זה היה ביתי: דניאלה וייס נזכרת בהתיישבות בסבסטיה

מגורים באוהלים, שירותי שדה, מקלחת בתוך שוקת ומאות אורחים בשבוע. דניאלה וייס כותבת על התקופה בה שימשה כמורה הראשונה בשומרון

דניאלה וייס | 12/10/2009 16:02 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
בגיל שלושים עברתי לשומרון עם בעלי ושתי בנותיי: יעל, שהייתה אז בת חמש, ושירה, שהייתה בת שנתיים וחצי. עד אז גרנו בשכונת הלל ברמת גן בווילה יפה מאוד. בתור בחורה צעירה הייתי מבסוטית מהחיים שלי, ולא חשבתי לעבור מאזור המרכז, אלא שמלחמת יום הכיפורים עוררה בי שאלות. אחרי המלחמה הרגשתי שהעם רומה.
 
דניאלה וייס.
דניאלה וייס. צילום: אריק סולטן

בתקופה ההיא התחיל להתגבש הרעיון של יישוב השומרון ביהודים, ובהנחיית הרב קוק התיישבנו על אדמות מדינה או על אדמות שרכשו יהודים מערבים. בהתתחלה גרנו באוהל על גבעה בסבסטיה, יישוב שהיה מורכב כולו מאוהלים. רחצנו את הילדים במים קרים, בשוקת או אבוס כזה. המבוגרים התרחצו פחות.

בעלי ואני היינו מה"זקנים" בחבורה, וכל דבר שעשינו היה מלווה בהמון מחשבות על אידאולוגיה. באוהל שלנו היו שירותי שדה, ולכל האוהלים היה מטבח משותף. בהתחלה לשבתות בסבסטיה הגיעו בערך אלף חברים ותומכים.

אף על פי שהיה חורף והגבעות בשומרון חשופות, הקור לא הציק לי. בשבועיים הראשונים על הגבעה פגשנו את שמעון פרס, שהיה אז שר הביטחון. הוא אמר לנו לעזוב, אבל למחרת כבר נחתם הסכם שנשארים. לי הייתה הבנה שאני באתי לשומרון ושכל הסיפור הזה של רמת גן מאחוריי.
 

נשים בסבסטיה
נשים בסבסטיה צילום: יעקב סער, לע''מ

ההורים שלי התרגשו מאוד, ובאו לבקר אותנו. כאב להם לראות את הבת שלהם בתנאים קשים כל כך.
אחרי זמן קצר עברנו למחנה "קדום", בהתחלה שוב לאוהלים, ואחר כך לצריפים. לדעתי, זה היה ועודנו אחד האירועים המכוננים מאז מלחמת ששת הימים. הנחתה אותי תחושת שליחות גדולה מאוד, ולא ראיתי את הקושי הפיזי. אני מנסה לראות איפה בהיסטוריה החלום והחזון הפכו למציאות בזמן קצר כל כך, ואני לא מוצאת.

הגענו עם הרבה מאוד ילדים קטנים, והקמנו ישר מוסדות חינוך, אני הייתי המורה הראשונה בשומרון. הילדות שלי שמחו מאוד על המעבר מהעיר, פתאום היה להן טבע להתרוצץ בו. היינו
כל הזמן מארחים חברים, מכרים, פוליטיקאים ואנשי תקשורת, והיה קשה מאוד להכניס אורחים כל כך הרבה זמן. היה ויכוח אם להמשיך בהכנסת האורחים כי היה צריך להכין המון מזון. אחרי אספת חברים והצבעה החלטנו להפסיק את המטבח הציבורי.

אני לא מתרגשת מחילוקי הדעות שיש בישראל בנוגע להתנחלויות, כבר מזמן למדתי שכל מה שקשור בעם ישראל מצוי בוויכוח מתמיד. שום דבר לא יבוא לנו בקלות, זה מאבק. קראתי לא מזמן את "האדם מחפש משמעות", ואמרתי שוויקטור פרנקל המחבר היה צריך מפעל חיים של הגות כדי להעביר את הרעיון שבלי משמעות אין חיים, ואצלי זו הלכה למעשה.


הכותבת היא מראשי גוש אמונים, ילידת בני ברק (1945)

כל המבזקים של nrgמעריב לסלולרי שלך

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

אין כמו בבית

צילום: ציור: תאיר, בת 6, אחת מ-6,500 הילדים של עמותת ילדיים בסיכוי המועצה לילד החוסה

סלבס כותבים על הבית הראשון שלהם, משפחות שהחליטו שלגור בבית סטנדרטי זה לא בשבילן, המגורים בכלא והבית החרדי שלא הכרתם. פרויקט ביתי מיוחד של זמן מעריב

לכל הכתבות של אין כמו בבית

פייסבוק

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים