אירופה איבדה את סבלנותה כלפי איראן
בניגוד לארצות הברית שבאה עם ממשל חדש וגישה חיובית אירופה תקועה בסיפור הזה שנים, והיא כבר לא מנומסת. "אנחנו עייפים מדיאלוג איתם"
במפגש הקודם, בשנת 2008, פתח סעיד ג'לילי, מזכיר המועצה לביטחון לאומי באיראן והנושא והנותן העליון מטעם המשטר, בנאום של שעתיים על מצב העולם, המצב האנושי וחוסר הצדק המובנה במערכת הבינלאומית.
כאשר הנציגים המערביים כחכחו בגרונם ואמרו: "מר ג'לילי, מה עם התוכנית הגרעינית שלכם?", השיב האיראני: "העניין הזה לא על השולחן".
אם זה מה שקרה שלשום, הדקה ה-90 הייתה וחלפה. במרכז התקשורת הלא כל כך הומה, במלון אינטרקונטיננטל, היו אנשי משרד החוץ השווייצרי יעילים ואדיבים, כהרגלם. "לא מיסייה, אין לנו מושג היכן הפגישה בדיוק", הם חייכו. "לא מיסייה, אנחנו לא יודעים בדיוק מתי יהיה התדרוך". אולי כדאי לנסות את הדוברת של חוויאר סולאנה. "לא, שרת החוץ של שווייץ איננה צפויה להפציע".
השווייצרים מייצגים את האינטרסים של ארצות הברית באיראן מאז המהפכה האיסלאמית, אבל יש להם אינטרסים משלהם, לבד מהניטרליות הקדושה. הם חתומים על עסקת אנרגיה ענקית עם איראן, שאמורה לפטור אותם לחלוטין מתלות במשאבי הגז והנפט הרוסיים. אין להם שום עניין במשבר צבאי עם איראן.
הרבה השתנה מאז המפגשים הקודמים עם איראן, באותו הפורום. הממשל האמריקאי התחלף. עמדתו הנוקשה של ג'ורג' בוש הוחלפה בקריאתו של אובמה לדיאלוג, והחל מחול של חיזור דיפלומטי מחושב, שכלל חילופי מכתבים פומביים וחצאי רמזים על הפשרה כוללת של מערכת היחסים.
ארצות הברית הפכה, במובן מסוים ומוגבל, ל"שוטר הטוב" במגעים המתישים שמנהלת הקהילה הבינלאומית עם משטר האייתולות. זו התפתחות מעניינת, אבל ההתפתחות המרתקת באמת היא מי שהפך לשוטר הרע: אירופה.
בכל רחבי אירופה - ממערבה ועד מזרחה - המשטר האיראני עובר תהליך של דה-לגיטימציה עזה ויוצאת דופן. את השינוי הזה, שבו האיחוד האירופי מאמץ גישה תוקפנית כלפי איראן, אפשר לקרוא במאמרי המערכת של לה מונד ולה פיגארו, הדר שפיגל והדיילי טלגרף, אבל גם בשפת
הימים שבהם נשיא צרפת שיראק התעמת עם בוש, ובמזנון של הקונגרס האמריקאי החליפו את שמם של ה"פרנץ' פרייז" ל"פרידום פרייז" מאחורינו, ואיתם עברו-חלפו הזמנים שבהם ארצות הברית נאלצה ללחוץ על אירופה כדי לקבל את הסכמתה לסנקציות עלובות יחסית נגד האיראנים.
משהו יסודי מאוד השתנה בגישה האירופית בשנה וחצי האחרונה. השינוי הזה, באופן מהותי, בא לידי ביטוי בהערכות מודיעין: שלושת שירותי המודיעין - הבריטי, הגרמני והצרפתי, על פי פרסומים בשלוש המדינות, מעריכים כי איראן מנסה לקדם את תוכנית הגרעין הצבאית שלה. צריך לזכור שההערכה הזאת מנוגדת לדוח המודיעין הידוע (או הידוע לשמצה, לפי התפיסה הישראלית) של קהילת המודיעין האמריקאית.
צרפת היא הדוגמה לשינוי הבוטה ביותר, ואולי זה קשור לאישיותו הדי מוחצנת, שלא לומר כמעט נפוליאונית, של ניקולא סרקוזי. נשיא צרפת משתמש בכל הכריזמה וחוש הדרמה הטבעי שלו כדי לתקוף את האיראנים בכל הזדמנות. העמדה שלו, אומרים הצרפתים, נובעת מהערכת ריאל-פוליטיק פשוטה: אם איראן לא תיעצר, המזרח התיכון כולו יגלוש למשבר חריף והעולם יידרדר למשבר אנרגיה חריף אפילו יותר.
