סוכות: חיבור קדושה אל חיי המעשה
התורה שמצווה אותנו בסוכות לעטוף את עצמנו בטבע, מאפשרת לנו לפרוץ מהגבולות הטבעיים
להבהרת טעמי המצוות של החג, נצטרך להתבונן בלוח השנה החקלאי. עם בוא האביב והפריחה, מתחילים להבשיל היבולים, שבועות כבר נקרא חג הקציר, כי הוא הזמן בו מתחילה קצירת היבולים של השנה, וסוכות – חג האסיף הוא סיום אסיפת היבול. אותו חקלאי שחרש וזרע בחורף, והתחיל לראות תבואה בקיץ, משלים כעת את השנה החקלאית, כאשר הוא כבר יכול לערוך חשבון כמה הוא הרוויח השנה משדותיו.
על כן מצווה אותו התורה, בזמן שאתה מרגיש בשיא העושר, דווקא אז, צא מהקירות המוגנים שלך, עזוב את הבית ועבור לבית עראי עם גג מידלדל. יש כאן רפואה מקדימה למחלת "וישמן ישורון ויבעט". ביציאה שלך מן המקום המוגן, אתה בעצם מכיר כי לא הכל ממך. כל העושר שהשגת הוא לא רק בזכותך, אלא הוא בזכות הקב"ה שעזר לך להגיע להישגים אלו. ייתכן וזו גם אחת הסיבות שבשבת חול המועד סוכות קוראים את מגילת קהלת, שבה חוזר שלמה המלך על הפסוק "הבל הבלים הכל הבל" הרבה פעמים. דע לך שהעושר אינו מקור האושר, אלא מה שחשוב הוא התוכן אותו אתה יוצק לחיים שלך, כפי שמתבטא בפסוק האחרון של המגילה, "סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱ-לֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם".
התורה גם מצווה שלא לחגוג לבד: "חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ. וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ" (דברים טז, יג-יד). כאשר אתה רוצה שהשמחה תהיה שלמה, אתה צריך לדאוג גם לשכבה החלשה של החברה. זכית בעושר, דאג לאלו שלא שפר עליהם גורלם. וכמו שמבאר המדרש: אם אתה משמח את שלי ואת שלך בבית בימים טובים שנתתי לך אף אני משמח את שלי ואת שלך בבית הבחירה.
חג הסוכות נמצא מיד לאחר ארבעים ימי התשובה שהתחילו בר"ח אלול והגיעו לשיאם ביום הכיפורים. התורה רוצה לחנך את היהודי, כי אמנם
השמחה הגדולה היא לא רק בגלל הסכנות שבכניסה אל הקודש, אלא גם ובעיקר, בשל היציאה שלו משם. אדם שהתעלה והגיע למפגש בלתי אמצעי עם הקודש, ישנה סכנה שהוא לא ירצה לצאת משם, הוא ירצה להשאר בתוך הקודש לנצח. כאשר הכהן הגדול מצליח לצאת בשלום מן הקודש ולהעביר את התחושה לשאר עם ישראל, זו כבר סיבה לשמחה. ביהדות בניגוד לבודהיזם או לנצרות, השיא אינו בהגעה אל פסגת הקודש, אלא השיא הוא החלת הקודש בתוך החיים.
חג סוכות הוא חיבור הקדושה של עשרת ימי תשובה ויום הכיפורים אל חיי המעשה. התורה מצווה אותנו לעטוף את עצמנו בטבע. לבנות בניין העשוי מצמחייה ולגור בו במשך שבוע, לקחת ארבעה מינים המייצגים את ארבעת סוגי הצמחייה ולנענע אותם לששת כיווני הטבע, ארבע רוחות השמיים, מעלה ומטה. לוקחים את רגעי השיא של יום הכיפורים ומחברים אותם אל הטבע. כאשר הקודש נמצא בתוך הטבע, בתוך החיים זו השמחה הגדולה ביותר.
אפשר לומר שהשיא של חודש תשרי אינו יום הכיפורים, אלא דווקא חג הסוכות, בו אנו מראים כיצד הקודש מתפשט בטבע, כיצד אנו מרחיבים את מה שהישגנו ביום הכיפורים לכל השנה. בחג הסוכות מגיע הקודש אפילו לגויים, כאשר אנו מקריבים שבעים פרים כנגד שבעים אומות העולם.
הקודש אפילו יוצא מתוך החוג המצומצם של עם ישראל ומשפיע אפילו על שאר העמים. מכאן מובן מדוע כאשר חז"ל מדברים על סוכות הם קוראים לו חג ובכל מקום שהוא מוזכר בתורה מלווה אליו הקריאה לשמוח, משום שהוא המייצג בצורה הטובה ביותר את שאיפתה של התורה לשלב את הקודש בתוך החול. חג הסוכות הוא בעצם השיא של אמונת הייחוד במסגרתה שמים וארץ, קודש וחול, מתאחדים לאחדות הרמונית אחת.
נא להמתין לטעינת התגובות
