הצייר שטען לאפרטהייד בת"א יקבל פרס מהעירייה
דוד ריב חתם בחודש שעבר על עצומה שמשווה את ת"א לאפרטהייד בדרום אפריקה. בעירייה לא התרגשו והחליטו להעניק לו פרס אמנות חשוב
- דוד ריב מגיב: המחאה אינה סותרת את מתן הפרס
והנה, האמן הזה, דווקא הוא, עומד לקבל בקרוב, בטקס חגיגי, את פרס דיזנגוף, שהוא הפרס החשוב ביותר של עיריית תל אביב בתחום האמנות והציור. מאיר דיזנגוף, ראש העיר הראשון של תל אביב, היה ציוני דגול. אפשר להניח שהוא מתהפך בקברו. אז דווקא פרס על שמו, ודווקא מהעיר תל אביב? בראש ועדת הפרס עמד פרופסור עדו בר-אל, ראש המחלקה לאמנות בבצלאל. בר-אל שייך לאותה סביבה פוליטית של ריב. אין כאן הפתעות.
האם מי שקורא להטיל סנקציות על ישראל ולהחרים את תל אביב צריך לקבל פרס רשמי של עיריית תל אביב? אנחנו כבר מכירים את התשובות האוטומטיות: חופש האמנות, חופש הביטוי, הפרדה בין דעה ליצירה, בלה בלה בלה. די, מספיק, נמאס. מותר לומר למי שיורק לנו בפרצוף - זה בסדר. זכותו. זה חלק מחופש הביטוי, גם אם זה לא נעים.
מותר גם לשקר, להעליל עלילות, ולהפוך לא רק את ישראל, אלא גם את תל אביב, לחלק ממחוזות האפרטהייד. מותר, אפילו שיש צורך בדמיון חולני ומרושע במיוחד, כדי להשוות בין יוהנסבורג וסווטו לבין תל אביב ויפו.
אבל יש גבול, והגבול הוא שמשלמי המסים, במדינה או בתל אביב, אינם צריכים להעניק פרסים או לממן את מי שיורק עליהם. אין צורך בשום חוק, וזה גם לא עניין של ימין או שמאל. זה עניין רק, ואך ורק, של שכל ישר. ואנחנו הולכים ומאבדים אותו.
ישראל דורשת ממדינות אירופה להפסיק לממן גופים אנטי-ישראליים בתוך ישראל. דרישה צודקת בדרך כלל. אלא שהאנשים האלה, ואחרים עם דעות מחליאות יותר, זוכים לפרסים ולמענקים על חשבון משלם המסים הישראלי. יש אבסורד גדול יותר?
לא מדובר באירוע חריג. מדובר בנורמה. ביום העצמאות האחרון זה היה איש הקולנוע ג'אד נאמן, שהספיק בתחילת השנה לחתום על העצומה שקוראת להטיל סנקציות על ישראל, ובאמצע השנה גם לזכות בפרס ישראל. אין גבול. מילא הוא שוויתר על כבודו, אבל גם המדינה?
והמצעד נמשך. תמיד, או כמעט תמיד, הפרסים האלה על חשבון משלמי המסים, נשלטים על ידי אותם אנשים, שהם חצי אחוז מהאוכלוסייה. פעם זה יוסי שריד
הם כמובן בעד חופש הביטוי והיצירה ושאר ירקות, בתנאי שהם גם יוכלו לירוק לישראל בפנים וגם לזכות בכל מנעמיה. מגיע להם.
לפעמים נוצר הרושם, שיש צורך בעמדות אנטי-ישראליות במיוחד כדי לזכות בתקציבים או במענקים או בפרסים על חשבון משלמי המסים. נחזור ונאמר. חופש הביטוי צריך לאפשר לטיפוסים האלה לחתום על כל עצומה, גם אם היא נראית כמו כתב תעמולה של החמאס. זה לגיטימי. אבל אין שום צורך לממן אותם.
אין שום צורך להעניק כבוד ויקר ולגיטימציה ממי ששולל את הלגיטימציה ממדינת ישראל. מי שחותם על כתבי התעמולה של החמאס - שהחמאס יממן אותו. לא אזרחי ישראל.
הטירוף הוא הנורמה. הנה, היום יוקרן סרטו של קן לואץ' בפסטיבל הסרטים בחיפה. זה אותו לואץ' שהוביל את העצומה נגד תל אביב בפסטיבל הסרטים בטורונטו רק לפני חודשים בודדים. הוא יורק עלינו, ואנחנו מעניקים לו כבוד ויוקרה במסגרת הפסטיבל. נאורים שכמותנו.
הפרס לדוד ריב עדיין לא הוענק. הוא בטוח שזה מגיע לו. בוודאי. תמיד הם חושבים שמגיע להם. עדיין לא מאוחר להתעשת. אנשי הציבור חוששים מקומיסרים שכוחם רב להם בברנז'ה, שימשיכו לדקלם סיפורים על הסכנה לחופש הביטוי והיצירה. העיקר שהם ימשיכו לחלק לעצמם פרסים.
ייתכן שריב הוא צייר נהדר, אלא שהוא זה שקרא להטיל סנקציות על ישראל. הוא זה שקרא להטיל חרם תרבותי על תל אביב. אז שלא יבלבלו לנו את המוח עם הפרדה בין יצירה לדעה. זה נכון ברוב המקרים. לא בכל המקרים. די עם המוסר הכפול. מי שאינו עושה את ההפרדה - שלא יבקש ליהנות ממנה.
דוד ריב איננו הבעיה. הבעיה היא השיטה שבה אלה שיורקים עלינו מקבלים עוד ועוד פרסים, עוד ועוד תקציבים ועוד ועוד מענקים. כך שהציבור צריך להתקומם. אסור להיכנע. אין כדבר הזה בשום מדינה דמוקרטית. פשוט אין. הגיע הזמן שגם ישראל תהיה מדינה דמוקרטית ונורמלית, עם קצת, רק קצת, כבוד עצמי.
נא להמתין לטעינת התגובות
