בית, אדמה
חומר הגלם זמין, הבידוד נהדר, החיבור לטבע - הכי שאפשר. אז למה לא לגור בבוץ?
אלי מויאל למד אדריכלות ב-Des Beaux Arts Ecole בפריז והושפע מהאדריכל המצרי האגדי חסן פתחי. חסן היה מהראשונים שדחפו לחזרה לטכניקות הבנייה העתיקות. ספרו "אדריכלות לעניים" הפך לתנ"ך של החוזרים לבניית הבוץ והאדמה. הוא הטיף לבנות בעבור אלה שאין להם והיה משוכנע שבשיטות העתיקות אפשר לבנות בתים זולים וטובים.
בשנות ה-,40 כאשר המצרים החליטו לפנות את הכפריים שגרו מעל קברי הפרעונים ליד לוקסור, פנה משרד העתיקות המצרי לפתחי. פתחי האמין בשיתוף הציבור בבנייה הרבה לפני שהדבר הפך לאופנתי במוסדות התכנון. הוא התבונן בתשומת לב בבתי הכפריים, הבחין במיקומים המדויקים של המטבח וחדרי השינה ובמרחקים בין משפחה למשפחה, ורק אחרי מדידות ושיחות עם הכפריים ישב לתכנן את הכפרים החדשים. "בתים נבנים על ידי האנשים שחיים בהם," הוא אמר, "והחוכמה היא להשתמש במה שיש".
בהשפעתו של פתחי התחבר אלי מויאל לשורשיו במרוקו והבית הראשון שתכנן היה עשוי כולו מאדמה. מאז ועד היום הוא ואחיו בונים ומתכננים בתי אדמה ברחבי העולם - במרוקו, בדובאי, באבו דאבי ובעוד מדינות המפרץ הפרסי. בשנים האחרונות התחילו בבנייה כזו גם בארץ. תוך כדי התרוצצות בווילה החדשה הנ בנית בכפר שמריהו, כשהוא מטפס על סולם וחוצב בקירות, מספר דן מויאל שכבר לפני כ-50 שנה התעניינו בישראל בבניית בתי בוץ. "אז נערך מחקר בטכניון, שבמסגרתו נבנו מבני ניסיון בבאר שבע, תל אביב ובאזור חדרה. הניסוי הוכתר כהצלחה, ובעקבות התוצאות הטובות פתחו במשרד הבינוי והשיכון מחלקת בינוי מעפר ואפילו הוציאו ספר בנושא ששמו .Soil Construction ואולם בסופו של דבר לא בוצעו מהלכים ממשיים בשטח.
"רק היום, 50 שנה אחרי, אנו חוזרים למבני האדמה. בכל מדינה יש אדמות שונות, תרכובת שונה ותוצאות בנייה שונות," אומר דן, "תיאורטית אפשר לקרוא על שיטות בנייה באדמה אפילו באינטרנט, אך בפועל האתגר הוא למצוא את החומר המקומי המתאים ביותר, הן מבחינה אסתטית והן מבחינת חוזק. לא כל אדמה מתאימה, ולכן יש לשלב ידע, הרבה ניסיון, וכמובן בלי סוף ניסוי וטעייה".
קירות האדמה הדחוסה והמיוצבת שבונה דן עשויים מתערובת ספציפית של אדמה מובחרת בתוספת חומרים מייצבים. "בעבר המייצבים היו סיד וקש, וכיום המייצב הוא מלט (בכמות קטנה) ותוספים מלאכותיים ירוקים, כאשר המטרה היא להמעיט בשימוש בהם למינימום ההכרחי," אומר דן, "כידוע, מלט הוא המזהם הסביבתי העיקרי בתעשיית הבנייה. מקובל להשתמש במלט בשיעור של כחמישה אחוזים ממשקל האדמה ועל ידי כך לעמוד בדרישות התקנים. בהשוואה לכך, בנייה סטנדרטית צורכת פי שלושה עד ארבעה יותר מלט מבנייה בטכניקה שבה אנחנו בונים." עם זאת, חשוב לציין שמדובר בהקטנה ולא בפתרון אקולוגי טהור.