במסיבת העיתונאים הדרמטית בפיטסבורג בשבוע שעבר, כאשר ארצות הברית, בריטניה וצרפת הודיעו על גילוי המתקן הגרעיני סמוך לקום, נזהר הנשיא אובמה שלא להציב לאיראנים אולטימטומים המבוססים על זמן.
אבל נשיא צרפת היה ברור ובוטה. "יש לאיראן עד סוף השנה", אמר סרקוזי. מאוחר יותר הבהיר: "תמכנו בגישתו של אובמה להושיט יד לאיראנים, אבל היד הזאת לא יכולה להיות מושטת לנצח לעבר מנהיגים שאינם מגיבים - בזמן שהצנטריפוגות ימנ שיכו להסתובב".
ז'אן פייר מולני, אנליסט במכון IISR שבסיסו בפריז, אמר לאחרונה לוושינגטון פוסט: "גרמניה ובריטניה יסכימו כנראה עם העמדה הצרפתית, משום שהן חשות שדיאלוג קונסטרוקטיבי לא נשא פירות עד כה, והן מתואמות עם פריז".
"אנחנו עייפים מהדיאלוג עם האיראנים", אומרים משקיפים אירופים. "בניגוד לארצות הברית, שבאה אליהם עם ממשל חדש וגישה חיובית, אנחנו היינו כאן בשנים האחרונות".
רוברט קופר, האיש שעובד צמוד לחוויאר סולאנה וממונה על האסטרטגיה הביטחונית של האיחוד, אמר לאחרונה בראיון למוסף סופשבוע של מעריב: "איבדנו סבלנות כלפיהם. המצב הנוכחי לא יכול להימשך".
כמובן שיש הבדלי גישה גם בתוך האיחוד. גרמניה, שותפת הסחר הגדולה ביותר של איראן, נוהגת בזהירות מופלגת.
המדיניות העקבית של הקנצלרית מרקל היא להיות תמיד צעד אחד מאחורי שותפיה באיחוד האירופי. כאשר מנהיגי ארצות הברית, בריטניה וצרפת כינסו את מסיבת העיתונאים בפיטסבורג, מרקל בחרה להמשיך בלוח הזמנים המתוכנן שלה - פגישה עם נשיא רוסיה דמיטרי מדבדב.
אבל גם מרקל משתמשת בטונים נוקבים יותר מהממשל האמריקאי הנוכחי, כאשר אמרה השבוע ש"אם השיחות לא יעלו יפה, לא נחשוש מסנקציות".
גורדון בראון, ראש ממשלת בריטניה, ממקם את עצמו בדיוק באמצע הציר הפרנקו-גרמני. גם העמדה שלו תקיפה מאוד כלפי האיראנים והוא הקדיש את נאומו האחרון בפני האו"ם לקריאה "לשקול סנקציות קשוחות הרבה יותר" נגד איראן וקוריאה הצפונית,
"צריך לשים פה גבול, זהו רגע מכריע", אמר בראון. "איראן תצטרך לתת דין חשבון לקהילה הבינלאומית מדוע היא לא הייתה כנה לחלוטין איתנו לגבי הכנותיה לנשק גרעיני".
המאמרים והכתבות בעיתונים בוטים יותר. הדר שפיגל פרסם השבוע כתבה מיוחדת לקראת פתיחת הדיונים בז'נבה.
הפתיח קבע: "שלושה חודשים אחרי הבחירות השנויות במחלוקת, המנהיגות האיראנית חשה ביטחון יותר מתמיד. הנשיא מחמוד אחמדינג'אד התגרה במערב בכינוס העצרת הכללית של האומות המאוחדות, בזמן שבבית האופוזיציה מדוכאת. יש תקווה מועטה להתקדמות בשיחות שמתחילות בשווייץ".
לעיתון גם היה ראיון תוקפני במיוחד עם סעיד ג'לילי, הנושא והנותן האיראני, שבמהלכו אמר הבכיר כי איראן "תקדם בברכה סנקציות".
מה קרה לאירופה? קרו לה כמה דברים ביחס לאיראן, והם קרו בו-זמנית. אם לתאר אותם במשפט אחד, היא התאכזבה, היא השתנתה, היא הזדעזעה והיא מפחדת.
