תבוסת ישראל בקרב ההסברתי בבריטניה
ספר הדרכה שהופץ במדינה מציע ללמד את הילדים על הזכות למים באמצעות סיפור על פלסטיני שמתנחלים מזהמים לו את מי השתייה
זו הייתה רק השורה התחתונה: קדמה לה שורת גינויים למדיניות הישראלית, קריאה לממשלת בריטניה להטיל אמברגו נשק מלא על ישראל, בקשה מהאיחוד האירופי להחרים פורמלית סחורה מההתנחלויות ודרישה מממשלת ישראל להפסיק את "התוקפנות הצבאית" נגד עזה.
הממשלה הבריטית התנערה מההחלטה והודיעה שהיא מתנגדת להטלת חרמות. במקביל, פרסם "ניו סטייטסמן", אחד המגזינים היוקרתיים בבריטניה, כתבת שער דרמטית: קן ליווינגסטון, ראש עיריית לונדון ומי שכינה עיתונאי יהודי "שומר במחנה ריכוז" ו"פושע מלחמה גרמני", במפגש פסגה עם מנהיג חמאס חאלד משעל בדמשק.
זה אותו מגזין שפרסם בשנת 2002 סיפור שער תחת הכותרת "קונספירציה כשרה?", כאשר מתחת לכיתוב מופיע מגן דוד מוזהב שדורך ודוקר את הדגל הבריטי, איור שנראה אנטישמי בעליל והוביל להתנצלות רשמית של העיתון. הממשלה הבריטית, בצעד נדיר, גינתה בחריפות את עצם הפרסום ושר בריטי ציין כי "מצער שליווינגסטון לא למד לקח מההיסטוריה והעניק מתנת תעמולה למנהיג ארגון טרור".
אגב היסטוריה, העיתונים עוסקים כבר שבועות בכוונת הבי-בי-סי להזמין את ניק גריפין, מנהיג המפלגה הלאומנית הבריטית, לאחת התוכניות היוקרתיות ביותר של הרשת-QUESTION TIME. גריפין הורשע בשעתו בהפצת חומרים שעשויים לעורר שנאה גזעית.
ליתר דיוק, הוא מכחיש שואה. או במילים שלו: "הגעתי למסקנה שאגדת ה'השמדה' (המרכאות במקור, נ"א) היא פרופגנדה, שקר מאוד רווחי וציד מכשפות היסטרי". שורה של שרים בריטים הודיעו שיחרימו את התוכנית משום שלא "יופיעו עם פשיסט".
השיא היה צו המעצר נגד שר הביטחון אהוד ברק שלשום, זמן קצר לפני שנחת בלונדון לוועידה של מפלגת הלייבור. כמובן ששופטת בית המשפט בווסמינסטר זרקה את התביעה הזו, שהוגשה בשמן של כמה משפחות שנפגעו,
הממשלות באירופה הן בדרך כלל יותר מתונות מהציבור הכללי ביחס לישראל ולפלסטינים. ישראלי עמד השבוע בפאב השכונתי והזמין בירה. מאיפה אתה, שאל בריטי ידידותי, מבוסם מעט. מישראל, השיב הישראלי בחשש מסוים.
הבריטי, 1.95 מטר ביום רע, הביט בו בעין ביקורתית. אגיד לך את האמת, הוא אמר ולגם מהגינס, אני לא כל כך אוהב את ישראל. אבל בכל זאת, שתהיה לכם שנה טובה. הבריטי השיכור הזה ייצג את הכרוניקה של תבוסה ידועה מראש בקרב ההסברתי של ישראל. והיא ידועה מראש, כי היא מתחילה מגיל צעיר.
השבוע הגיע לידיי ספר להדרכת מורים ללימוד גיאוגרפיה בחטיבות הביניים הבריטיות. המוציא לאור הוא ה-GEOGRAPHIC ASSOCIATION, אגודה יוקרתית שנוסדה במאה ה-19 כדי לקדם לימוד גיאוגרפיה. היום חברים בה למעלה מ-10,000 חברים, בהם מורים רבים מבתי ספר יסודיים וחטיבות ביניים.
המחברת היא שרה ווטס. פרקים חמש ושש מעניינים במיוחד: הם עוסקים בישראל, בשטחים ובשימוש במים. פרק חמש נועד להסביר "כיצד גישה מוגבלת למים יכולה להשפיע על איכות החיים". לטובת המורים, הכל מסודר מאוד: הפרק מצרף שורה של "משאבי למידה" כמו "דף פעילות 9" או "דף מידע 17". המטרה היא "לפרש, לנתח, למיין ראיות ולהסיק מסקנות". "התלמידים יביעו את דעתם לגבי סכסוך על משאבי מים". הסכסוך הוא הסכסוך שלנו.