"מבנה חזק ויציב, העומד בתקנים המודרניים, לא יכול להיות אקולוגי לחלוטין." דן מזכיר שהבנייה מלבני חומר ידועה מימים עברו, וכדי להוכיח את דבריו הוא מצטט מספר בראשית: "ויאמרו איש אל רעהו, הבה נלבנה לבנים ונשרפה לשרפה, ותהי להם הלבנה לאבן והחמר היה להם לחומר; ויאמרו הבה נבנה לנו עיר ומגדל..." (בראשית, י"א, ג"ד). הוא מוסיף ומחזק: "אצל השומרים הלבנה הייתה אל, ובמצרים העתיקה ובפרס השתמשו בלבנה בעלת מידת הזהב ."4:2:1 דן מייצר במרוקו
לדבריו, הטכניקה שבה הוא בונה יכולה לשרת גם בנייה שאינה מיועדת לעשירים בלבד. "במקומות רבים בעולם נעשו ניסויים בבניית בתי אדמה לייצור המוני. אני מייחל ליום שבו אדריכלים ישראלים יזנחו את גגות הרעפים והבטון ויתעניינו בשיטות הבנייה של אבותינו."
טל בשן, המתמחה בבניית אקולוגית בבוץ ובאדמה, מספרת שהבנייה בבוץ היא עסק עתיק יומין. לדבריה, בחפירות תל יריחו התגלו שרידי בנייה באדמה: לבנים בצורת כיכרות לחם, כדורים או מלבנים שעוצבו בידיים. שרידים נוספים לבנייה באדמה כ-4,000 שנה לפני הספירה התגלו באשקלון, בית שאן, חצור, תל דן ושער הגולן. "ברחבי העולם העתיק נבנו מאדמה הן מבני ציבור כמו ארמונות, מסגדים, מבצרים ומגדלים והן בתי מגורים, בשיטות בנייה מגוונות," אומרת בשן, "הפירמידות במצרים נבנו מלבני אדמה שצופו אחר כך בקירות אבן, ציורי הקיר המצריים מתעדים את שלבי הכנת הלבנים ובניית הקירות בפירוט רב, ואפילו חומת סין הגדולה נבנתה ברובה בבניית אדמה. גם הרומאים והמוסלמים פיתחו שיטות בנייה מאדמה והפיצו אותן לאירופה ולאמריקה."
בשן מספרת שהאדריכל והמהנדס הצבאי הרומי ויטרוביוס, שחי במאה הראשונה לפני הספירה, הקדיש פרק שלם בספרו "על האדריכלות" להכנת לבני טין. "ויטרוביוס ממליץ להכין את לבני האדמה באביב או בסתיו ולייבש אותן במשך שנתיים עד חמש שנים. הוא מזהיר מפני ייבוש לבנים בקיץ, אז הלבנים נראות יבשות אך למעשה עדיין רטובות מבפנים, שכן שימוש בלבנים כאלה עלול לגרום נזק רב למבנה."
הבנייה שבשן מתמחה בה היא בנייה באדמה רטובה. "המבנים מתייבשים ומתקשים באמצעות אנרגיית השמש בלבד," אומרת בשן, "איכות תערובת האדמה נקבעת על פי יחסי החרסית (טין) והחול. ערבוב האדמה מתבצע בדרך כלל באמצעות הוספת מים ודריכה ברגליים - שעשוע אמיתי לכל מי שעדיין נהנה לשחק בבוץ. שיטות הבנייה באדמה רבות ומגוונות, אך אפשר למנות ארבע עיקריות: השיטה הקרויה 'אדובה' היא הנפוצה בעולם. בשיטה זו מייצרים בעבודה ידנית לבני אדמה בצורת כדור, צילינדר, קונוס או כיכר ומייבשים אותן בתוך מסגרות עץ.
אחר כך מדביקים אותן זו לזו בטיט; השיטה השנייה, שבה משתמשים במרוקו בעיקר, היא שיטת האדמה הדחוסה. בשיטה זו בונים קירות שלמים על ידי דחיסת אדמה בין שתי מסגרות עץ מקבילות; בשיטה השלישית בונים מעין סוכה מענפים ואחר כך מצפים אותה בשכבות אדמה. שיטה זו נהוגה במקומות שבהם יש שפע של עצים וענפים, כמו למשל באתיופיה ובהודו, ואת הבנייה עצמה עושות הנשים; השיטה האחרונה היא 'פרי-סטייל' - בנייה חופשית שבה מערבבים כמה שיטות, מעצבים נדבך ראשון ברוחב הרצוי, מייבשים חלקית ומתקדמים לגובה".
למגורים בבתי בוץ יש לא מעט יתרונות, אבל הם גם מציבים אתגרים משל עצמם. "אנחנו נקלענו לחורף באמצע הבנייה. הקירות היו חשופים והתחילו להתפורר, ובכל סופה דאגנו מה יקרה לקירות," מספרת מיכל רז (34) שבפסח האחרון עברה יחד עם משפחתה (בן זוג ותינוק בן שמונה חודשים) לבית חלומותיה - בית בוץ שנמצא ביישוב רותם, התנחלות ויישוב קהילתי אקולוגי בבקעת הירדן. מיכל התחילה לחלום על בית בוץ כאשר התגוררה במרוקו, שם חיה אצל משפחה בבית מבוץ: "ראיתי כמה זה נעים שמה שעוטף אותך כל יום זה אדמה ולא בטון, זה הרגיש לי מאוד נכון."
הבית של משפחת רז בנוי מקש טבול בעיסה של אדמה. "זה מאוד מבודד. כאן, בבקעת הירדן, מאוד חם, ואנחנו חיפשנו טכניקת בנייה שתעזור להתמודד עם החום. אני חושבת שהצלחנו, כי הקירות שבנינו מאוד מבודדים. אומנם אי אפשר לומר שקריר אצלנו בבית בקיץ, אבל זה מוריד באופן ניכר את הטמפרטורה ועברנו את הקיץ בלי מזגן".
בזמן הבנייה היו בעיות ודיונים בנוגע למים ולצנרת, שהייתה אמורה לעבור בקירות. "כל העניין של הנזילות והמים יכול להיות מלחיץ. הייתה לנו נזילה, אבל הצלחנו לחפור בקיר ולתקן אותה. הסכנה הכי גדולה בבית היא המים. לא ברור מה יקרה אם תהיה סופה ממש חזקה, בטח נצטרך למצוא פתרונות.
בינתיים אנחנו מורחים את הבית בשמן: את האדמה של המטבח ציפינו בשמן רגיל - שמן של פלאפלים וצ'יפס, שמן טיגון ממוחזר, ומרחנו אותו גם על הקיר החיצוני," היא מספרת, "זה בית חלומותיי, למרות שיש עוד הרבה עבודה - לבנות מדפים וארונות, שגם אותם נעשה מבוץ. אני מאוד אוהבת לגור כאן, אבל זה לא מתאים לכל אחד. זה בית שדורש כל הזמן תחזוקה. עכשיו, לפני החורף, נמרח שוב את כל הבית בשמן כדי שיהיה מוגן. צריך לתחזק ולשמר את הבית כל הזמן. מי שבוחר לעשות בית כזה צריך לקחת בחשבון שזה חלק מהחיים".
מי שרוצה ללמוד על בנייה באדמה יוכל לעשות זאת בסוכות בסדנאות שמעבירה טל בשן בקיבוץ נתיב הל"ה, לפרטים והרשמה טל2796572 :'־052 או במייל .talbash2@gmail.com עוד על הנושא תמצאו באתר של דן ואלי מויאל.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב בואו להמשיך לדבר על זה בפורום איכות הסביבה -
נא להמתין לטעינת התגובות