האכזבה שלה נוגעת לאחד מיסודות החשיבה של האיחוד האירופי: חשיבות המשא ומתן כאמצעי לפתרון סכסוכים. אירופה מאמינה בדיאלוג, אבל הם מרגישים מרומים. יותר מעשר שנים הם מדברים עם האיראנים, וכל שנה-שנתיים הם מגלים שהוליכו אותם שולל.
זאת גם לא אותה אירופה. הממשלות בגרמניה, בצרפת ובאיטליה הפכו לממשלות ימין, ויש להן פתיל קצר יותר לאיראנים.
בעוד בריטניה ממקמת את עצמה בעקביות בעשור האחרון לצדה של ארצות הברית, אירופה הקונטיננטלית הייתה ספקנית יותר - בעיקר בעניין עיראק. הפערים האלה הצטמצמו מעט עם עליית הכוחות השמרניים ביבשת, אבל הצטמצמו עוד יותר בזכות בחירתו של אובמה.
אובמה, בליברליזם הגלוי שלו, שחרר את אירופה מהצורך להיות זאת שעוצרת את הממשל האמריקאי הניאו-קונסרבטיבי והשש אלי קרב. עכשיו היא יכולה לשלוף ציפורניים. האירופים מפחדים.
בחירתה של אנגלה מרקל, לדוגמה, מסמלת את סוף התקווה הטורקית להצטרף לאיחוד, כשזו הבהירה שגרמניה מתנגדת לאיחוד עם 70 מיליון טורקים. ההתנגדות היא חלק מתנועה בתוך דעת הקהל האירופית, שחוששת מהקהילה המוסלמית המקומית ומתחילה להבין שהערכים המערביים שלה
שורה של פרשיות, כמו הקריקטורות בדנמרק וצעיפי הראש בצרפת, מבהירות את ההתנגשות התרבותית האדירה הזאת.
איראן היא המייצגת העליונה של ההתנגדות לערכים אירופיים, והיא רוצה טילים בליסטיים עם ראשי נפץ גרעיניים. בנוסף, האירופים מפחדים מישראל וממה שהיא מסוגלת לעשות.
"יש לנו תיאבון אפסי להפצצה באיראן", אמר לאחרונה בכיר אירופי. "לכן אנחנו רוצים סנקציות". סנקציות, בעיניים אירופיות, הן הדרך למנוע הסלמה אזורית מסוכנת. הם רוצים להיות קשים עם איראן כדי שישראל או ארצות הברית לא יהיו קשות יותר.
אבל בעיקר הייתה מהלומה אחת, אסונית, שגרמה לאירופים לסלוד ולהזדעזע מאיראן - הבחירות האחרונות. קשה היה למצוא מאמר או כתבה בתקשורת האירופית לקראת הפסגה בז'נבה שלא הזכירו אותן.
המשטר האיראני, לראשונה מאז המהפכה, נתפס על ידי המערכות הפוליטיות והציבוריות באירופה כמעט לא לגיטימי, כזה שאיננו נשען על תמיכת העם.
הדר שפיגל, בכתבה לקראת הפסגה, כמעט לא עסק בנושא הגרעיני. הוא בחר להתמקד בסיפורה של אם איראנית אשר קברה את בנה שנורה בהפגנות שלאחר הבחירות.
הטיימס הבריטי כתב: "הרפובליקה האיסלאמית שנוסדה על ידי חומייני נחשפה כתרמית, תיאוקרטיה מושחתת, צבאית ומעוותת".
מדינות פועלות לפי אינטרסים, אבל גם כתוצאה מלחצים פוליטיים פנימיים. הסיקור התקשורתי האדיר שניתן למחאה העממית באיראן, סיפורי הדיכוי, העינויים והרצח, בשילוב עם ההצהרות המתגרות הקבועות של אחמדינג'אד על השואה וישראל יצרו מאסה של דעת קהל שמשפיעה באופן טבעי על המדיניות הממשלתית.
זהו איננו אידיאליזם או נאיביות, זאת רק פוליטיקה. בספטמבר 2009 אירופה מוצאת את עצמה לימינה של ארצות הברית במשא ומתן עם איראן ולקראת סנקציות אפשריות. אבל אל תצפו שהבירוקרטים מבריסל יציעו לחמש את המטוסים.
נא להמתין לטעינת התגובות