השיעור מתחיל בניחושים באיזו מדינה מדובר. הכיתה נשאלת עשר שאלות, ענייניות לחלוטין, שבמהלכן התלמידים מגלים כי מדובר בישראל. לאחר מכן, המורה מתבקש "לחלק את התלמידים לקבוצות קטנות ולחלוק עמן את הכותרת המסתורית 'מדוע אחמד צריך זוג נעליים חדש'.
אפשר לחסוך לתלמידים את המתח: השורה השנייה ב"דף מידע מספר 7" מספרת ש"אחמד הוא איכר פלסטיני עני שחי בכפר מדמה, 50 ק"מ צפונית לירושלים. הואיל והישראלים מחבלים בקביעות במקור המים היחיד של הכפר, אחמד צריך ללכת ולמצוא מים מההתנחלות הישראלית אירקבורין. כדי להגיע לאירקבורין, אחמד צריך לעבור מחסום צבאי. המסע לוקח שעתיים או שלוש שעות - תלוי כמה זמן מעכבים אותו החיילים. למרות המסע הארוך, אחמד חוזר לעתים קרובות ללא מים. לפעמים החיילים לא נותנים לו לעבור, והיו מקרים בהם רוקנו את מכלי המים שמילא".
במציאות אירקבורין הוא כפר פלסטיני כמובן, אבל אגודת הגיאוגרפיה הבריטית לא נותנת לעובדות גיאוגרפיות כאלה לבלבל אותה. התלמידים מתבקשים להביע את דעתם על ההצהרות הבאות: "הישראלים באירקבורין יכולים להשתמש בכמה מים שירצו", "על הפלסטינים במדמה להתנקם בישראלים על ידי זיהום המים באירקבורין", ו"האו"ם צריך להחליט כמה מים יקבלו הישראלים והפלסטינים - שני הצדדים לעולם לא יכולים להסכים". יש שיעורי בית: לבקש מהתלמידים לכתוב יומן דמיוני של פלסטיני שנאבק להשיג מים בכפר בשטחים.
אפשר היה לסגור את הסיפור הזה כאן. ברור לגמרי שמדובר בטקסט לימודי עם אג'נדה פוליטית מובהקת שנועד, בין היתר, לעורר הזדהות עם הפלסטינים. אבל האתגר האמיתי, המאלף, הוא להתחקות אחרי מקורות הסיפור של אחמד. הסיפור שלו, אחרי הכל, מצא את דרכו לספר לימוד בריטי, ומשם הוא ייחקק במוחותיהם המושפעים בקלות של תלמידים צעירים ויהיה עוד לבנה קטנה בחומה שמתרוממת בין ישראל והישראלים ובין העולם.
זה מאוד טבעי לקוות שהכל זה המצאה גמורה. שאין כפר כזה, ואין אחמד ואין מתנחלים שמחבלים במקורות המים. זה אפילו חצי נכון: הידיעה האחרונה שעוסקת בחבלה במקורות המים של הכפר מדמה, לא רחוק מההתנחלות יצהר, הייתה ב-2005. אבל מקורות המידע של החוברת הבריטית מפנות לספר שכתב פרד פירס, כותב בריטי נחשב, שבו הוא מתאר פגישה עם אחמד קוט, חקלאי ממדמה שנאלץ ללכת שעות ברגל כדי לקחת מים למשפחתו משום שהמים שזורמים מהגבעה שעליה יושבת יצהר מזוהמים.
"כולם מניחים שהזיהום מגיע מההתנחלות הישראלית", נכתב במדריך הבריטי למורה, "ודוחות של אוקספאם מאשררים זאת". הדוחות המדוברים אינם מצורפים לטקסט, ואי אפשר למצוא אותם באתר הארגון. כאן הסיפור מתחיל להסתבך.
האם היהודים הרעילו את הבאר? כך טוענים הפלסטינים, אבל המילה "טענה" איננה מופיעה בשום מקום. ובכל זאת, ידיעה בעיתון "הארץ" ב-2005 מכילה תגובה של המינהל האזרחי שממנה עולה כי קציני המינהל ראו את הנזקים. הידיעה מציינת שזו הפעם השישית בשלוש שנים שצינור המים של היישוב הפלסטיני סובל מחבלה או שהמים מזוהמים ומספרת על שורת מקרים בהם ארגונים בינלאומיים התגייסו כדי לתקן את הצינור.
הידיעה ב"הארץ" נסמכת בעיקר על דבריו של חבר מועצה מהכפר מדמה, והוא מצוטט בעוד שורה של אתרי אינטרנט: הכותרת באתר פרו פלסטיני היא "מתנחלים ישראלים מרעילים את מקורות המים של הפלסטינים", והציטוט של חבר המועצה מספר ש"המתנחלים זורקים חיתולים מלוכלכים וחומרים רעילים לבאר". כותרת המשנה של הידיעה היא "טרוריסטים ישראלים מרושעים וקיצונים ציונים מנהלים קמפיין מתמשך להרעיל את הבארות באיזורים נידחים בפלסטין".
אם חוזרים לממלכת מקורות המידע הלגיטימיים, מגלים מאמר של אריק ג'ונסון, מאוקספאם. הוא שהוביל ב-2002 ו-2003 את מבצע התיקונים של צנרת המים במדמה והוא נותן עדות אישית על כך שפעמיים במהלך העבודות הופיע רכב מכיוון יצהר שירה יריות אזהרה לעבר הפועלים שניסו לתקן את הצינור ואנשי אוקספאם.
אם מסכמים, סביר להניח, לאור גל הפרסומים והציטוטים של אנשי המינהל האזרחי, שלא מדובר בהמצאה גמורה, ואכן מתנחלים התנכלו לאספקת המים של מדמה. מצד שני, האנטי-ישראלים למיניהם שמחו מאוד להלביש על התקריות האלה את המיתוסים הנושנים על הרעלת בארות.
בסך הכל, העבריינים שאחראים לחבלות בצינור המים של מדמה יכולים לרשום לעצמם הצלחה כפולה: גם מיררו את חייהם של הפלסטינים וגם הצליחו לתרום תרומה קטנה אבל משמעותית להידרדרות בתדמית ישראל.
הנה, כך נחשף המסלול המדכא מיצהר ונוער הגבעות אל ספרי הלימוד הבריטיים. זה סיפור שמתחיל רע, על גבעות מאובקות, אבל בדרך מצטרפים אליו השיבושים והטעויות העובדתיות והזדון האנטי ישראלי.
אבל בינתיים אנחנו עדיין בכיתה. שיעור חמש עסק באחמד שצריך נעליים חדשות, ושיעור שש כבר שואל את השאלה הגדולה "האם יש שימוש הוגן במים בישראל ובגדה המערבית?". התלמידים והמורים לא צריכים להרהר הרבה: שורה של נתונים מסופקים למורים. "הסבר לתלמידים כי הישראלים מקבלים 495 מיליון קוב מהאקוויפרים ואילו הפלסטינים רק 80 מיליון ושהצדדים רואים את חוסר השוויון הזה בצורה שונה לגמרי".
מטרות השיעור כאן הן ברורות: "להבהיר שהמים מחולקים בצורה שאיננה הוגנת". זה כבר ממש לא שיעור גיאוגרפיה, ובעוד השיעור הקודם היה זרוע טעויות עובדתיות (ההתנחלות יטשר, ההתנחלות אירקבורין וכו'), הרי שהשיעור הזה כבר רווי בבורות: גדר ההפרדה נבנתה ב-1995.
שני שלישים מהמים שנצרכים בישראל מקורם ברשות הפלסטינית. ישראל "נוסדה כדי לספק בית לאומי לישראלים" - טעות מכוונת שמטרתה האפשרית היא לנטרל התנגדות מתלמידים יהודים. הסכמי אוסלו נחתמו ב-1995 ועוד.
ג'ון ליון, מנהל התוכניות החינוכיות של ה-GEOGRPAHIC ASSOCIATION מסר בתגובה כי לאגודה אין מצע פוליטי, היא איננה חושבת שראוי לקדם עמדות פוליטיות באמצעות ספרי לימוד ואין לה עמדה בנוגע לסכסוך במזרח התיכון.
ואולם "אנחנו חושבים שאנשים צעירים בבתי ספר אנגליים בחטיבות ביניים צריכים ללמוד את המזרח התיכון: זה מאוד קשה למורים שנוטים להימנע מהנושא בגלל חשש מביקורת...זו הסיבה שייצרנו כאן חוברת כלים לימודיים. מורים מונחים להשתמש בחוברת הכלים בהקשר למקורות מידע אחרים, בצורה ביקורתית: זה מה שמאמנים מורים לעשות במדינה הזו".
היה לו עוד משפט אחד, רב משמעות: "אני גם חייב להודות לך על התיקונים העובדתיים שאנחנו נשקול היטב כאשר נדפיס מחדש את הספר". זו הייתה דרכו הבריטית לומר: אנחנו עומדים מאחורי כל מילה.
נא להמתין לטעינת התגובות
