו. הכל עדיף על סיום החיים". שלושה חודשים לאחר מכן הגיעו חדשות אחרות: גלעד שליט נחטף על ידי החמאס.
"שמחנו מאוד", מספרת לינאן, "ידענו שעכשיו תהיה עסקה שתביא לשחרור שלנו. הסוהרים כמובן כעסו מאוד והענישו אותנו כי עשינו מסיבה. הם אמרו לנו לא לשמוח, כי אנחנו לא נשוחרר. הם אמרו: 'אנחנו נשחרר אותו בעצמנו'. גם ניסו למנוע מאיתנו ביקורים וטיולים בחצר, אבל כולנו היינו מבסוטים".
יותר משלוש שנים חלפו עד שלינאן וחברותיה קיבלו הקלה בעונש. הן ציפו שזה יקרה קודם לכן. "בכל פעם שדובר על העסקה זה השפיע עלינו מאוד", היא מספרת. "דברים כאלה מורטי עצבים. הציפייה קשה מאוד. כשהודיעו לי שאני משתחררת, הייתי מבסוטה, כמובן. הייתי מאושרת לראות שוב את המשפחה ואת החברים. לטעום את החופש. אבל האושר עדיין לא שלם. עדיין יש אסירים בכלא והם עוברים סבל לא יתואר. אני מקווה שבקרוב תהיה שמחה גדולה לכולם".
ללינאן יש כמובן עניין אישי בעסקה, בגלל אחיה. בני המשפחה מתנגדים לתרחיש של גירוש ומקווים שהוא ישוחרר לביתו. "אנחנו מקווים שגם עאהד נמצא ברשימה, ושהוא ישתחרר, אבל ישראל מתנגדת לשחרר אותו", אומרת לינאן, "שיחזירו את שליט למשפחתו ויחזירו לנו את האסירים שלנו".
נא להמתין לטעינת התגובות
