68 שנה אחרי: הניצול נפגש עם בני משפחתו
במשך עשרות שנים שלום רוזן היה בטוח שכל משפחתו נספתה בשואה ושנותר לבדו. לאחרונה, יצרה עמו קשר בת דודתו, שעל קיומה לא ידע

רוזן, יליד העיירה קריפטש שבגליציה המזרחית (פולין), איבד בשואה את הוריו ואת חמשת אחיו. הוא ניצל בזכות פצע ברגלו: היהודים ידעו שהנאצים יורים בחולים ובזקנים, ואמו החביאה אותו מתחת לרהיט בבית מחשש לחייו.
יום לאחר שהוחבא שם לב רוזן כי משפחתו לא חוזרת הביתה, הוא החליט לברוח והגיע למשפחה אוקראינית, ידידים של אביו, שהחביאה אותו. המשפחה דאגה לו לאוכל ולמחסה במשך כל שנות המלחמה וראש המשפחה שילם על כך מחיר כבד: הוא נרצח על ידי לאומנים אוקראינים משום שעזר ליהודי.
רוזן היה בטוח שהוא נותר בודד בעולם. ב-1946 עלה לארץ, הקים משפחה ושיקם את חייו. ב-1955 מילא דף מידע על משפחתו ביד ושם, ושכח מכל העניין.
לאביו של שלום שנספה בשואה היו שני אחים: יצחק ומאיר. שני האחים הספיקו להגר לארצות הברית עוד לפני מלחמת העולם הראשונה. לוין, בתו של יצחק המתגוררת בפלורידה, ערכה לאחרונה תחקיר שורשים מקיף וחיפשה מידע על משפחתה. להפתעתה גילתה במאגר השמות של יד ושם את קיומו של בן הדוד רוזן.
התגלית לא נתנה לה מנוח ולוין כתבה מיד מכתב לבן דודה החדש-ישן, ולאחר מכן הגיעו שיחות הטלפון המרגשות. ביום חמישי שעבר
מתברר שלדוד יצחק שלושה ילדים, ולהם בנים ונכדים שמגיעים לבקר הרבה בארץ, וחלקם הצטרפו לפגישה. במפגש הסתגר שלום לוין בחדר וסיפר לבת דודתו דברים שמעולם לא סיפר לבני משפחתו.
"שנים לא דיברתי על השואה", הוא אומר. "אפילו לבנות שלי לא סיפרתי דבר וחצי דבר על השואה. רציתי שיגדלו באופן נורמלי. בלי לחץ ובלי סטיגמה ובלי טראומה".
"לי הוא הסכים לספר", אומרת לוין, "על נסיבות ההצלה שלו ועל האוקראיני שדאג לו כל שנות המלחמה. הוא גם סיפר על הדמיון שלי לסבתא, שאותה הכיר. ואני מצדי יכולתי לראות בו דמיון לאבי ז"ל. הלא שניהם אחים".

עכשיו טובי מבטיחה לנצל את השנים שעוד נותרו לה ולבן דודה ולהדק את הקשר. "כמובן שהזמנתי אותו לפלורידה, אבל יהיה לו קשה לטוס כל כך רחוק. אז אני אבוא לישראל. אני מקווה שכבר בשנה הבאה, עם שלושת בניי. חבל שזה לא קרה עוד קודם, אבל מוטב מאוחר מאשר לעולם לא".
שלום רוזן לא עזב את הארץ, לא לטיולים ולא לנסיעות כלשהן, וגם כיום הוא לא מבטיח שייענה להצעתה של טובי לבקר בביתה שבפלורידה.
"החודש אחגוג 82", מסכם רוזן, "מעולם לא חשבתי שאזכה לראות קרובי משפחה והנה זה קרה. ברור שזה ריגש אותי ואני עדיין לא מעכל זאת".